אחת מנקודות הייחוד של סעודות השבת הוא מבנה הסעודה; יש לה פתיחה – הקידוש. גם אם על פי כללי ההלכה המקובלים צריך לפתוח בברכת הפת, הרי שבפתיחת סעודת השבת אנו דווקא מכסים את החלות ופותחים ביין. למעמד מיוחד זה של הקידוש צדדים רבים, הן הלכתיים והן היסטוריים[1], ובשיחה זו נעיין בדבר מפן מסוים שיש לו זיקה לפרשתנו.
יין זיכרון ריחני
מה עניינו של היין שנפתחת בו הסעודה? בפשטות זה הוא ביטוי של שמחה על כניסת היום[2], אולם מדברי הראשונים מתקבל ממד עמוק הרבה יותר.
כמקור לקידוש על היין הביאה הברייתא פסוק: "'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין"[3]. על כך כתבו התוספות שם: "דזכירה כתיב על היין 'זכרו כיין לבנון', 'נזכירה דודיך מיין'"[4]. בפירוש הפסוק הראשון שהביאו התוספות – "זכרו כיין לבנון"[5] – נאמרו כמה פירושים. רש"י ביאר זאת על זכרון לניסוח המים במקדש: "כדוכרן יבבות חצוצרתא דעל חמר עתיק דמתנסך בבית מקדשא שהיו תוקעין בחצוצרות על הנסכים כשהלוים אומרים בשיר", ואילו אבן עזרא פירש: " ריחו כדרך אזכרתה". אכן, אמרו בגמרא: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח… למעוטי שריחו רע"[6]. דהיינו ביין גנוז זיכרון ריחני, ובקידוש בשבת אנו מעלים את אותו זיכרון בעל הריח הטוב, הניחוח.
זיכרון חיובי ושלילי
יסודות אלו מובילים אותנו לפרשתנו, שפעמיים נזכר בה עניין היין. בפעם הראשונה ברמז בעניינו של הריח: "וירח ד' את ריח הניחח"[7], ואמרו על כך בגמרא: "אמר רבי חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר 'וירח ד' את ריח הניחח'"[8]. היין יש בו זיקה לרוחניות, כאמור, וזה הוא הריח עליו אמרו שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו[9].
בפעם השנייה בפרשתנו נזכר היין בצורה ברורה יותר: בנטיעת הכרם על ידי נח לאחר המבול. בנטיעה זו נעשה נח חולין, כפי שאמרו במדרש: "'ויחל נח איש האדמה' נתחלל ונעשה חולין. למה? ויטע כרם… אמר רבי אבא בר כהנא: הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה"[10]. יכול היה נח בצאתו מן התיבה להיזכר בעולם מתוקן, ב'נוזלים מן לבנון' וב'יבא דודי לגנו'[11], אך על ידי מעשיו נזכר ב'איש האדמה'[12], ב'עץ שאכל אדם הראשון גפן היה'[13]. אצל נח יש יין של ריח ניחוח, של זכירת ואזכרת עולם מתוקן, של קיום העולם – ויש יין של אדמה, של גירוש מגן עדן. ואכן כתוצאה מאותה נטיעת כרם באה השכרות שבעקבותיה התקלל שליש מהאנושות, כשם שמגפן של אדם הראשון נתקללה האנושות כולה[14].
על מנת להבדיל בין הבחינה הרוחנית שביין לבחינה החומרית שבו בא הסינון. כדי שיזכה האדם ליין המשומר, לפנימיות הגנוזה, טעון הוא לסינון. זו הבחינה שזכה לה אדם הראשון בגן עדן – שהיו המלאכים מסננים לו את היין[15], אך הוא נהפך לו ליין של עץ הדעת.
זכר מנוחת השבת
בזוהר דרשו את שמו של נח ביחס למנוחה – ומכאן לשבת מנוחה[16]. השבת, כיין, אף היא יש לה יסוד של זכירה – זכירת בריאת העולם ומה שקדם לו. זכירה זו נזכרת ביין שאנו מקדשים עליו את השבת בכניסתה. אותו זיכרון לגן עדן הקדום הוא אף הזיכרון לעולם העתיד לבוא. כך בשבת שהיא מעין עולם הבא, וכך ביין כשאמרו עליו בגמרא: "מאי 'עין לא ראתה'? אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[17]. תיקון העולם הוא ביום שכולו שבת, בקידוש על יין הלבנון, וכל הקידוש שבעולם – מכוח הקידוש על יין הלבנון הירושלמי הוא בא.
הישיבה יכולה להיות סעודת שבת מנוחה, בבחינת 'זה ינחמנו', והכול ערוך לסעודה. אך קידושה של סעודה זו תלוי אם הוא אינו מסונן ואז יהיה בבחינת 'ענבים סחטה לו'[18] וחולין של איש האדמה, או שהוא מסונן ואז יהא לריח ניחוח.
נמצאנו למדים:[19]
את סעודת השבת אנו פותחים דווקא בקידוש על היין, בשונה מסעודת החול הנפתחת בפת. בעומק הדבר מונח הקשר בין יסודו של היין ליסודה של השבת. ביין גנוז זיכרון רוחני, וזה הוא מקור ריחו הטוב. זה הוא ריח הניחוח העולה מקרבנו של נח בפרשתנו, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו. זיכרון זה מזכיר את הלבנון, המקדש: "זכרו כיין הלבנון", ואכן מפסוק זו נלמד החיוב לקדש על היין. זיכרון זה הוא אף זכרה של השבת, שהיא זכר למעשה בראשית ולמה שקדם לו. לכן אנו מקדשים את השבת על היין – על מנת להזכיר את היין המשומר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה. אמנם יש ליין גם זיכרון שלילי, והוא זיכרון הגפן, עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון. בזיכרון זה נזכר נח כשנטע כרם, ובעקבות כך התקלל שליש מהאנושות. ההבדל בין הזיכרון החיובי לשלילי, בין הריח הטוב לריח שאינו טוב, בין הרוחני לחומרי – הוא סינון היין המזכך את פנימיותו הגנוזה בו. מכוח הקידוש על יין הלבנון הירושלמי בשבת נח, שבת מנוחה, בא תיקון העולם כולו.[20]
[1] ראה 'סידור הגאונים והמקובלים'. "מחנים", שבת – גולדשמידט. וראה 'ערוך השולחן' בשיטת הראשונים הסוברים שקידוש בדברים על היין מדאורייתא.
[2] כך בפ"צ שמות עמ' 95. וראה עוד היין בספרות ישראל – חגים ומועדים – מיימון.
[3] פסחים קו ע"א.
[4] וראה במאירי שם. וראה עוד 'דעת מקרא' שיר השירים א, ד.
[5] הושע יד, ח.
[6] בבא בתרא צז ע"א-ע"ב.
[7] בראשית ח, כא.
[8] עירובין סה ע"א.
[9] ברכות מג ע"ב: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח".
[10] בראשית רבה לו, ג.
[11] שיר השירים ד, טו-טז.
[12] בראשית ט, כ.
[13] סנהדרין ע ע"א: "'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם' אמר רב חסדא אמר רב עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי אמר ליה הקב"ה לנח נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה".
[14] במדבר רבה ג. כשם שמגפן של אדם הראשון התקללה האנושות כולה.
[15] ראה סנהדרין נט ע"ב.
[16] ראה 'תפארת שלמה' נח עמ' 15, 'שפת אמת' ו'שם משמואל'. ואף אדם הראשון זכה לבחינת המנוחה, כפי שדרשו במדרש את הלשון: "וינחהו" על שמירת השבת, ראה בראשית רבה.
[17] ברכות לד ע"ב. וראה 'חידושי אגדות' למהר"ל שבת כג ע"ב. וכן ברמ"ק בעניין הקידוש על היין – בבחינת גפן עליונה, משומר בענביו), וכן בסנהדרין ע ע"א משמח אלוקים ואנשים. ומכאן מה שאמרו בזוהר ויקרא צה ע"א: "אמר רבי יצחק לרבי יהודה כתיב 'זכור את יום השבת לקדשו' ותנינן זכרהו על היין, אמאי על היין? אמר ליה בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הדא הוא דכתיב 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו'. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה בני נשא עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד"א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. ועל דא קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר".
[18] ראה בראשית רבה יט, ה ועוד.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.