ז' דנחמתא
להפטרות ז' דנחמתא יש מעמד מיוחד. הבטחת הקב"ה לנחם את ישראל על כל צרות החורבן ועוגמת התוכחה – מתקיימת בנחמות ישעיהו; מי שתוכחתו הקשה – חזון איכה – היא הפתח לתשעה באב, שהוא המתקן את הכאב בצרי הנחמה. מכאן שיטת הפוסקים שהפטרת ז' דנחמתא דוחה אפילו הפטרת שבת וראש חודש[1].
אף המבנה – ג' דפורנותא וז' דנחמתא – שלמות העשר לסיום השנה, הוא ענין מיוחד, וכנראה שיש לפרש את בחינות הנחמה כדרגות של גילויי גאולה וישועה.
דרשת המקראות – חיפזון
את הפטרת היום חותם הנביא:
"כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל"[2].
יסוד דרשת המקראות הוא נושא גדול, שהורחב על ידי חז"ל אך שורשיו מופיעים כבר במקרא עצמו. הדבר מתחיל בספר דברים, כאשר מאורעות מסופרים בו באור אחר מזה שתוארו בו בחומשים הקודמים, כגון מצוות השבת, המופיעה בספר שמות בבחינת "זכור", עם ההנמקה הקוסמית ("כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ"[3]), לעומת "שמור" שבספר דברים, עם ההנמקה הלאומית ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"[4]). בולטים הדברים בהושע, בדרשתו את מאורעות יעקב ועשו, המאבק עם המלאך וכו', במיכה המצמיד את מרים להנהגת משה ואהרן את העם ובייחוד במזמור עח בתהילים על יציאת מצרים[5].
יסוד זה של דרשת הכתובים, שהורחב על ידי חז"ל, נעוץ כאמור במקרא. יש שהוא בא על ידי הנגדה בין מאורעות, כאמור, ומתוך ההנגדה אנו למדים על מה שיש בכל אחת מן ההזכרות, ויש שהוא בא על ידי השוואה של מושגים, מילים וכו', כפי שנראה אודות המושג המקראי 'חיפזון'.
במסורה ציינו שהמילה "בחפזון" מופיעה ג' פעמים במקרא. בשמות: "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד'"[6], בדברים: "לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים"[7], ובישעיהו: "כי לא בחפזון תצאו"[8].
מכאן מדרשי חז"ל:
"כשהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים היה נוטל הפנס ומהלך לפניהם שנאמר 'וד' הולך לפניהם יומם', וכן הוא עתיד כשיוציאם מאדום שכן אמר ישעיהו 'כי הולך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל'"[9].
ובהמשך:
"כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר 'וככה תאכלו אותו', על שם 'כי בחפזון יצאת מארץ מצרים' – אבל לעתיד לבוא 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון'. למה הדבר דומה? לסוחר שנכנס לשרות בפונדק, עמד שם כל היום, בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו. עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת, ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו. שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך? אלא מפני שיצאתי בלילה, לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד.
כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה, עמדו המצרים אחר שהלכו להם ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו, שנאמר 'וירדפו מצרים אחריהם'. אמר להם הקדוש ברוך הוא מי גרם לכם כל אלו? חפזון שיצאתם בו, מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו. לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר 'וד' הולך לפניהם יומם', אבל לעתיד לבוא אני לבדי שנאמר 'כי הולך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל'"[10].
במהותו של חיפזון זה נחלקו התנאים במכילתא:
"'ואכלתם אותו בחפזון' – זה חפזון מצרים… רבי יהושע בן קרחה אומר: 'ואכלתם אותו בחפזון' – זה חפזון ישראל… אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: זה חפזון שכינה… יכול לעתיד לבא יהא בחפזון? תלמוד לומר: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד" וגו'"[11].
דילוג והתפתחות
משמעותו של החיפזון ביציאת מצרים, הוסברה על ידי המהר"ל מיסוד הכלל: 'אין מחמיצין על מצוות', שאין המצוות תלויות בזמן[12]. החיפזון מעיד על ההתעלות מחוקיות הזמן, והוא העדות להולדתם של ישראל שלא תחת ממשלת הזמן. דהיינו החיפזון של גאולת מצרים – הוא ההדגשה של אי-תלות ישראל בגורמים המרכיבים את עולמנו.
המעבר מבית-עבדים לקיום-נצח אי אפשר לו שיעשה בהדרגה, אלא בהכרח שיבוא בדילוג, בקפיצה, בחיפזון, שאין בו מחוקי ההתפתחות. אולם כל זאת בראשית היווצרותו של העם, ואילו לאחר שקנה ישראל את יסוד הנצח הוא מתנהל לאיטו, בתוך העולם, מאסף את כל המחנות לדבר ד'. לכן לעתיד לבוא אין יוצאים ישראל בחיפזון, אלא הולכים בתוך ההיסטוריה כשפנסו של ד' מאיר הדרך; 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל'.
קוטבי ציר זה אמורים אף בנפשו של היחיד. יש שהוא חייב לעשות דרכו בחיפזון, בדילוג, בקפיצה, שעה שעושה הוא את המעבר, את המפנה החד, משעבודים שונים ל'הר סיני' שלו; ואילו לאחר שכבר מצא את מקומו אסור שייחפז, אל לו לפעול בקדחתנות, שלא מותירה מקום להתפתחות איטית. לא בחיפזון ולא במנוסה, אלא בתכנית ברורה, כשהדרך מאירה לו, הוא מצטרף למחנה שבראשו – ד', ומאספו – אלוקי ישראל.
נמצאנו למדים: [13]
להפטרות שבתות אלו – ז' דנחמתא – מעמד מיוחד, וכל נחמה מהווה דרגה של גילוי גאולה. את הפטרתנו חותם ישעיהו: "כי לא בחפזון תצאו". המקרא נדרש, בין היתר, על ידי השוואה של מושגים, והנה מושג זה חוזר פעמיים נוספות – ביציאת מצרים, אז יצאו ישראל בחיפזון. בפירוש 'חיפזון' זה עסקו חז"ל במדרש, והנגידו בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה המצוינת דווקא בהעדר החיפזון. את משמעות החיפזון ביציאת מצרים הסביר המהר"ל כמורה על התעלות ישראל מחוקיות הזמן והעולם; ועל פי דרכנו נאמר שכל זה הוא בלידתו של העם, ואילו ההתפתחות שסופה בגאולה האחרונה יש לה להתנהל לאיטה, באיסוף כל המחנות לדבר ד'. כך בציבור וכך ביחיד – לאחר החיפזון והדילוג הראשיתיים יש מקום להתפתחות ולהצטרפות למחנה, שמאספו אלוקי ישראל.[14]
[1] ראה שו"ע או"ה תכה.
[2] ישעיהו נב, יב.
[3] שמות כ, י.
[4] דברים ה, יג.
[5] וראה שם פסוק מט ומכאן למחלוקת תנאים בברייתא של ספור יציאת מצרים.
[6] שמות יב, יא.
[7] דברים טז, ג.
[8] ישעיהו שם.
[9] שמות רבה טו, יז.
[10] שם יט, ו.
[11] מכילתא בא פרשה ז. הובאה בברכות ט' ע"א, ויש נפקא מינה להלכה בין השיטות השונות ואכ"מ.
בהסבר הגישות השונות של החפזון ראה העמק דבר' דברים טז.
[12] ראה 'גור אריה' פרשת בא.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת שופטים התשל"א.