שם – הערכה מתורגמת
נושא השמות בתנ"ך הוא נושא רחב הכולל עניינים מהותיים בתכניו. בשיחה זו לא נעסוק בנושא זה בכללותו, אלא ביחסו לשמות החודשים. שרשו הלשוני של שם הוא ב'שום', מלשון שומה והערכה, ומכאן היסוד הגדול שהשמות המקראיים הם הערכה והגדרה מהותית ליסוד הפנימי של המכונה בשמות אלו. בנקודה זו אנו נפגשים עם הצד הפילוסופי של תורת ההכרה – מה המשמעות של לקרוא שם? להכיר, לקבל ציור פנימי. מכאן מה שמובא בסידורים, בשם קיצור השל"ה, שיאמר אדם בסיום תפילת עמידה פסוק שיש בו ראשי התיבות של שמו, בכדי שלא ישכחהו ליום הדין.
קריאת השם היא ייחודית לבני האדם, שכן למלאכים אין שמות והם נקראים על פי שליחותם. דבר נוסף מצינו במלאכים – שאינם מכירים בלשון ארמית[1]. לשון ארמית זו אף היא כקריאת שם – כתרגום ללשון הקודש. כך ב'ריש מילין':
"הפעל אלף, ללמוד, אע"פ שהוא בכתבי הקודש, מיסוד הארמי הוא בא… אדם הראשון בלשון ארמי ספר… ואלף נאמר על הלומד מאחר והוא גם כן בערך העתקה ואחורים של הפנים המאירים באור השכל המקורי, ואמרו דורשי רשומות כי תרגום הוא בגמטריה תרדמה, כלומר התגלות אור הרוח במדרגת ההתעלפות, אני ישנה ולבי ער, שאז אין הרעיון המקורי מתגלה, כי אם התלמדות האולפנית, ולגבי המקוריות הראשית כל למוד שבעולם הוא בא במדה מעותקת שמדתו היא מדת התרגום, שהוא הכשר וחינוך המביא אל המעמד המקורי העתיד, אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'".[2]
הידיעה המקורית אינה ניתנת להעברה כשם שהיא, והלימוד מאדם לאדם מתאפשר רק על ידי התרגום, דהיינו על ידי הלבשת הרעיון המקורי והעתקתו אל האחר. לימוד זה אינו התכלית בפני עצמו, אלא הוא מהווה הכנה אל המעמד המקורי העתידי, שאז נתעלה אל הידיעה המקורית העצמית.
אלו הם דברי הירושלמי על שמותם של המלאכים שעלו מבבל: "אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל"[3].
שמות החודשים עלו בידן מבבל
לסוגיית השמות יש נקודת פגישה עם ראשי חודשים, כפי שאמרו שם בירושלמי: "שמות חדשים עלו בידם מבבל"[4]. נקודת פגישה זו היא בבלי-ארמית, שהרי עצם המושג של קריאת שם היא תרגומית, הערכה של תוכן פנימי שאיננה מקורית.
סוגיה זו של שמות ראשי החודשים מובילה אותנו לעניינה של הגלות, והשלכותיה על תולדות ישראל. ר' צדוק הכהן הרחיב בדבר ב'שיחות מלאכי השרת', על התורה שבעל פה המתגלה בגלות, ועל השינויים שהיא מביאה עמה:
"וזהו דברי האומר כי שמות המלאכים עלו מבבל, שעד שלא עלו מבבל והיתה השכינה בתוך בני ישראל בגלוי היה בכל עת המצטרך שינוי סדר, ונשתנו שמות המלאכים כמו שנתבאר לעיל. אבל משעלו מבבל והיה סוף כל הניסים והפלאים משינוי הטבע להיות מצויים בישראל, שנסתלקה מהם השכינה והנבואה, אז עלו בידם שמות המלאכים שהתחילו לקרוא לכל מלאך בשמו המיוחד לו לפי שאינו שכיח מעתה שישתנה משמו כלל".[5]
בעת אשר שרתה השכינה בגלוי בישראל, הגילויים האלוקיים השתנו באופן פלאי מן הטבע, וכתוצאה משינויים אלו השתנו אף שמותיהם של המלאכים. לאחר גלות בבל, כשנסתלקה הנבואה, נעשה השינוי דבר שאינו שכיח ונתקבעו שמות המלאכים.
כיוצא בדבר, אם כי באופן שונה במקצת, התבאר הדבר ב'פרי צדיק' בנוגע לשמות החודשים:
"שמות חדשים עלו מבבל כמו שאמרו בירושלמי (פ"א דר"ה וב"ר פ' מח) שבתורה הוזכר רק מספר החירש לניסן בחורש השלישי בחודש השביעי, ואחר כך בנחמיה הוזכרו בשמות. והענין שמתחלה כשהיה בית המקדש קיים כתיב זאת עולת חודש בחדשו, שבכל חודש הרגישו קדושה מיוחדת. וכן כתיב והיה מדי חידש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' שבכל חודש מתחדש ענין מחודש בדברי תורה, וכן בכל שבת ושבת. וכן בכל שנה מתחדש בראש השנה חידוש ענין מחודש בתורה, וכן מתחדש בכל השנה בכל חודש ובכל שבת… יהיה להם הרגש התחדשות הדברי תורה בכל שבת ובכל חודש. ואחר כך כשנשכח מהם ההרגשה בחידוש התורה, וכן לאחר חורבן בית המקדש שלא היה עולת חודש בחדשו. אז תקנו אנשי כנסת הגדולה שיסדו תורה שבעל פה ותקנו שמות החדשים"[6].
בזמן שבית המקדש היה קיים החידוש היה מוחש בכל נקודת זמן חדשה – ראש השנה, ראש חודש ושבת, וממילא לא הייתה קביעות לשמות החודשים. אך לאחר חורבן הבית, כשעלו ישראל מגלות בבל נשכחה הרגשת החידוש התמידית, ומייסדי התורה שבעל פה קבעו את שמות החודשים.
לבעל ה'בני יששכר' הסתבר ששמות החודשים נתקבלו מסיני, אלא שהם היו בבחינת 'תורה שבעל פה', וזו הסיבה לכך שהם לא נכתבו בתורה שבכתב, אלא רק נזכרו רק בתרגום:
"שמות החדשים עלו עמהם מבבל. כן אמרו רז"ל ויצא להם זה מדלא נמצא שום שם חודש בדברי נבואה רק בכתובים במגילת אסתר בעזרא ונחמיה. ונראה לי דודאי שמות החדשים נתקבלו גם כן מסיני, רק שהיה בבחינת תורה שבעל פה, דהרי נזכרו השמות של חדשים בתרגום [ע' תרגום יונתן בראשית ח כב] והתרגום נתקבל בסיני כידוע [מגילה ג], אבל התרגום הוא תורה שבעל פה אבל לא ניתנו לכתוב בכתב עד שבאו לבב, ואף על פי כן לא נמצא בכתובים אצלנו שמות כל החדשים, ואי"ה נדבר מזה אם יהיה הש"י בעזרינו, והנה בירושלמי אמרו שמות החדשים ושמות המלאכים עלו עמהם מבבל, והוכחתם בודאי הוא גם כן כנ"ל מדלא מצינו שום שם למלאך בדברי נביאים הראשונים רק בדניאל נזכרו מיכאל וגבריאל…"[7].
לא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים
בדברי הרמב"ן על מצוות קידוש החודש מתבאר עניינם של שמות החודשים ביחס לגאולה הראשונה והשנייה:
"וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו. והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד-טו) 'ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון' – חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל… ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה"[8].
וממנו בספר העיקרים:
"וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלמנות מניין החודשים מניסן כמו שהיו רגילים למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מניין אחר לחודשים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל שמות החדשים עלו עמהם מאשור, כלומר שהיו מונין החודשים בשמותם: תשרי מרחשוון כסליו, כמו שהיו מונין אותם באשור, זכר לגאולה השנית. ולא שני שלישי רביעי, כאשר בתחילה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה (שמות יב ב). ונראה מזה כי הם הבינו שציווי מניין החודשים היה זמני, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם, ונצטוו על ידי ירמיה: 'לא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון' וגו' (ירמיה כ"ג) – ראו להניח המניין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מניין אחר מתשרי לשנות העולם. והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שציווי מניין החדשים מניסן היה זמני ולא ציווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן".[9]
הסבר דברי הרמב"ן נעוץ בעצם העובדה שהמצוה הראשונה אשר נצטוו בה ישראל נוגעת לזמן; לא רק שליטה על הזמן יש בכך, אלא גם העובדה שיצירת הזמן, יצירת ה'בראשית', הייתה בשביל ישראל, בשביל גאולתם[10]. מניין החודשים על פי מספרם – ראשון, שני וכו' נועדה איפוא לבטא דבר זה, ועל כן מנו ישראל את החודשים על פי זמן גאולתם, שהחלה בחודש הראשון – בניסן. אולם כל זאת עד זמנה של הגאולה השנייה, וכשעלו מבבל הניחו את שמות החודשים כמספרים המתייחסים לגאולה הראשונה, והחזיקו בשמות החודשים שעלו עמהם מבבל על מנת להזכיר את הגאולה השנית.
בבית שני הגאולה טמונה בתרגום, במחשכי בבל, ולכן העלו משם את שמות החדשים וחיפשו בהם את ה'ניצוץ' היהודי, את המדרש ה'מתיר' אותם לישראל. לפי זה נדרש הפסוק בירמיה – 'לא יאמר עוד' וכו' – שיציאת מצרים תהא טפלה ליציאה מארץ הצפון, כיון שבמצרים הנס הגאולה הייתה שלא כדרך הטבע, ואילו לעתיד לבוא היא באה בדרך נסתרת, אשר למאמינים עולה היא על הדרך הניסית.
זיוו של חודש אייר
לשלושה חודשים בשנה ניתנו שמות במקרא, עוד קודם לעליית בבל: זיו-אייר, איתנים-תשרי, בול-חשוון, וכולם קשורים למקדש. בגמרא הובאו שתי שיטות למשמעות השם 'זיו' הניתן לחודש אייר:
"ירח שנולדו בו זיותני עולם… דאית ביה זיוא לאילני"[11].
דהיינו: לפי שיטה אחת משמעות השם היא היסטורית – על שם לידת האבות זיוותני העולם, ולפי שיטה שנייה משמעות השם היא טבעית – על שם הזיו שיש בו לאילנות. אך על המשמעות ההיסטורית קשה, שכן האבות נולדו דווקא בחודש ניסן? על שאלה זו עמד כבר רש"י, ותשובה עמו:
"כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה"[12].
משמעות שם זה – זיו – מוארת בדברי ר' צדוק הכהן, ובתוך כך מיושבת גם קושיית רש"י:
"שמות החדשים עלו מבבל… דלא מצינו במקרא שם לחודש רק שם המספר ראשון שני וכדומה, רק דחודש זה נקרא במלכים בבנין ביהמ"ק זיו. ואיתא בגמ' בירח שנולדו בו זיותני עולם לר' יהושע דסובר דבניסן לנולדו האבות, ולמה נקרא אייר ולא ניסן, ופירש"י כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן, וקשה דיותר הוא ליה לקרות לניסן זיו שנולדו בו האבות?
אך הענין דזיותני העולם נקראו האבות מפני שהם מאירים ומופיעים לעולם שהוא מדת מלכות עלמא תתאה, כי תכלית שמים וארץ היה כדי שיהי אומה ישראלית שיכירו כח מלכותו… והנה כשנאמר פ' החודש הזה לכם במצרים בראש חוד שניסן היה עוד קודם מכה עשירית ולא זכו עוד ישראל להיות כנסת ישראל, ורק למשה ואהרן נאמר החודש הזה לכם… ורק בראש חודש אייר שהיה החודש הראשון שאחר מכת בכורות שהיה כבר כל ישראל בבחינת כנסת ישראל סיהרא דמקבלא משמשא אז נקרא חודש זה זיו שנולדו כבר האבות בניסן שהם זיותני עולם והיינו אור השמש שמאירים לכנסת ישראל שנקרא עולם כאמור".
ר' צדוק מעמיד יסודות שבלשוננו נקרא להם – 'הקרנה'; זו משמעות של ה'זיו' – הקרנה מהאור הפנימי. ניסן הוא החודש שבו מאירה הארה הפנימית, בבחינת מתנה, ואילו אור של חודש הוא ההקרנה מהארה זו. על כן אף שהאבות נולדו כבר בחודש ניסן, הרי שבחודש אייר כבר הוקרנו כל ישראל מזיוום.
זיו זה הוא המצוין במשנה בסוטה:
"משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה"[13].
וברש"י:
"'זיו החכמה' – זה לא ידענא מאי היא"[14].
על פי דברינו נאמר ש'זיו חכמה' זה הוא ההקרנה שהאיר רבי יוחנן לישראל בבקשתו: "תן לי יבנה וחכמיה"[15]. אור המקדש נעלם עם חורבנו, אך הקרנה ממנו מאירה ביבנה וחכמיה, וזה הוא זיו החכמה שבטל עם פטירתו של רבי יוחנן.
אמרו בפרקי היכלות: "עיקר זיוה והדרה של תורה לא היה אלא בבית שני"[16]. עיקר עיסוקינו הוא בזיו, בתורה שבעל פה, בשמות; בחדירה פנימה למה שמכוסה. עלינו לעסוק ב'בית ראשון', בראשוניות, בלכתחילאיות, במרץ, אבל עם השיטות של 'בית שני', של תורה שבעל פה, של הקרנה. והלימוד יבחן על עולם המעשה, להבין את שרואות עינינו, לראות פלדה על רקע חומת ירושלים, וגלויות מתכנסות, וזיו – בעולם ובישראל.
מכאן אף חובת ההתחדשות בהגיע ראש חודש, דווקא משחרב המקדש. להיות מוקרנים מזיו התורה שבעל פה.
ב'תורה שלמה' הביא מדרש נעלם על הארתו של חודש אייר:
"אייר – שניתן להם בו המן בפנים מאירות, שנאמר 'ויפנו אל המדבר והנה כבוד ד' נראה בענן' וזה הוא תחלת כבוד ד' שנראה להם מלשון אור".
בדרגות שלנו אי אפשר לתת ביטוי לגאולה, אלא הכל משתלשל בדרך הטבע, הכל בא מתוך הזיו, מההקרנה, מהנתון.
"וקורא לך שם חדש"[17] – שם חדש לגאולה.
נמצאנו למדים:[18]
שם משמעותו הערכה והגדרה, כתרגום למהות הפנימית המכונה בשם. כאלה הם אף שמות המלאכים והחודשים, שעלו עם ישראל מגלות בבל, מקום התרגום. כששרו ישראל בארץ הגילוי היה מפולש והחידוש הרוחני הורגש בזמנים המיועדים לכך, אך משגלו נעלם הגילוי הפנימי והתקבעו השמות על ידי תרגום. שמות אלו הועברו בתורה שבעל פה, המתרגמת את התורה שבכתב. בראשית ימי העם מנו ישראל את החודשים כמספרים לשנת היציאה ממצרים, לזכר הגאולה הראשונה, ואילו לאחר היציאה מגלות בבל שמרו את שמות החודשים הארמיים לזכר הגאולה השנייה. יסוד זה נעוץ במצווה הראשונה שנצטוו ישראל – 'החודש הזה לכם' – שתכלית יצירת הזמן היא בשביל גאולתם. הגאולה הראשונה באה בדרך פלאית ואילו הגאולה השניה באה בדרך הטבע, העולה על דרך הנס, והיא הטמונה בחשכת התרגום. לחודש אייר ניתן אף שם עברי – 'זיו', ומשמעותו היא הקרנה מהארת חודש ניסן. זהו זיו התורה שלאחר חורבן בית ראשון, אשר דווקא ממנו עולה התחדשות הארת הפנים וקריאת השם החדש לגאולה.[19]
[1] שבת יב ע"ב.
[2] הערות ל'ריש מילין', הערה ו.
[3] ירושלמי פ"א ה"ב.
[4] שם. וכן ב'בראשית רבה מח, ט: "אמר רב חנינא שמות חדשים עלו מבבל. ריש לקיש אמר אף שמות מלאכים מיכאל רפאל וגבריאל" – בתורה נסתם שמם, ורק בדניאל נתפרש.
[5] 'שיחת מלאכי השרת', ירושלמי פרק קמא דראש השנה, ס יח.
[6] 'פרי צדיק' בראשית עמ' 72.
[7] מאמרי חודש ניסן, מאמר א, ו.
[8] שמות יב, ב.
[9] מאמר ג, פרק טז (וראה 'סיני' על ר"ח עמ' 10). וב'הכותב' מגילה דף ג, האריך להסביר את הרמב"ן שלא על פי תפיסת העיקרים (וכן נראה ב'גט פשוט', הובא ב'שנה בשנה' תשכח עמ' 264). וראה עוד רמב"ן בראשית ח, ה. ראה 'תורה שלמה' בא עמ' 176, 180 שהביא בשם האברבנאל תירוץ על שאלתו של ה'עיקרים'.
[10] וכלשונו של החזקוני הובא ב'תורה שלמה' עמ' מט.
[11] ראש השנה יא ע"א.
[12] שם.
[13] סוטה מט ע"א.
[14] שם.
[15] גיטין נו ע"ב.
[16] פרק כז.
[17] ישעיהו סב, ב.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשנים ה'תש"ל וה'תשל"ג.