מתחילת ימי בין המיצרים ועד ימי התשובה בהם אנו עומדים, אנו מצויים בעיצומו של תהליך המוביל אותנו מפורענות לנחמה ותשובה. תהליך זה מתבטא בהפטרות הייחודיות לשבתות אלו, וכך כתב השו"ע[1]: "מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא".
חסד במקרא
בהפטרתנו בא ביטוי מיוחד: "חסד עולם" – "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם רחמתיך, אמר גואלך ד'"[2]. מספר צירופים יש במקרא למושג 'חסד': 'חסד ואמת'[3], 'ורב חסד', 'הברית והחסד', 'אהבת חסד', 'תורת חסד', 'תן חסד', 'חסד נעורייך', 'משכתיך חסד', 'משך חסד', 'חסד ד", 'חסד אלוקים'. מצירופים אלו עולים פירושים מיוחדים למושג חסד, נתמקד בזה שמופיע בהפטרתנו.
הביטוי 'חסד עולם' שבהפטרתנו, יכול להתפרש הן במישור הזמן והן במישור המקום. במישור הזמן כברית עולם או אהבת עולם, כזו שתעמוד בתוקפה ל'עולם ועד', כשם ש'מעולם' פירושו מזמן קדום כפי שאומר הפסוק: "נכון כסאך מאז, מעולם אתה"[4]. כך גם מצינו בפרקים אחרים בתהילים, בהם הצירוף של 'חסד' ו'עולם' בא בסדר שונה, כמו: "לעולם חסדו"[5], "זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה"[6] ו"וחסד ד' מעולם ועד עולם"[7]. אף משמעם של פסוקים אלו הוא לבטא את נצחיות החסד. אולם, כאמור, הביטוי 'חסד עולם' יכול להתפרש גם במישור המקום, בחסד הנמצא במרחב העולם. כך אנו מוצאים את החסד בהקשר של מקום בפסוק: "כי כגבוה שמים מארץ כן גבר חסדו על יראיו"[8].
נמצא שהצירוף 'חסד עולם' שבהפטרתנו, יכול להתפרש בזמן ובמקום[9].
חסד מן הכסה בבריאת העולם
הזוהר[10] דן במהותו הפנימית של החסד ומעמת בין שני פסוקים העוסקים בו, שניהם בהפטרתנו: א. "וחסדי מאיתך לא ימוש"[11]. ב. "ובחסד עולם רחמתיך". מהפסוק הראשון משמע שהחסד הוא נצחי, אך מהפסוק השני משמע שהוא זמני ומוגבל לעולם הזה. במסקנתו מחלק הזוהר בין שני דרגות של חסד: פנימי וחיצוני. המפרשים[12] מקבילים בין החסד הפנימי, למידת 'רב חסד' בי"ג מידות הרחמים. בעקבות כך הלך ר' שניאור זלמן מלאדי[13] והבחין בין שני חסדים, על פי הזוגיות של 'אתערותא דלעילא' ו'אתערותא דלתתא'. ישנם חסד ואהבה טבעיים המצויים תמיד בלב ישראל, אלא שהם נסתרים ומכוסים בגופניות. בחינה זו של חסד זה מקורה ב'אתערותא דלתתא', כיוון שהחסד נמצא תמיד בלב האדם. לעומת זאת, ישנה בחינה נוספת של חסד הבא ב'אתערותא דלעילא' ונקרא 'רב חסד', והוא חסד אלוקי הבא מן השמים ומעורר את האהבה והחסד שבלב בני האדם, מחלצם מכיסויים ומגלה אותם.
הביטוי 'חסד עולם', שולח אותנו להתבונן בחסד הקדום שבו נברא העולם – "עולם חסד ייבנה"[14]. בספר 'ליקוטי הלכות'[15], הרחיב בעניינו של החסד בהקשר הימים שאנו עומדים בהם – ערב בריאת העולם בחסד מחודש. ראש השנה הוא הזמן בו נברא העולם מחדש, וזה נעשה על ידי בחינת 'חסד חינם'. זוהי בחינתה של תקיעת השופר, הבאה לעוררנו מן השינה אל החסד ההוא. זוהי גם מהותם של ברכות 'מלכויות, זכרונות ושופרות' שאנו אומרים בתפילת ראש השנה, העוסקים בגילוי אותו חסד חינם המביא לבריאה מחודשת של העולם. כזהו עניין מזמור פט בתהילים, המדבר כולו מעניין זה של הגאולה הבאה על ידי החסד[16].
הרב קוק ב'עולת ראיה'[17] על הפסוק: "זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה", העמיק ביחס שבין החסד לדין. על פי מידת הדין, אדם ששכח את רחמי ד' והתרחק ממנו, אין הוא ראוי לרחמים האלוקיים, שכך הוא המדד במידה זו – 'מידה כנגד מידה'. אולם על פי מידת החסד אין דנים כך במדד זה, שמידת החסד מציינת את ההנהגה העליונה שלמעלה מצמצומה של מידת הדין, והיא מביאה לזכור תמיד את הרחמים גם לשאינם ראויים. הוא שאומר הפסוק: 'זכור רחמיך ד" – גם לשוכח, מפני שהצירוף אל הרחמים הלא המה החסדים, והחסדים הלא מ'עולם המה' ולא ישתנו על ידי מידת הדין.
באופן דומה כותב הרב קוק גם על הפסוק: "כי טוב ד' לעולם חסדו" העוסק בעולמיותו של החסד הכולל כל בלי שום הפסק זמן ומקום. ידיעה זו של החסד, ממתיקה את כל הדברים שאין אנו מבחינים בטוב ובחסד הגנוזים בהם, אך אנו יודעים שאכן כך הוא.
הביטוי שאנו עוסקים בו – 'חסד עולם', יכול להתפרש גם כ'חסד עלום', שאף הוא מביא אותנו להעמקה ביחס שבין החסד והדין. בכיוון זה הלך הרב קוק ב'שמועות ראי"ה'[18]. בבריאת העולם, עד שגרם החטא, היו החסד והדין אחודים זה בזה ואף בתוך הדין והיראה הייתה האהבה טמונה ועלומה. בראשיתו של עולם רצה הקב"ה לבוראו במידת הדין המצמצמת, שעלום בה שפע החסד המתפשטת. בכיוון זה הלך גם ר' יצחק הוטנר ב'פחד יצחק'[19], כך תיאר את התהוות העולם ויצירתו כיש מאין שהוא למעשה גילוי החסד מהעלמתו.
החסד עלום בבריאה, עלום בעולמות, עלום בהנהגת העולם, העם והפרט. בראשית השנה, זמן הדין והחסד המעורבים זה בזה, מוציאים לפועל את המלכויות מן הכיסוי לגילוי, על ידי הזיכרונות של 'חסד נעורייך'.
מדין הפורענות לחסד הנחמה והתשובה
מהלך זה של החסד היוצא מהעלם לגילוי, שופך אור על המהלך הכללי של הפטרות ימים אלו: פורענות-נחמה-תשובה. על פניו ימי בין המיצרים בהם נקראות ג' דפורענותא, אלו ימים קשים של דין. אולם במבט מעמיק, טמון בהם חסד אשר נגלה בימי הנחמה והתשובה הבאים לאחריהם.
הרחבה במשמעותה ותבניתה של מסגרת זו, אנו מוצאים בדברי ר' צדוק הכהן המבסס דבריו על יסודות קבליים[20]. הוא מקביל בין עשר הפטרות הפורענות והנחמה, לעשר הספירות המחולקות לשתים – שלוש ראשונות ושבע אחרונות, כאשר הראשונות הם כנגד המחשבה והאחרונות כנגד המעשה. ראשית באה המחשבה שהיא תחילת הכול ובה מצוי הדין, ורק לאחר מכן מגיע המעשה שהוא יציאת המחשבה אל הפועל ואיתו הרחמים. כשם שבתחילתו של עולם, קודם עלתה המחשבה לברוא את העולם במידת הדין ורק לאחר מכן שיתף עימה מידת הרחמים. אמנם, הטוב והרחמים טמונים כבר בעומק הדין של המחשבה הראשונית, אלא שהם נעלמים בה ואינם גלויים. כתוצאה מהעלם זה באים החטאים ובעקבותם הפורענות הבאה כתוצאה מהם. אולם כשם שבדין טמון חסד, כך בפורענות טמון תיקון וימים קשים אלו דווקא מקדמים את העולם למצב טוב יותר, על דרך שאמרו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"[21]. זהו עומק הנחמה הבאה לאחר הפורענות. נחמה מלשון חרטה, אלוקית כביכול, המגיעה לאחר שמתברר שבעומק הדבר מעולם לא הייתה פורענות[22]. היפוך זה, מפורענות לנחמה בא על ידי התשובה המהפכת זדונות לזכויות. זוהי סמיכות הפטרות הנחמה להפטרות התשובה, שאף בתשובה יש חרטה אנושית על החטא. לאחר סיום השנה על ידי עשר ההפטרות, נפתחת שנה חדשה בתשובה בה מפטירים בשבתותיה הראשונות של השנה. השנה החולפת מסתיימת בשיא המביא לגאולה, שמתוכה באים לתשובה חדשה[23].
נמצאנו למדים:[24]
ברחבי המקרא ישנם למושג 'חסד' צירופים רבים, כאשר בהפטרתנו צירוף מיוחד: 'חסד עולם'. פשוטו של מקרא יכול להתפרש הן במישור הזמן, כחסד ל'עולם ועד' והן במישור המקום, כחסד במרחב העולם. בהעמקה בביטוי זה, נמצא שהוא טומן בחובו משמעויות עמוקות על החסד היוצא מהעלם לגילוי. כך זה ברובד האישי – החסד והאהבה הטמונים בלבבות, הנגלים כתוצאה משפעת החסד האלוקי העליון. וכך ברבדים כלליים יותר – החסד הטמון בדין, אשר יוצא מהעלמו בראשיתו של עולם. יסוד זה מחובר לימים אלו שאנו עומדים בהם, ימים של טרום בריאת העולם ושנה חדשה. זמנו של ראש השנה נעלם בכסה, בדין, ורגע בריאתו של עולם הוא בעצם גילויו של אותו חסד עליון, ההופך דין לרחמים בתקיעת השופר.
יסוד זה שופך אור גם על מכל מהלך הימים בהם אנו מצויים, מי"ז בתמוז עד הימים הנוראים, מפורענות לנחמה ותשובה. בראשית ישנו דין ממנו מגיעים החטאים והפורענות, ודווקא מתוכו נגלה החסד שעל ידו הופכת הפורענות לנחמת גאולה, המביאה לתשובה חדשה.[25]
[1] או"ח תכ"ח.
[2] ישעיהו נד, ח.
[3] ראה 'דעת מקרא', מבוא עמ' לד בנחמיה.
[4] תהילים צג, ב.
[5] תהילים קלו, א.
[6] שם כה, ו.
[7] שם קג, יז.
[8] שם קג, יא. וראה 'דעת מקרא' שם יז על משמעות החסד במימד הזמן והמקום.
[9] וכך גם הפסוק: "עולם חסד ייבנה" (שם פט, ג).
[10] ח"ג עמ' קל"ג.
[11] ישעיהו שם, י.
[12] ראה פירוש בעל הסולם שם.
[13] תורה אור פרשת תצווה, עמ' פב.
[14] פט, ג.
[15] או"ח א, הלכות בית כנסת ה, עמ' רמא.
[16] ואכן מיוחד הוא פרק פט בתהילים, ממנו שולבו פסוקים בתפילת ראש השנה, שהמושגים 'חסד' ו'אמונה', 'לעולם', 'לעד' ו'לדור ודור'[16] – חוזרים בו פעמים רבות (ראה 'בית מקרא' אד"ב תש"ל. 'פני ספר תהילים' ר"ל).
[17] ח"א, עמ' ריג.
[18] בראשית תר"ץ.
[19] ר"ה מאמר א ו-ב.
[20] ראה רסיסי לילה אות מה.
[21] ב'צדקת הצדיק' אות קע, מתבאר יסוד זה בהקשר של 'כל ההתחלות קשות'. פירושו של דבר, שכל דבר טוב מתחיל ראשית כל מגילוי חסרונו המביא איתו צער, ממנו ניעור האדם להתקדם לעבר אותו הטוב.
[22] על כן ג' דפורענותא הן כנגד ג' ספירות עליונות, בגלל עליונותן. "מפי עליון לא תצא הרעות", אלא בעקבות עליונות ימים אלו הם מתגלים אצלנו כפורענות. פורענות זו היא כפריעת חוב, כפריעה מלשון התגלות. זה העומק הטמון באגדתא על הכרובים המעורים זה בזה דווקא בעת החורבן, כשבירת הכלים המביאה לתיקונם מחדש.
גם מהותו הפנימית-מחשבתית של אלול מוצאת את מקומה במהלך זה, כאשר האות שלו היא היו"ד המסמלת את המחשבה, היוצאת בהמשך אל הפועל במעשה.
[23] ראה 'פרי צדיק' ואתחנן אות יא. וראה עוד ב'חזון המקרא' ח"ב עמ' 12, על הסדר הפנימי שבהפטרות, בעקבות האבודרהם.
[24] תוספת זו הינה מדברי העורך.