מיקום פרשת המקלל
מבנהו ולוח זמניו של ספר ויקרא אלו הם נושאים שראוי לתת עליהם את הדעת. בספר כולו לא מצוין ולו תאריך אחד, אולם אנו יודעים שהוא נתון בתווך, בשלושים היום שבין א' בניסן, המצוין בסוף ספר שמות, לבין א' באייר, המצוין בראש ספר במדבר.
בסוף ספר שמות, בראש חודש ניסן של השנה החדשה, עת ישראל חונים למרגלות הר סיני – באות פרשותיו של המשכן. ברור, אם כן, שעם השלמת המשכן יש מקום לחוקי הקרבנות שבהם פותח ספר ויקרא. לאחר הקרבנות מתואר ביצוע ימי המילואים, ולאחריו דיני טומאה וטהרה לכל ישראל – מאכלות אסורות, קירבה למשכן וכפרת טומאת המשכן. בסמוך להן בא מקומה של הקדושה לכל ישראל, כאיסורי עריות וכו', בראש פרשתנו, מתפרשת קדושה מיוחדת לכהנים. בהמשך פרשתנו מתפרשת קדושת הזמן, הממשיכה עם דיני השמיטה שבפרשת בהר, ולבסוף נחתם הספר בפרשיית הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי.
מכאן עולה הקושי בשאלת מיקומן של הפרשיות הקצרות הבאות בסוף פרשתנו: הפעלת המשכן – הדלקת המנורה ולחם הפנים, ופרשת המקלל שלאחריהן[1]. בשיחה זו נבקש לעמוד על עניינה של פרשת המקלל, מתוך העיון בשאלת מיקומה.
בניסיון להשיב על שאלת מיקומה של פרשת המקלל ניתנו מספר תשובות, מהן על דרך הפשט ומהן על דרך הדרש[2]. דוגמה לביאור על דרך הפשט יש בדברי רד"צ הופמן[3], המבאר שפרשה זו אירעה בין יום הכיפורים לסוכות של השנה הראשונה, ועל כן נכתבה בתורה במקום זה.
אחת מן התשובות לשאלה זו עולה מדברי המדרש, שהובא ברש"י, הדורש את הלשון הפותחת את הפרשה – 'ויצא':
"'ויצא בן איש ישראלית' – מהיכן יצא?… רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר: 'ביום השבת יערכנו' – דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים?! בתמיה.
ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן, אמר להם: מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותו לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף"[4].
פתיחת הפרשה – 'ויצא' – אומרת דורשני, וזאת שמבקשים התנאים להסביר. רבי ברכיה סבור שלשון 'ויצא' באה ללמד שלחם הפנים הוא מושא לגלוגו של המקלל[5], ואילו לדעה אחרת מושא גידופו הוא המחויבות המשפחתית-שבטית.
כוח הדיבור וברכת ד'
מכאן אנו באים לצד הפנימי של מהות הקללה – כוח הדיבור, והחיות הטמונה בהזכרת שם ד'. כך התפרש הדבר ב'העמק דבר':
"'כגר כאזרח' וגו'… ומהא דאסמיך להורג נפש מישראל למדנו בזה דשני ענינים אלו סמוכים לעד לקיום העולם. וכמו דאיש מישראל הנושא צלם אלקים נותן קיום לעולם ומשום הכי ההורגו חייב מיתה, הכי נמי הזכרת שם ד' נותן חיות לעולם וכדכתיב 'בכל המקום אשר אזכיר' וגו'. וזהו כבודו של הקב"ה. וכשבא אדם ומקלל מהפך הזכרת שם ד' לרועץ הרי זה כמו הורג נפש מישראל שגם הוא מאבד קיום העולם."[6]
בהזכרת שם ד' טמונה יכולת של הענקת חיות לעולם, וכשאדם משתמש בהזכרה זו לצורך קללה הרי שהוא מהפך את החיים למיתה, ונמצא כהורג נפש מישראל הנושאת צלם אלוקים וקיום לעולם.
אך גם אם בכל דיבור יש השפעה הרי שביחס לקב"ה הדבר שונה, שהרי הוא למעלה מכל השפעה. אם כן, כל עניין 'ברכת ד" נתפס מהצד הסובייקטיבי, מדין 'חינוך' האדם והוכחה לשפלותו, ולא מצד ההשפעה שיש לדיבורו על מושא הדיבור. מסיבה זו כלל הרמב"ם את דין המגדף בהלכות עבודה זרה:
"המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר: 'והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף'. לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם"[7].
בדברי הרב קוק מתבאר שביסודה הפנימי של הכפירה עומדת הקנאה:
"יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה… והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמתית… הקנאה המוזרה הזאת
היא הקנאה באלקים, האדם מקנא הוא באלקים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים אינם מספיק להכי לאת זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואב, אכולת הרקב, את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא".[8]
ברכת סגולת ישראל
בעומק, נדמה שאין מחלוקת בין שתי הדעות שהובאו במדרש לעיל – בין מאן דאמר שהמקלל יצא על דבר לחם הפנים, לבין מאן דאמר שהמקלל יצא על עסקי מחנה; ניתן להצביע על מכנה משותף פנימי בין שני עניינים אלו – ייחודם של ישראל.
אותו מקלל הוא תוצאה של ההתבוללות במצרים, כפי שאומר הכתוב: "והוא בן איש מצרי"[9]. חוקי ההתבוללות במצרים, הטענה שאי אפשר לשמור על טהרת הגזע, היא לבדה הקלקלה. חוקי הזמן לא תפסו בישראל, ולכן הם הצליחו לשמור על משפחותיהם במצרים – פרט לשלומית בת דברי ממטה דן. לכן בנה יצא על עסקי מחנה ולגלגל על חומו של לחם הפנים שלא יוכל להישאר חם כהלקחו, המלמד על סגולתם של ישראל:
"מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו. דאמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר: 'לשום לחם חום ביום הלקחו'."[10]
אי ההכרה בייחודם של ישראל עצמה – היא הגידוף וקללת המקלל. זהו גם שורש גידופו של רבשקה, שנים רבות לאחר מכן, שכפר בייחודם של ישראל[11].
מכאן נעמוד על כוח הפה והדיבור, ונזכה להפכו לברכה.
נמצאנו למדים:[12]
בכל ספר ויקרא לא מצוין תאריך, אולם הוא תחום בין א' בניסן שבסוף ספר שמות לבין א' באייר שבראש ספר במדבר. ניתן להצביע על ההיגיון הכללי שבמבנהו – לימוד ענייני הקרבנות לאחר השלמת המשכן, דיני טומאה וטהרה וענייני הקדושה, אולם ישנן מספר פרשיות קצרות שמיקומן מוקשה ואחת מהן היא פרשיית המקלל שבפרשתנו. בביאור הדבר נאמרו הסברים רבים, ואחד מהם עולה מדברי המדרש על מושא הקללה: לחם הפנים או הנישואין. בעומק ניתן להצביע על מכנה משותף פנימי בין השנים – ייחודם של ישראל הניצבים למעלה מחוקי הזמן. ייחודם זה הוא שורש יכולתם להימנע מהתבוללות במצרים, ועליו מלמד לחם הפנים שנותר חם כיום הלקחו. על אלו לגלגל המקלל, בן לנישואי תערובת של ישראלית ומצרי – אי הכרתו בסגולת ישראל היא עצמה הגידוף. בכוח הדיבור של איש ישראל טמונה יכולת הענקת חיים, בייחוד בהזכרת שם ה', ולכן מה חמורה הזכרתו לשלילה, שהיא כנטילת חיים. מובן שכאשר הגידוף מכוון כלפי שמיא אין ביכולתו לפעול דבר, והוא מורה אך על שפלותו של המקלל וכפירתו (שייתכן והיא תולדה של קנאה פנימית). מכאן נעמוד כל כוחו של הדיבור ונזכה להפכו לברכה.[13]
[1] המנורה והשולחן לא נשתנו במועדות, בו בזמן שעל עולת התמיד נוספו המוספין ועל מזבח הקטורת עבודת יום הכיפורים.
[2] ראה באברבנאל, ספורנו, רש"ר הירש, הנצי"ב ועוד.
[3] עמ' רט.
[4] ויקרא כד, י. ראה ויקרא רבה לב, ג, תורת כהנים פרשה יד, א ותנחומא כג.
[5] כאן אנו מצטלבים עם בעיית הזמן – מתי ניתן לחם הפנים (וראה שיחה לפרשת אמור התשע"ט). על פי דברי המדרש נמצא שהציווי על לחם הפנים ניתן רק בפרשתנו – בראש חודש אייר הראשון, לאחר חנוכת המשכן. ראה הופמן עמ' רי, קופרמן עמ' 20. וראה ברא"ם, שהציווי על לחם הפנים והנוהג של הישיבה לשבטים נהגו קודם, וכן הוא בחזקוני (ואולי ההסבר בדבריו שלחם הפנים יש לו שייכות לשבת, ומכאן למקושש). המהר"ל בגור אריה חולק על כך וכתב שיכול להיות שישב קרוב לשנה בבית הסוהר, כדי לא להפר את השמחה (על דיני הראות וחבלות שנגררים ראה באברבנאל, ברש"ר הירש ובהופמן: 'יכה').
[6] 'העמק דבר' ויקרא כד, טז. ועל פי זה מבאר הנצי"ב שם את הדגשת הכתוב 'כגר כאזרח': "והנה היה מקום לחשוב שאינו דומה הרושם שעושה שם המפורש בשעה שיוצא מפי כהן גדול בעזרה ליוצא מפי אדם קל הערך או כשהוא עומד בשוק, ואם כן המגדף גם כן יהי נחלק עונשו ולא כל הנושא את שם ה' ומברכו יהא במיתה, ומשום הכי היה מקום להקל בעונש זה המגדף שהיה בן איש מצרי. וגם הרי היה עומד במחנה ולא בעזרה ואם כן גם אם היה מזכירו לברכה לא היה מקיים העולם כל כך, משום הכי גם בנקבו שם לא יומת. על כן פירש הכתוב כגר כאזרח שהוא נכבד."
[7] עבודה זרה ב, ו. וראה עוד 'ספר החינוך' פ' קדושים, 'ספר המצוות' שיז, 'קללת חכם' מכות יא, ו'אגרות חזו"א' ח"א עמ' מג.
[8] אורות הקודש ג עמ' שצז.
דוגמה במקרא לכוח הדיבור הוא המסופר על רוחו של נבות (מלכים א כב, כא-כב): "ויצא הרוח ויעמד לפני ד' ויאמר אני אפתנו, ויאמר ד' אליו במה ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן". על כך דרשו בגמרא (סנהדרין קב ע"ב): מאי רוח? אמר רבי יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי. מאי צא? אמר רבינא צא ממחיצתי שכן כתיב 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי דפרע קיניה מחריב ביתיה".
[9] ויקרא כד, י.
[10] חגיגה כו ע"ב.
[11] ראה מלכים ב, יח. דברי הימים ב, לב.
[12] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[13] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו והתש"מ.