בפרשתנו אנו עוקבים אחר יעקב אבינו, מאז צאתו לחרן כיעקב הבודד, ועד חזרתו לארץ ישראל כיעקב אבי השבט הגדול. עשרות רבות של שנים טמונות בפרשה זו, בזמן שבין צאתו של יעקב לחזרתו.
אחד הנושאים המרכזיים בפרשיותיו של יעקב הוא היחס שבין השמים לארץ. בזאת עוסקת הברכה-ההבטחה המוענקת לו: "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ"[1]. הבטחה זו באה ליעקב על ידי מאבק הטמון במהותו ומבוטא בשני שמותיו – יעקב וישראל. גם המאבק מתנהל בשני קצוות אלו – השמים והארץ. מתחיל מן העקב הסמוך לארץ, ועל כך מורה השם יעקב, וממשיך בשריה עם א-ל שבשמים, ועל כך מורה השם ישראל. המאבק הוא על טל השמים ועל שמני הארץ.
בניגוד לברכה המבטיחה יוצא יעקב מן הארץ בדד, בלא דבר, גולה וישן על הארץ. אולם בהקיצו משנתו בונה הוא לראשונה את אבן היסוד בביתו, בית יעקב, שהוא גם בית המקדש כפי שאמרו חז"ל: "אמר ר' אלעזר מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלוקי יעקב וגו'… אלא כיעקב שקראו בית שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל'"[2]. הקמת האבן למצבה באה בעקבות חלום הסולם של יעקב, המבטא את החיבור שבין השמים לארץ.
סולם בין שמים לארץ
חלום יעקב מתבטא בשפת הסמלים שהיא שפה קצרה, תמציתית וכוללת. כך פרטי החלום, כגון הסולם, ראשו ורגליו – מסמלים דברים שונים[3]. הבנת שפת סמלים זו, תתאפשר על ידי הרחבת המושג והסברת סמליו.
לסולם שני קצוות – ראש ורגליים. בעוד הרגליים מוצבות על הארץ, הראש מגיע השמיימה. חלום סולם יעקב, אם כן, מסמל את החיבור שבין השמים לארץ. מתח זה שבין השמים לארץ, נעוץ בשאלת זמן בריאתם. נחלקו בית שמאי ובית הלל מה נברא קודם – השמים או הארץ. בית שמאי סוברים שהשמים נבראו תחילה, ובית הלל סוברים שהארץ נבראה תחילה. מסקנת רבי שמעון בר יוחאי היא שהשמים והארץ נבראו יחדיו, ללא קדימה של זה לזו[4]. בתכנן יעקב את ביתו הוא ניצב בפני השאלה מה ייבנה תחילה – השמים או הארץ. על כך באה התשובה בחלום – יחדיו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
ירושלים מקום החיבור
על המיקום הגיאוגרפי של רגלי הסולם וראשו אמרו חז"ל: "נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל – מגיע אמצע שיפועו כנגד ירושלים"[5]. רגלי הסולם מוצבות בבאר-שבע, בזיקה אל המים המסמלים את החיות האנושית והתלות בחומר[6]. בזאת באר שבע היא הבסיס ממנו יוצאים אל הפסגה שבעקדה, ואליו אף חוזרים ממנה עם הנערים. לעומת הרגליים הממוקמות בבאר שבע, הראש ממוקם בבית א-ל, בשמים. אמצע שיפועו של הסולם נמצא בירושלים. אמצעו של הסולם הוא מקום החיבור שבין הרגליים לראש, בין הארץ לשמים.
יחס זה שבין השמים לארץ, נמצא שייך לבחינת המקום. מקום הוא מציאות גשמית מוגבלת. כל העולם הזה הוא למעשה מקום, אך למקום פיזי זה ישנו ממד רוחני שהוא כמקור לו, הוא 'מקומו' הרוחני. כך מוצאים אנו בלשון חכמים את השימוש במושג 'מקום' ביחס לד', כפי ששגור בלשונם הביטוי: "המקום – ברוך הוא". ד' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו[7].
ירושלים נקראת 'המקום', ב'הא' הידיעה, היא המקום הידוע שאין צורך לפרטו כפי שסותם הפסוק: "ויפגע במקום". היא 'המקום' ממנו נובע ומתפשט מקומו של העולם כולו, מפני שבה טמונה נקודת המפגש שבין החומר לרוח, והיא הפתח בעולמנו דרכו מתהווה ממשק עם העולם העליון. ירושלים מחברת בין מקום הארץ הגשמית למקום השמים הרוחניים, והיא העיר שחוברה לה יחדיו – הכוללת את ירושלים של מטה וירושלים של מעלה המכוונות זו כנגד זו[8].[9]
אבן השתייה
כאשר יעקב מקיץ משנתו הוא מעמיד האבן עליה הניח את ראשו למצבה, וקורא למקום בשם 'שער-השמים': "ויקץ יעקב משנתו.. וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים… ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה"[10]. אבן זו, היא 'אבן השתייה' הניצבת בלב בית המקדש בירושלים. אבן זו היא נקודת המפגש התמציתית ביותר בין השמים לארץ, משום "שממנה הושתת העולם"[11], הווי אומר שהיא נקודת החומר בעולמנו הקרובה ביותר אל עולם הרוח, וממנה התרחב והתפשט מקומו הגשמי של העולם. על כן יעקב קורא למקום זה בשם 'שער השמים', שבו נמצא הפתח והשער לשמים. זו גם הסיבה גם למקומה של אבן זו – באמצעו של העולם, כדברי המדרש: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל ואבן שתייה לפני הארון שממנה נשתת העולם"[12]. מקום זה של האבן, בו הניח יעקב יסודות לבית האלוקים, הוא למעלה מן המקום, שהרי כל ארץ ישראל נתקפלה מתחת למראשותיו[13]. נמצא המקום הרוחני שלמעלה מן המקום, מחובר עם המקום הגשמי בו מוצבת אותה האבן.
אבן שתייה זו, שנעשתה למצבה, מוסיפה להתייצב במקומה במהלך הדורות. זו היא האבן שבה נתברך יוסף: "מידי אביר יעקב, משום רועה אבן ישראל"[14]. היא האבן שנזכרת בימי בית ראשון: "הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן, פינת יקרת"[15]. כך בהמשך הדורות, בבית שני, היא עודנה קיימת: "משניטל ארון – אבן הייתה שם"[16] ועליה ניבא זכריה: "והוציא את האבן הראשה"[17], והיא היא: "האבן אשר נתתי אותה לפני יהושע על אבן אחת שבע עיניים הנני מפתח פיתוחה"[18]. אבן פינה זו למציאות המקום נקבעה בכותל המערבי, כדי שלא תזוז ממקומה לעולם: "אמרו על אותה אבן כשהיו מעלין אותה בדימוס הייתה מפלת עצמה, לפי שעתיד בית המקדש ליחרב ועל כן מאסו אותה הבונים. עד שבא שלמה בחכמתו ונשבע שאפילו יחרב הכל היא לא תחרב ולא תזוז ממקומה, וקבעוה בכותל מערבי, הדא הוא דכתיב אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה"[19].[20]
נמצאנו למדים:[21]
היחס שבין השמים והארץ שזור בסיפורו של יעקב אבינו. מברכתו: 'מטל השמים ומשמני הארץ', ועד למאבקו בעקב מצד אחד ובמלאך האלוקים מצד שני. כאשר גולה יעקב וישן בדד על הארץ, הוא חולם את חלום הסולם. גם החלום מסמל בשפתו המרומזת את היחס שבין השמים לארץ, כאשר הם מחוברים זה לזו – סולם אחד שרגליו מוצבות בארץ וראשו מגיע השמיימה. על פי המדרש, רגליו מוצבות בבאר שבע וראשו בבית אל, כאשר אמצעו בירושלים. באר שבע היא המרכז הגשמי בו מוצבות הרגליים, ואילו בית אל היא המרכז הרוחני. האמצע, מקום החיבור, נמצא בירושלים המחברת שמים וארץ. מקום זה – ירושלים, הוא נקודת המפגש והחיבור בין הממד הגשמי של המקום לממדו הרוחני, ועל כן היא נקראת 'המקום' ב'הא' הידיעה. על כן בהקיץ יעקב משנתו הוא קורא למקום ההוא 'שער השמים', שבו יש פתח לשמים, ומקים בו אבן למצבה. אבן זו, שהיא אבן היסוד לבית יעקב-בית המקדש, היא אבן השתייה ממנה הושתת העולם, הנמצאת בליבו של המקום בו מתהווה הממשק בין העולם הגשמי לרוחני. זהו מסרו של חלום יעקב, העולה בבואו לבנות את ביתו-בית ישראל. אין שמים וארץ נפרדים אשר האחד קודם לחברו, אלא ישנה אחדות אחת שלמה, אותה מסמל ה-מקום שהוא 'שער השמים'. [22]
[1] בראשית כז, כח.
[2] פסחים פח ע"א.
[3] השווה פתיחה ל'מורה נבוכים'.
[4] ירושלמי חגיגה י ע"ב.
[5] רש"י בראשית כח, יז.
[6] ראה 'בגבורות ישע' – 'עימותים גיאוגרפיים בפרישות השבוע – באר שבע ופלישתים'.
[7] בראשית רבה סח.
[8] תענית ה ע"א: אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה… 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".
[9] ראה 'שבתה של ירושלים' עמ' 12-13, שם מתרחבים הדברים לסוגיית השבת והיחס בין גבולות המקום התחומים לפריצתם.
[10] בראשית כח, טז-יח.
[11] יומא נד ע"ב.
[12] תנחומא קדושים י. וראה הסבר הדברים במהר"ל 'באר הגולה', באר ו (עמ' קל).
[13] רש"י בראשית כח, יג.
[14] בראשית מט, כד, וראה שם ב'תורה שלמה'.
[15] ישעיהו כח ז.
[16] יומא ה, ב.
[17] זכריה ד, ז.
[18] שם ג, ט.
[19] ראה תורה שלמה בראשית כח, כב אות קנז.
[20] בפרשות הקודמות עסקנו בצמדי מקומות המופיעים במקרא: בבל וארץ ישראל, הבקעה והר המוריה, חברון ומצרים ובאר שבע וירושלים. והנה עולה הסבר מופלא לצמד האחרון – באר שבע וירושלים. לבאר, שיסודה החיות שבמים, מוצמדת השבועה המבטאת את הנצח, ואילו לאבן שבירושלים נסמכת השתייה, יסוד המים[20]. האבן היא כמצבה, כפי שמגדירה יעקב בפרשתנו, כסמל קבוע. השתייה לעומת זאת מבטאת זרימה, זרימת המים. ללמדך שאבן השתייה היסודית שבירושלים אינה רק יסוד הניצב איתן, אלא ממנה נובעת ומושתתת פרנסת העולם כולו.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת ויצא ה'תשכ"ט.