כי אם
פרשת היראה
בנאומו הגדול של משה, הממשיך בפרשתנו, משובצת פרשייה המכונה 'פרשת היראה', הפותחת בפסוק:
"ועתה ישראל מה ד' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ד' אלקיך"[1].
בסידורים נדפס, בשם ספרי יראים, שיש לומר פרשה זו בכל יום, ובספר 'צלותא דאברהם' הביא מקורות לאמירה זו ולתפילה הסמוכה לה: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתטע אהבתך ויראתך בלבי…". מהוראה זו ומהתפילה הסמוכה לה ניתן לשער את עניינה הנכבד של פרשה זו.
עיון בדברי התורה שבפרשה זו, כולל הפסוקים המקדימים לה והבאים אחריה, יעמידנו על כללים גדולים בסוגיית היראה.
קודם לפרשת היראה מספר משה רבינו על מעשה העגל ושבירת הלוחות, ועל הריצוי שהתרצה לו ד' במתן הלוחות השניים. לאחר תיאור זה בא מקומה של פרשת היראה, כשלאחריה מתוארים פרטים על גדולת ד': "את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. ואת אותתיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים…"[2].
הן מיקומה של פרשת היראה בתוך דברי התורה, כפי שראינו עתה, והן הצד הלשוני רומזים לעניינים נכבדים התלויים בה. על הגדול שבהם כבר עמדו בגמרא, שכנראה פירשה את המילה "מה" כ"לא", דהיינו: 'ד' לא שואל מעמך כי אם ליראה' וכו', ולא מעבר לכך. הגמרא מתרצת שפסוק זה נאמר לגבי משה, אשר אצלו היראה אכן היתה 'מילתא זוטרתא':
"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אליך שואל מעמך כי אם ליראה'. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והא אמר רבי חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר 'יראת ד' היא אוצרו'? אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא"[3].
אמנם, התירוץ שהביטוי 'כי אם ליראה' נאמר לגבי משה בלבד – לא רק שאינו פותר את הקושי אלא אף מוסיף עליו, ועל כך עמדו המפרשים.
על סוגיית המיקום ועל הצד הלשוני, נוסף גם הצד הסגנוני – פתיחת פרשה זו זעירה: "מה ד' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה", אך סופה בקשות גדולות ורבות: "ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצות ד' ואת חקתיו"[4].
מיקום פרשת היראה – ביחס לשעבר או להבא
בנוגע לשאלת מיקום פרשה זו ישנה מחלוקת בראשונים, האחוזה בשאלה הלשונית. רש"י מיחס פרשה זו למה שלמעלה ממנה – מעשה העגל:
"'ועתה ישראל' – אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו'"[5].
הכרח לפרשנות זו מצא המהר"ל במילה הפותחת: "ועתה": "דאם לא כן מה ענין 'ועתה' אל התוכחות"[6], או כמו שפירשו חסידים: "ועתה" – "מעתה", דהיינו הדרישה והבקשה אל היראה באה רק עתה, כאשר הינם במצב של עבירה וזקוקים להתעוררות על דבר היראה, שכן במצב טבעי-נורמלי תבא זו מאליה.
שאלת המיקום משליכה על הבנת משמעות הפסוק והגדרת היראה כ'מילתא זוטרתא', וכך מתפרש הדבר: אף על פי שחטאו ישראל, בכל זאת חיבת ד' עליהם, והוא אינו מבקש מכם אלא ליראה אותו.
לעומת פירושו של רש"י, פירש הרמב"ן שפתיחת פרשה זו מכוונת על להבא, ללשון סיום הפסוק הבא לאחר מכן – 'לטוב לך'[7]:
"'מה ד' אלקיך שואל מעמך' – נמשך אל 'לטוב לך'. יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך, כטעם 'אם צדקת מה תתן לו', רק הכל הוא לטוב לך".
נמצא שזו משמעות הגדרת היראה כ'מילתא זוטרתא' – היות מטרת בקשתה 'לטוב לך', דהיינו בשבילך; שאלה זו, שהיא למענך, זוטרתא היא, כאדם האומר לחברו – טובתך אני דורש[8].
על פי דברי הרמב"ן הסביר המלבי"ם את דברי משה לאחר פרשת היראה, המתארים את גדלות ד'. הקב"ה אינו נזקק ליראה מן האדם, ואין זו מטרת שאלתה ממנו, שהרי 'השמים ושמי השמים לא יכלכלוך', אלא בקשתו היא 'לטוב לך'[9]:
"…ואם יראה כי דרכי המלך כולם חסד ורחמים ענוה ונדיבות מושיע דלים אב ליתומים, וגם הוא מתקיים על טובו וחסדו, יתלהב בלבו אהבה עזה למלך, ועל ידי כך יתנדב לעבוד אותו בכל לבבו ובכל נפשו ולשמור מצותיו. ועל זה אמר 'הן לה' אלקיך השמים' וכו' ומי מלך גדול ממנו, ויחויב שתירא ותאהב אותו.
אולם ממ"ש 'לטוב לך' מבואר שרוצה לומר 'מה ה' אלקיך שואל מעמך', רוצה לומר וכי הוא מבקש ממך דבר לצרכו… ר"ל כי המלך המבקש עבודה מן עבדיו לצורך המלך תקוץ נפשם בעבודתו והוא עליהם לטורח, אבל ה' אינו שואל ממך דבר לצרכו אם צדקת מה תתן לו או מה מידו יקח, ומה שמבקש ממך ליראה את ה' אלקיך וכו' אינו לטובת עצמו רק לטוב לך, כאב המצוה את בנו וכרופא שמצוה את החולה שהוא לטובת מי שנצטוה וכן פי' הרמב"ן"[10].
מילתא זוטרתא היא?
אלא שהשאלה הגדולה היא – האם היראה מילתא זוטרתא היא, ומה הפשט בתשובת הגמרא 'לגבי משה מילתא זוטרתא היא'? בתשובה לעניינים אלה נתפרשֹו יריעות רחבות של עניני היראה, ונפרוש כאן מקצתן.
יראת העונש ויראת הרוממות
הר"ן בדרשותיו[11] מחלק בין יראת העונש, זו המתייחסת לחומר, לבין יראת הרוממות, זו המתייחסת לשכל. אגב כך הוא מסביר את המאורעות הנזכרים בפרשת היראה כמסייעים להגדרת יראת העונש. משה רבינו, שכוחותיו החומריים מכוונים על ידי השכל, לגבי דידו היראה מילתא זוטרתא היא, והוא שהודיע לאנשים האחרים שמלאכה קלה היא.
יראה מתוך השגחה
על דברי הר"ן אלו הקשו בעל ה'עקדת יצחק' והאברבנאל, מכמה צדדים. ב'עקדת יצחק' ערך מערכה לישוב העניין, וביאר שבנוסף ליראת הרוממות ויראת העונש ישנה אותה יראה, הבאה מתוך אמונת השגחה. יראה זו, שגילה אותה משה רבינו, היא מילתא זוטרתא לגבי כל אלה הבאים אחריו. מכאן כל פרשת המאורעות בענייני היראה, להורות על ההשגחה:
"אמנם הייתה התשובה נכונה מאד, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא. שכיון שהגיעה לו זאת הידיעה בהשגת הנבואה, והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו, ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה, הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכוחו זה בלי ספק, עד שכבר נאמר שאפילו השאלה בה היא מותר, ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שיראה ששואל דבר ראוי שישאל, ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטון כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כולם, כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן"[12].
וכך חותם בעל ה'עקדת יצחק':
"ואחשוב שאלו היה נופל הרמב"ן ז"ל על השקפת אלו הטעמים באלו המלות שאמרנו, היה שמח מאד עליהם, למה שלכאורה יורו על מה שאמר שהכול נמשך אל לטוב לך כמו שזכרנו"[13].
דהיינו היה הרמב"ן שמח על כך – כי היראה מופיעה אז לא בתור דרישה ובקשה, אלא בתור מתנת האמונה.
אולם עדיין הדברים צריכים תוספת ביאור.
יראת חטא ויראה מתוך טובה
האברבנאל אף הוא הקשה על דברי הר"ן, בהפריכו את עניין יראת העונש ויראת הרוממות, והבחין בין יראת החטא לבין יראה הבאה מתוך טובות שנעשו לאדם. לפי ערכו של משה רבינו יראת חטא היא מילתא זוטרתא, בגלל גדלותו, ולפי ערכם של ישראל, עקב הטובות שקבלו מהקב"ה, המתוארות בפרשה, יראה הבאה מהטובות שנעשו לאדם אף היא מילתא זוטרתא היא:
"היראה ייאמר על השמירה שיעשה האדם בעצמו, שלא יחטא נגד השם יתברך ולא יקציפהו מפני הטובות אשר קיבל ממנו… ולכן אמר 'מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'… וחז"ל בפרק אין עומדין דף כט, מצד היות יצר לב האדם רע, נוטה אל החטא תמיד, הקשו 'אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!' והיתה תשובתם, שבערך משה, שהיה נשמר מחטא, היה דבר נקל השמירה, וגם בערך ישראל, כפי הטובות שקיבלו ממנו יתברך, היה דבר ראוי והגון"[14].
אך עדיין לא מיושב הדבר.
שם הויה ושם אלוקים
בעל ה'כתב והקבלה' הלך בדרכו של הר"ן אשר חילק בין יראת העונש לבין יראת הרוממות, אך הוא קושר זאת בשמות – בעוד ששם הויה מתייחס ליראת הרוממות, שם אלוקים מתייחסת ליראת העונש. אצלנו, בפרשת היראה, מופיעים השניים – שם הוויה ושם אלוקים: "מה ד' אלקיך שואל מעמך", לאמור ששתי יראות הן, וכל אחד מישראל נוטל יראתו כפי מדרגתו. לגבי משה יראת הרוממות זוטרתא היא, ולגבי ישראל יראת העונש זוטרתא היא:
"'מה ה' אלוקיך שאל מעמך'. המפרשים ישתדלו לבאר באיזה מין יראה יכוון בזה, אם המדרגה הקטנה שהוא יראת העונש… או יכוון בזה אל המדרגה הגדולה שהיא יראת המעלה הכבוד והרוממות. וחוקרי הלשון יבדילו בין לשונות של יראה המקושר עם מ"ם, כמו ויראת מאלוקיך, ובין המקושר במלת את, כמו את ה' אלוקיך תירא. המקושר עם מ"ם הוראתו יראת העונש, והמקושר עם את הוראתו יראת המעלה והרוממות. אמנם…
לכן נראה לי שהבדל יש בין התקשרות שם 'יראה' עם שם 'אלוקים', לבין התקשרותו עם השם הנכבד הויה ב"ה. 'יראה' המקושרת עם שם אלוקים תורה על יראת העונש, כי שם אלוקים הוראתו מדת הדין ככתוב אלוקים שופט זה ישפיל וגו'. ו'יראה' המקושרת עם הויה ב"ה תורה על יראת המעלה והרוממות, כפי הוראת השם הנכבד שהוא מדת רחמים ואהבה"[15].
יראה עיונית ומעשית
בספר העיקרים מופיעה גישה חדשה בנוגע למהות היראה, וממנה תוצאות בהבנת הפסוקים. היראה לכשעצמה היא מושג כביר שאינו ניתן להשגה, אמנם לגבי משה, חרף גבהות היראה, מילתא זוטרתא היא עקב רוממותו. לעומת זאת לגבי ישראל היראה היא בת השגה רק על ידי התורה המעשית שניתנה להם, אשר על ידה נרכשת היראה. על פי זה מיושב המשך הפסוק העוסק בפן המעשי, בניגוד לכאורה לפתיחתו ביראה שלב: 'ללכת בדרכיו… לשמור את מצוות ד". מכאן לקח גדול על חשיבות המעשה גם לגבי היראה העיונית:
"ובעבור זה תזהיר התורה במקומות רבים על התכונה הזאת, אמרה: 'ויראת מאלוקיך אני ד", 'את ד' אלוקיך תירא', לפי שהתכונה הזאת קשת ההשגה מאוד, ועם כל זה תושג בשמירת מצוות התורה. ובעבור זה אמר הכתוב: 'ועתה ישראל מה ד' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ד' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות ד" וגו'… ולפי שזה עניין קשה מאד שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והעבודה בכל לב ובכל נפש, הקל עליו ה' יתברך, כי תחת כל זה ציווהו לשמור חוקות ה' ומצוותיו בלבד, ובזה תושג התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש.
ויהיה פירוש הפסוק כן: ועתה ישראל הסתכל גודל הפלגת חסדי ה', מה הוא שואל מעמך? כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת השי"ת, ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו, ותחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך, שהיית מחויב לעשות, אינו שואל כי אם לשמור מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך.
והבן זה הפירוש בזה הפסוק, כי הוא מופלג מאוד, תוסר בו הקושיא שהקשו עליו בשאמרו: אטו יראה מלתא זוטרתא היא? ותירצו, אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. ואין תירוץ זה מספיק… ולפי דרכנו מתפרש יפה, כי אין השי"ת מבקש דבר שהוא קשה ההשגה, אלא קיום מצוות התורה, כי תכונת היראה שעל ידה יושג השלמות האנושי תמשך אל קיום מצוות התורה"[16].
היראה – תלות האדם באלוקיו
המהר"ל ב'נתיבות עולם' בבואו לפרש את מאמר זה על היראה: 'ועתה ישראל… אטו יראה מילתא זוטרתא היא' וכו', הזכיר שביאור העניין עמוק מאוד הוא. היראה היא תלות האדם בד', ותלות זו היא טבעית לאדם, כשם שהלחם הוא טבעי לאדם. ממילא למי שתלות אכן טבעית זו, מילתא זוטרתא היא בשבילו, ומפני כך התבטא משה רבינו בלשון זו 'מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'. אך לגבי ישראל, החסרים לעומת משה תלות זו, היא אינה מילתא זוטרתא וחסרונה רב אף ביחס ליתר הדברים:
"'ועתה ישראל מה אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' אטו יראה מילתא זוטרתא היא'… ופי' המאמר הזה ועם כי הדבר הזה עמוק מאד נפרש דבר זה להעמיד על דברי חכמים ואמיתתם בחכמה. וזה כי כבר אמרנו כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה והוא אמיתת היראה… אין בעל היראה יש לו דבר תוספת יותר כלל… לכך יראת שמים הוא עם הש"י לגמרי, ואם כן היראה לאו מלתא זוטרתי. ומתרץ לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכו'… אבל היה למשה היראה, וכך ראוי לכל בריה שיהיה לו היראה, שהרי לא ברא הקב"ה עולמו רק שיהיו יראים מלפניו, וא"כ אין בעל היראה יש לו דבר תוספת יותר כלל… שאינה כמו החכמה שקנה תוספת חכמה, ומצד זה אמר הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. רק מי שהוא חסר היראה הוא חסר דבר גדול אבל מי שיש לו היראה אין נחשב שקנה דבר תוספת מעלה, כי מי שאין לו היראה אינו נחשב אדם.
ולפיכך אצל מי שיש לו היראה יאמר 'ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אותי', כלומר מה תוספת יש ביראה ומי שהוא חסר היראה חסר בודאי דבר גדול. משל זה הלחם הוא דבר שעליו חיות האדם, ואם יש לו לחם לא נאמר בזה שיש לו דבר גדול יותר ממה שהוא צריך לחיותו, רק אם חסר לחם אז בודאי חסר דבר גדול שאין לו לחם שהוא חיותו. לכך היראה למי שהוא חסר אותה נחשב זה לדבר גדול, אבל אצל משה שהיה לו היראה ואין ראוי להיות בלא יראה בודאי יאמר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה שאין מבקש דבר שנקרא תוספת כלל רק דבר שראוי ומחויב".
אוצר יראת שמים
הסבר הדברים יובן על פי דברי הרב קוק במוסר הקודש, על תכונת יראת ד' ולימודה:
"שאלה היא אם אפשר להעמיד את הלימוד של יראת ד', בתור חטיבה בפני עצמה… על פי נטיית רצון פנימית לטובה ולקדושה מתפשטת היא האורה החמודה של יראת ד' בכל הלימודים, כמו בכל התנועות, הדעות, השאיפות והרגשות…
התכונה של יראת שמים מצד עצמה לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשבת בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם… אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז…"[17].
יראת ד' היא התכונה הטבעית-הבסיסית, כך שמחד גיסא אין היא עומדת בפני עצמה ומבחינה זו 'מילתא זוטרתא היא' למי שזכה בה, אך מאידך גיסא בחסרונה הכל נמצא חסר.
בקשת היראה
אחר כל הדברים כולם עומדים דברי המדרש בתהילים:
"'אחת שאלתי מאת ד". אמר הקב"ה לדוד: בתחילה אמרת אחת שאלת וגו' שבתי בבית ד', וחזרת ואמרת לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו? אמר לפניו: רבש"ע לא יהא עבד שוה לרבו, בתחילה לא באת לנו באחת, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה', ואחר כך פתחת לנו במצות הרבה, שנאמר ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו, הוי דיו לעבד להיות כרבו"[18].
וכך למד בעל 'העמק דבר':
"וכמו כן עשה דוד המלך שביקש אחת מה', היינו לכל אחד כראוי לו… תלמידי חכמים יהיו ישיבתם בית ה' לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו. ומי שאינו מוכשר לזה והוא מהלך בעסקיו כי יצפנו בסוכו ביום רעה, מי שהולך למלחמה עם אויביו בצור ירוממני. מכל מקום בכלל ישראל מתבקש כל זה, והדבר מובן שיש אדם שפעם עומד בזה האופן והקב"ה שואל ממנו כך וגם הוא בקשתו כך ופעם הוא באופן אחר, והרי הוא אז כאדם אחר כמותו"[19].
נמצאת הפתיחה כבקשה זעירה, אבל זו מתפתחת ומוסיפה והולכת בבקשות הרבה, הן בכמות והן באיכות. מכאן ניטול לקח לחובת הקדשת זמן ופנאי נפשי ואישי – לחובת לימוד היראה, המהווה תשתית לפיתוחם של יתר התחומים בעבודת הבורא.
יראת שמים של משה הייתה פועל יוצא של כל עבודתו, ולאחר עבודה קשה מאוד היא תיעשה קלה אף לכל מי שילך בדרכו שלו.
נמצאנו למדים:[20]
בנאום משה רבינו שבפרשתנו נכבד מקומה של פרשת היראה. מעיון במיקום פרשה זו, בלשונה וביחס שבין ראשיתה לאחריתה – ניתן ללמוד רבות על מידת היראה. מנוסח דברי משה משמע שבקשת היראה קלה היא, ועל כך השיבה הגמרא שאכן לגבי משה 'מילתא זוטרתא היא'. בהבנת עניין זה נאמרו פירושים רבים. פן אחד בהבנת הדבר נמצא תלוי במחלוקת רש"י ורמב"ן, בשאלה האם לייחס פרשה זו לשלפניה או לשאחריה. בעוד שרש"י פירש שהיא מתייחסת לחטא העגל אשר עליו דובר קודם לכן, הרי שהרמב"ן פירש שהיא מתייחסת להמשך – 'לטוב לך'. מכאן עולות שתי הבנות ב'מילתא זוטרתא', לרש"י – שהיא זעירה ביחס למה שהיה ראוי להידרש בעקבות חטא העגל, ולרמב"ן – שהיא זעירה כיוון שהיא לתועלת הירא. פירושים נוספים לדברי הגמרא מחלקים בין יראת משה ליראת ישראל, ואגב כך אנו למדים על מהות היראה: יראת העונש ויראת הרוממות (לזו נסמך שם אלוקים ולזו שם הויה), יראה מתוך אמונת ההשגחה, יראה מתוך הטובות הנעשות לאדם, יראה עיונית ויראה מעשית. המהר"ל ביאר העמיק במהות היראה כתלות האדם באלוקיו, ונמצא ש'לית לה מגרמה כלום', אך בה תלוי הכל. היראה מהווה תשתית לפיתוח יתר התחומים, ולכן פרשייתה פותחת בבקשתה אך ממנה מסתעפת לבקשות רבות. מכאן ניטול לקח לחובת העיסוק ביראה המהווה פועל יוצא של כל עבודת האלוקים, וכל שיתאמץ בה בדרכו של משה אף היא תיעשה קלה לו. [21]
[1] דברים י, יב.
[2] שם יא, ב-ג.
[3] ברכות לג ע"ב.
[4] דברים י, יב-יג.
[5] דברים שם, יב.
[6] 'גור אריה' שם.
[7] כך הבינו שד"ל.
[8] דלא כשיטת רש"י, וכפי שהדגיש ב'גור אריה' פסוק יג.
אגב, ברור שלשיטת הרמב"ן סרה תמיהת הגמרא וכל הנלוה לה.
[9] וכך תפס ב'משך חכמה'.
[10] מלבי"ם דברים י, יב-יג.
[11] דרשה י' והובאו דבריו ב'עקדת יצחק' שער צב ובאברבנאל.
[12] 'עקדת יצחק' דברים, שער צב, ד"ה 'אמנם הייתה התשובה נכונה'.
[13] שם ד"ה 'ואחשוב'.
[14] 'אברבנאל' דברים י, יב.
[15] 'הכתב והקבלה' דברים י, יב. קודם לכן מביא בעל ה'כתב והקבלה' ניסיון להבדלה בין שני סוגי לשונות של יראה – בין 'יראה את…' ל'יראה מ…', אך לאחר מכן סותרו בראיות מן הכתובים.
[16] ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק לא.
[17] אורות הקודש ג, עמ' כב-כג, ועיין עוד שם.
[18] 'שוחר טוב' כז, ה.
[19] דברים י, יב.
[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[21] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ד.