'ותקרא שמו'

שם – שומה

בפרשתנו אנו קוראים על בניית משפחת יעקב, סיפור על אנשים שהפכו לשבטים.

לסיפור לידת השבטים מתלווים הסברים על קריאת שמותיהם. שמות השבטים, כמו רובם המוחלט של יתר השמות שבמקרא, אינם שמות החוזרים על עצמם. את התופעה של קריאת שמות חוזרים אנו מכירים רק בדורות מאוחרים, אך במקרא מועטות מאוד הדוגמאות של שימוש באותו השם בדורות נוספים, שלא לדבר על שימוש ישראלי בלעדי לשם מסוים^[1]. רק בבית שני, בעת ששלט התרגום הארמי, שהוא בבחינת 'אור חוזר', בלט השימוש החוזר בשמות שניתנו בדורות הקודמים^[2].

הצד הלשוני של המילה: 'שם' – נדון הרבה. ה'שם' מקורו בשפה הארמית – 'שום'^[3]; שומה, הערכה, וכלשון המשנה: "איש פלוני וכל שום שיש לו"^[4]. עצם ההזדקקות לארמית מוסברת בכך; במקור אינך צריך שם, סימן, כיוון שיש לך ציור בלב, ואילו בתרגום, בהעברת רשמיך, אתה נצרך לכינוי, להערכה, לשם.

אותיות השם מתרגמות ומלמדות את תכונת נשמתו הייחודית של האדם, וכך כתב ב'שפת אמת':

"…ומעין זה נמצא בכל איש ישראל שיש לכל אחד שם מיוחד דאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין. כי באמת הנשמה היא אותיות מיוחדים לכל נפש ונפש. והוא שמו שעליו נברא. שם גימטריא ספר. ואותן האותיות שחקק הקב"ה בו צריכין להתברר בכמה מיני צירופים ואופנים עד שיוציא מכח אל הפועל כח הנשמה ואותיות המיוחדים אליו"^[5].

'שם גימטריא ספר' – בשמו של אדם מקופל ספר חייו; מי שיש לו ספר אינדיבידואלי, יש לו שם פרטי^[6].

השם במקרא – זהות בין שם למהות

מכאן ההבנה שהמקרא, המלא אידאות של שליחות, מייחד שם לאישיו, שהם נושאי בשורה, ולכן בו באה ההדגשה על זהות בין השם למהות^[7]. כאלו הם דברי המדרש על שמות השבטים:

"אמר רבי יוסי בר חנינא אין שמותם של השבטים עכור להם, אלא חפות להם^[8]".

וכך פירש ביטוי זה – 'חפות להם' – ב'עץ יוסף':

"דרך רוב השמות הוא להיות קצת מהבלבול ואינם צודקים במכוון על טעם השם, אבל שמות השבטים אינם מבולבלים אלא חפות להם – שלם ומוצדק בצמצום מכוון לגמרי לפי עניינם"^[9].

מלבד שמות השבטים מצינו לדבר דוגמאות נוספות ברחבי המקרא. כך אצל נבל: "אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו"^[10], אצל שלמה: "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו"^[11] ואצל נעמי: "ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד"^[12].

מכאן אף שינוי השם בשינויי מצב, ובהשלמת תפקיד וייעוד. כך לדוגמה אצל אברהם: "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך^[13], אצל שרה: "ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה"^[14], ואצל יעקב: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"^[15]. ואף שמה של ירושלים עתיד להשתנות לעתיד לבוא: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו"^[16].

אכן, תופעה זו של שם של השליחות והייעוד הדוחק את רגלי שם הלידה – ייחודית היא לישראל, והחוקרים לא מוצאים מקבילים דומים אצל העמים.

שמו של אדם הראשון

אם נתחקה אחר שורש סוגיית השמות – נגלה כי הוא נעוץ כבר בקריאת שמו של אדם הראשון, ועל כך עמד ר' צדוק הכהן:

"ולכך אדם הראשון קרא שמות והמלאכים לא ידעו, כמשאז"ל (בר"ר פ' ‏יז) דמלאכים אין להם שם דלפי שליחותו נקרא (כמש"ש פ' עח). והוא על דרך שכתבו הקדמונים כי ‏מנהג מצרים גם כן וארץ הקדם שהאדונים יקראו לעבדיהם שמות כרצונם להורות כי אינו רשות ובעל ‏בחירה בפני עצמו כלל. וכפי השגת המלאכים שאין להם בחירה כך תפיסתם בכל הנבראים, ומי ‏שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק אם כן אין לשום דבר שם מיוחד. רק האדם שנברא בבחירה ‏הוא משיג הנבראים מצד כח בחירתו, כח טבעם המוטבע כאלו הוא דבר נפרד ונבדל ועומד בפני ‏עצמו בטבעו, לכך יש לו שם"^[17].‏

האדם מתייחד בשמו העצמי על פני המלאכים הנקראים על פי שליחותם, מפני כוח בחירתו המוטבע בו.

"אדם הראשון בלשון ארמי ספר"^[18], ולכן מלאכי השרת, שאין להם בחירה, ש"רגליהם רגל ישרה"^[19], שאין להם שמות^[20] – אף אינם מכירים בלשון ארמי^[21], לשון תרגום, ושמם ניתן להם רק בלשון הקודש.

זו חכמתו של האדם המרובה מזו של המלאכים, שבכוחה קרא שמות אף לבעלי החיים:

"אמר רבי אחא: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת. אמר להן: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף. אמר להם: זה, מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם. אמר לו: זה, מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל"^[22].

אכן, זכה אדם הראשון ושמו ניתן לו על ידי הקב"ה, ואילו זכו הדורות היו ראויים אף הם לזהות בין השם למהות והיה הקב"ה קורא בשמם, כדברי 'ילקוט שמעוני':

"'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש'. אלו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שמותם, כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר: 'ויקרא את שמם אדם'. וכן אתה מוצא, כשהיה הקב"ה רואה צדיק נולד, הוא בכבודו היה קורא שמו. קרא לאברהם: 'והיה שמך אברהם'. וכן ליצחק: 'וקראת את שמו יצחק'. וכן ליעקב: 'והיה שמך ישראל'. וכן לשלמה: 'כי שלמה יהיה שמו'. וכן ליאשיה: 'הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו'. ואלו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שם לכל אחד ואחד ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו"^[23].

שם השליחות

הזכות והיכולת לעמידת האדם על שמו יש בה משום נאמנותו של האדם לשליחותו; אם השם מורה על תכונתו הייחודית של האדם, הרי שהקריאה בו מלמדת על נאמנות לשליחותו. על כך עמד ב'שפת אמת':

"ברש"י נמשלו לכוכבים וכו'… וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובני ישראל יש להם גם כן שמות לכל אחד על שם השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו יתברך. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו"^[24].

אילו היו הדורות זוכים וממלאים בנאמנות את השליחות היה שמם חפות להם, והיה ספר תולדותיהם שלם ומכוון לפי עניינם. כך מצינו בדורות הראשונים – שהיו יודעים לכוון לשמם לשם המאורע, מה שאין כן בדורות המאוחרים:

"רבי יוסי ורשב"ג רבי יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו"^[25].

כיוצא בדבר כתב האברבנאל בהקדמתו ליחזקאל על שמות הדורות הראשונים: "שמות הנביאים, מן השמים בדרך השגחה נמשכה קריאת שמותיהם מסכים עם פעולותיהם ומעשיהם", והוא הולך ומפרש שם את רובם של שמות הנביאים הנזכרים במקרא, שיש בהם מעין מאורעות חייהם. וכעין זה פירש בעל ה'תפארת ישראל' שמות מלכי בית דוד, וסיים: "והארכתי קצת בה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא"^[26].

אכן, השמות הם 'מפעלות ד" והם הגורמים לפעולות, כדברי הגמרא:

"מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהלים מו, ט) 'לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ', אל תקרי שמות אלא שמות"^[27].

ולא רק באנשים אמור הדבר, אלא אף במקומות, כ'עמק עכור' בישעיהו: "והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר לעמי אשר דרשוני"^[28], ובהושע: "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים"^[29].

תרגום השם לטובה

הדגשת עניין השמות דווקא מהצד הארמי-הרמאי, מבחינת אפשרות השינוי-התרגום, היא המחייבת לעמוד על המקור החיובי. כך ביאר הרמב"ן את שינוי שמו של 'בן אוני' ל'בנימין':

"'בן אוני'… והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים (הושע ט ד) לא אכלתי באוני (דברים כו יד), ואביו עשה מן אוני כחי מלשון ראשית אוני (להלן מט ג) ולאין אונים (ישעיהו מ כט), ולכן קרא אותו בנימין בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה כענין שכתוב (קהלת י ב) לב חכם לימינו ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט) ימין ה' רוממה (שם קיח טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה"^[30].

ייעודו של האדם הוא שיתורגם שמו לטובה; לחשוף את הייעוד המקופל בשם. כך תורגם שמו של בנימין, היחיד מבין השבטים הנולד בארץ ישראל – לטובה. הוא שיצא מארם, מהתרגום, ולקח מחו"ל את הטובה.

כל אדם יש לו בחירה, מסלול חיים, קריאת שמו, ועליו מוטלת הנאמנות לשליחותו ולכתיבת ספר חייו.^[31]

---

נמצאנו למדים:^[32]

בפרשתנו אנו קוראים על שמות השבטים, הניתן מתוך הכרה בתכונתם, שכך הוא דרכו של השם במקרא המייחד שם לאישיו; 'שם' מלשון 'שומה', דהיינו הערכה ותרגום של התכונה הייחודית לאדם. שורשה של סוגיית השמות נעוץ באדם הראשון, קורא השמות לכל בעלי החיים, אשר ה' הוא שקרא בשמו. לאדם המספר בלשון ארמית יש שם עצמי, מחמת כוח בחירתו וטבעו, זאת בשונה מן המלאכים. העמידה על השם והקריאה בו משמעותה נאמנות לשליחות המקופלת בשם (ויש אף שהייעוד והשליחות שינו את שמו של האדם במקרא), ולכך זכו הדורות הראשונים ששמם היה 'חפות להם'. הדגשת עניין השם דווקא מצדו הארמי-רמאי היא המחייבת את העמידה על המקור העברי-עצמי, ואת תרגומו לטובה, כפי שתורגם 'בן אוני' היוצא מארם ל'בנימין'. ייעודו של האדם הוא לתרגם את שמו לטובה – לחשוף את ייעודו בנאמנותו לשליחותו. לכל אדם יש שם ובחירה, ועליו מוטלת הנאמנות לשליחותו ולכתיבת ספר חייו. ^[33]

---

[1] ראה בספרו של יהודה דביר: 'ייעודה של השליחות בשם המקראי'.

[2] כדוגמת השם 'יהודה' החוזר בספר נחמיה. ראה 'מנדלקורן'.

[3] ראה 'ייעודה של השליחות בשם המקראי' עמ' 14. על הקשר לסמים (שמם-סמם), לריח, ל'בו-שם' ראה שם להלן.

[4] ראה גיטין פ"ד מ"ב.

[5] שמות תרנ"ז. וראה עוד 'עולת ראיה' ח"א עמ' רכז:

"'לכלם שמות יקרא'. השם יכוון על פי ענין תכלית הדבר. אף על פי שכל הבריאה אחת היא בעצמה, והקב"ה ברא העולם כולו וכל העולמות והם כולם כמעשה האופן בתוך האופן, קשורים ודבוקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד תכלית מיוחדה… ולכולם יקרא בהרבה שמות לפי התכלית המיוחדת שיש לכל אחד" .

[6] וראה עוד ב'שפת אמת' בפתיחה לפרשת שמות בעשרות השנים תרל"א-תרנ"ז, שהאיר סוגיה זו של שמות מצדדים רבים. מבלי להיכנס לסוגיה הנאדרה של שמות הבורא שהיא מרהיבה את הלב מאז פרקי התארים שב'מורה'.

[7] על הזהות שבין השם למהות בדברי המקרא ראה 'עיונים במקרא', ש.ד. גוייטין עמ' 318.

[8] בראשית רבה עא, ג.

[9] שם.

[10] שמואל א כה, כה.

[11] דברי הימים א כב, ט. והשווה שם כח, ב.

[12] רות א, כ.

[13] בראשית יז, ה.

[14] בראשית יז, טו.

[15] שם לב, כט. וראה עוד שם לה, י.

[16] ישעיהו סב, א-ב. וראה בראשית רבה סד, ד.

וראה עוד ירמיה כג ו, על צדקיהו: "בימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח וזה שמו א‍שר יקראו ד' צדקנו".

[17] 'צדקת הצדיק' ס' קפד. וראה עוד בדברי ספר הבהיר: "מה שברא הקב"ה בעולמו שם שמו מעניינו", וכן בדברי הרמב"ן וראשונים אחרים (בראשית ב, יט), 'תורה שלמה' פ"ב אות רסא.

[18] סנהדרין לח ע"ב. וראה בהערות ל'ריש מילין' עמ' קלט.

[19] יחזקאל א, ז.

[20] "למה זה תשאל לשמי" – בראשית לב, ל; שופטים יג, יח.

[21] סוטה לג ע"ב. וראה רש"י בראשית לב, ל, תני' וישלח. שבת יב ע"ב ושם בתוספות. יחזקאל א, ז.

[22] בראשית רבה יז, ד.

[23] 'ילקוט שמעוני' ישעיהו רמז תמט. וראה יומא פג ע"ב, ועיין על כל זה 'דובר-צדק' ס' ה-ח. וראה עוד 'עולת ראיה' (ח"א עמ' פז) על הקריאה האלוקית בשמו של האדם: "'ויאמר אליו, אברהם'. כשד' קורא אל האדם בשמו, הרי זו קריאה, המטבעת את האדם בעצמיותו… וכדי לתמם את חזון הנסיון בכל עמקו וגבורתו, קרא האלקים אליו: אברהם. בקריאה קדושה זו הוטבעה עצמיותו בתוכו. וכל החפצים, הרצונות והשאיפות, הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עז גבורתם וגדלם, עד כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החפשי של ענק עולם זה, שזוהי מדת הנסיון הנשגב".

[24] 'שפת אמת' שמות תרל"ב. וראה עוד שם תרל"ה ועוד.

[25] בראשית רבה לז, ז.

[26] 'תפארת ישראל' (שקלים ו, א): "רוב המלכים כשתדקדק בהם תמצא, תמצא ששמם מורה על פי מה שאירע בימיהם. שאול על שם ששאלו העם מלך, וגם הוא היה רק נשאל להם משבט אחר… דוד על שם דודיו ואהבתו לעמו… ירבעם ירב עם… רחבעם רע חב עם או רחב עם… יהושפט על שם משפטי ה'… אחזיהו אחזו יהוא… יואש שכבר היה יואש זרע בית דוד.. אמציהו כי אמצו ה' נגד אדום… יחזקיהו על שם שחזקהו ד' נגד סנחריב ומחליו. מנשה כי נשה ממקומו לשוב. יהויקים כי הקים ה' אויביו עליו להשחית. צדקיהו כי צדיק היה והצדיק דין שמים עליו… וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא. והארכתי קצת בזה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא".

מדרשי השמות שבמקרא ובדברי חז"ל כונסו וסודרו בספרו של ר' צבי קפלן 'בהלכה ובאגדה'. וראה עוד בספרו של יהודה דביר: 'ייעודה של השליחות בשם המקראי', שעסק בכמה וכמה סוגיות מקראיות מכוחו של השם והוראותיו.

[27] ברכות ז ע"ב, ושם במהרש"א: "מנלן דשמא גרים כי הכא דשמא רות גרם שיצא כו', וקמייתי לה מדכתיב לכו חזו מפעלות וגו' שאין ליחס פעולה הרעה שהיא השממה להקב"ה ועל כן דרשו שמות מלשון שמות שפעולות ה' נמשכים אחרי השם של אדם שהוא גרם וק"ל".

[28] ישעיהו סה, י.

[29] הושע ב, יז.

[30] בראשית לה, יח.

[31] על סוגיית השמות ראה עוד ב'שבת ומועד בשביעית' בפתיחה לספר שמות, במאמר 'איש כברכתו' ובשיחה לפרשת שמות התשע"ט.

[32] תוספת זו הינה מדברי העורך.

[33] שיחה זו נאמרה בשנים התש"ל.

הזכויות שמורות למשפחת הדרי. לפניות וקבלת השיחות: 0587943034/elishag100@gmail.com