פרשתנו פותחת בפרשיית הנדרים, והשאלה עולה – מה טיבה של פרשייה זו כאן, ערב הכניסה לארץ?
מאז כיבוש עבר הירדן בשלהי תקופת המדבר, המתואר בסוף פרשת חוקת, מסונכרן סדר הפרשיות עם סדר המאורעות: העימות עם בלעם, קנאת פנחס וההכנות של הדור הנכנס לארץ בדמות המניין, פרשת הקרבנות[1], מלחמת מדיין והתנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן. מכאן מחריפה שאלת מקומה של פרשת הנדרים בפרשתנו, שעל פניו אין לה יחס לסדר המאורעות הכרונולוגי.
סמיכות לפרשת המועדות
בשאלה זו עסקו חז"ל, ראשונים ואחרונים. מהאספקט ההלכתי דנה הגמרא במסכת נדרים, ומסיקה מסמיכות פרשה זו לפרשת המועדות בפנחס – שהפרת הנדר דיה ביחיד מומחה:
"מועדי ד' צריכין מומחה ואין פרשת נדרים צריכין מומחה… אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה"[2].
זאת הביא רש"י בראש פרשתנו:
"ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה"[3].
רבינו בחיי הוסיף טעם בסמיכות זו:
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ד'… ומה שנסמכה פרשה זו לשל מעלה שהיא פרשת המועדים, לפי שהזכיר שם נדר גבוה ואמר לבד מנדריכם ונדבותיכם, וזה טעם אשר צוה ד' כי שם יחזור, ללמדך כי מלבד הנדרים האלה הנזכרים עוד יש נדרי הדיוט שהוא חייב לקיים דברו. ועוד טעם אחר, מה קדוש המועדים ביחיד מומחה אף התר נדרים ביחיד מומחה"[4].
וכיוצא בדבר העלה הרמב"ן:
"ויאמר משה אל בני ישראל"… והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ והיא אזהרה לישראל כלם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות… ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כט לט) אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו"[5].
סמיכות למלחמת מדיין ופרשיית בני גד וראובן
מכיוון אחר ניגש ה'אבן עזרא' למיקומה של הפרשה, וציין דווקא את סמיכותה מלחמת מדיין ובני גד ובני ראובן:
"'ראשי המטות'. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע"כ היא אחריה… והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים. ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו ע"כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה"[6].
כוח הדיבור הישראלי
כוחו של הדיבור הוא המתחדש בפרשייה זו, עד כדי שביכולתו של האדם הישראלי לקדש בדיבורו, ואל לו לחללו. בעל 'שם משמואל' ראה בכך את התיקון לפגמו של בלעם, שניסה לפגוע בכוח הדיבור הישראל בפרשות הקודמות:
"וידבר משה אל ראשי המטות וגו'… הנה כל ענין נדרים ושבועות הוא משום שדיבורו של אדם יש לו כח לעשות הקדש… וע"כ כתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, ומכלל שדיבורו הוא קודש, וע"כ גוים אף שנודרים נדרים ונדבות כישראל… מ"מ אינן בבל יחל, שהרי דיבורם בלאו הכי איננו קודש…
ומעתה יובן שייכות פרשה זו אחר פרשת קרבן המועדים ופרשת פינחס אחר פרשת בלק, עפ"י מה שהגדנו בשבתות האלו בשם הזוה"ק שבלק נתיעץ לקרוא לבלעם באשר יש בו כח הדיבור את אשר תברך מבורך, ואמרנו שהי' רצונם לפגום את כח הכללי שיש בישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום, והנה כח הכללי הוא בכלל ובפרט שיהי' בכל פרט ופרט התכללות גוף ונפש ושכל לאביהן שבשמים ומזה עצמו הוא כח הדיבור הבא מצירוף כל חלקי האדם, וברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכוונת רשעים האלו הי' לפגום את ברית המעור וברית הלשון בשליחת הנשים במחנה ישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום.
וכאשר פינחס תיקן את כל אלה שבו ישראל למעלתם עוד ביתר שאת בבחי' בעל תשובה שמושכין לי' בחילא יתיר, וע"כ נשלם בהם כח הדיבור ביתר שאת וזכו לפרשת מועדות ואח"ז לפרשת שבועות ונדרים והכל בסדר נפלא"[7].
כוחו של בלעם בדיבורו, ועל ידו רצה לפגום בכוחם של ישראל, בברית המעור וברית הלשון, כפי המתואר בפרשות בלק-פנחס. אמנם עמד פנחס בפרץ, ולא זו בלבד אלא אף הוסיף מעלה על מעלתם של ישראל ונשלם כח הדיבור ביתר שאת, וזכו בפרשתנו לפרשיית שבועות ונדרים.
ממאמרות לדברות
בפתח פרשת נדרים באה הלשון הייחודית:
"זה הדבר"[8].
רש"י על אתר מלמדנו את הוראת לשון זו – על היחס הנבדל שבין נבואת משה רבינו לנבואת יתר הנביאים:
"משה התנבא בכה אמר ד' כחצות הלילה והנביאים נתבאו בכה אמר ד', מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר"[9].
העמקה ביחס שבין 'כה' ל'זה' – אנו מוצאים ב'שפת אמת', המרחיב את היריעה ליחס שבין מאמר לדיבור:
"אחז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ד' מוסיף עליהם משה בזה הדבר. ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע. יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור. כענין שם מדבר שנקרא האדם מדבר. ולא אומר. כי הדיבור הוא בעצם לא במקרה כמו המאמר.
ואמת שזה עצמו ענין החילוק בין זה לכה. כי יש כמה מדריגות בנבואה. ועצם הדיבור מתלבש ומתפשט אח"כ למדריגות אמירה ולכן באמירה כתיב כה ובדיבור זה. לכן כ' וידבר ד' כו' לאמר כי מהדיבור בא אח"כ אמירה. וכן הי' מעלת בנ"י בקבלת התורה שנגלה פנימיות דבר ד' בדיברות יותר מעשרה מאמרות.
ומעין זה החילוק בין ימי המעשה שהוא כח עשרה מאמרות שבכל יום הי' בריאה מיוחדת יהי אור. רקיע. ובשבת לא הי' בריאה וכ' ויברך כו' את יום השביעי א"כ הוא בחי' עצם הדיבור. ובכל הימים שכ' ברכה כ' ויברך כו' לאמר כו' וכ' דברך כו' ויאמר להם כו' פרו ורבו. ובש"ק כתיב ויברך סתם והוא עצם הדיבור. ולכן בשבת ניתנה תורה שהם בחי' עשרת הדיברות כנ"ל. וזהו עצמו שכ' בזוה"ק בשבת דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח כו' אלא שהוא שורש הברכה ע"ש והוא כנ"ל"[10].
מדרגות בנבואה; המאמר מסמל את הרובד החיצוני, הפונקציונאלי, של ההתבטאות, ואילו הדיבור מורה על הרוב הפנימי. העולם נברא בעשרה מאמרות, ואילו בקבלת התורה התגלה הרובד הפנימי – עשרת הדברות. זוגיות המאמר והדיבור נחרזת בזוגיות נוספת – 'כה' ו'זה'; ה'כה' החיצוני מבטא את ה'זה' הפנימי. כיחס שבין המאמר לדיבור – יחס ימי השבוע אל השבת; כוח המאמרות שולט בימי המעשה, ואילו השבת היא מקור הברכה, עצם הדיבור, ולכן בה ניתנה תורה.[11]
על סף הכניסה לארץ הנבואה, מתחדדים כלליה[12]. ארץ ישראל יסודה במאמרות, והיא ניתנה לישראל כדי שיעשוה ארץ הדברות. בחילוף שבין הנהגת המדבר, בבחינת 'כה', להנהגת ארץ ישראל, בבחינת 'זה' – מתבהקת קדושת הדיבור הישראלי, וכוחה מתגלה בפרשיית נדרים: 'זה הדבר אשר צוה ד' איש כי ידר נדר לד"[13].[14]
נמצאנו למדים:[15]
פרשתנו פותחת בדיני נדרים, והשאלה עולה – מה טיבה בתוך רצף המאורעות ערב הכניסה לארץ? מאספקטים שונים עסקו בדבר: מההיבט ההלכתי של הפרת הנדר ביחיד מומחה, מהסמיכות לפרשת המועדות שם נאמר 'לבד מנדריכם' ומהסמיכות למלחמת מדיין ופרשיית בני גד ובני ראובן. על דרך המחשבה, ראה בכך ה'שם משמואל' תיקון לפגמו של בלעם, שכוחו בדיבורו, כאשר בזכותו של פנחס התגברה מעלתו של כוח הדיבור הישראלי. על פי ה'שפת אמת' ניתן להעמיק ולראות בפרשייה זו את חילוף ההנהגה המדברית לזו הארצישראלית; במעבר מאמר לדיבור, מששת ימי המעשה לברכת השבת, מנבואה שבבחינת 'כה' – לזו שבבחינת: 'זה הדבר… איש כי ידר נדר לד".[16]
[1] על פי הספרי שהביא רש"י (במדבר כח, ב): "'צו את בני ישראל', מה אמור למעלה יפקוד ד' אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו' כדאיתא בספרי". אמנם ראה ב'העמק דבר'.
[2] נדרים עח ע"א-ע"ב.
[3] במדבר ל, א.
[4] רבינו בחיי שם.
[5] רמב"ן שם.
[6] 'אבן עזרא' שם.
[7] 'שם משמואל' תרע"ג. עפ"ז מוסיף ומבאר את דברי רש"י: "אך עדיין צריכין למודעי התינח קדושי ישראל ששומרים את פיהם מלטמאות בדיבור רע שפיהם נעשה כלי שרת, אבל מי שאיננו בגדר זה איך יכול להקדיש… אבל באשר כל ישראל הם כגוף אחד וכל ישראל אחודין זה בזה כל איש דבק במי שגדול ממנו, עד גדולי וקדושי ישראל כאמרם ז"ל יבואו אלו ויכפרו על אלו ובאמצעות הגדולים וקדושים כל ישראל דבקים במקום ואפי' חלבנה נמנה בסמני הקטורת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נקראו הנשיאים מטות שהם מטין את העליונים לפנות לתחתונים… וע"כ באמצעות הנשיאים כל אחד ואחד שבישראל עודנו נקשר בחבל הכוסף לאביו שבשמים וע"כ יש לכל איש ישראל כח באמרי פיו יהי' מי שיהיה. ובזה יש ליתן טעם על מה שיחיד מומחה מתיר הנדר מאחר שכל חלות הנדר הוא מחמת גדוליהם וקדושיהם, ע"כ הרשות בידם להתירו… ומעתה מזה שחלות הנדר הוא רק באמצעות ראשי המטות נלמד שהחכם מתיר הנדר, ע"כ שפיר הקדים הכתוב ראשי המטות וזה שפרש"י למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה…". וראה עוד שם תרע"ו; תרפ"א.
[8] במדבר שם.
[9] שם.
[10] תרנ"א. וראה עוד תרנ"ט.
[11] עוד על מאמרות ודברות ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת בא.
[12] ראה עוד 'שמועות ראי"ה'.
[13] במדבר שם, א-ב.
[14] עוד על הדיבור בשבת מטות שבין המצרים, ראה שיחה לשבת מטות שנערכה בשנת התשע"ט.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"א.