הכנה למצווה
שגרת המחשבה המקובלת תופסת את פעולת ההכנה כמדרגה פחותה לעומת התכלית. לכאורה הצדק עמה, שהרי בעצם ההגדרות: הכנה ומטרה, נקבע כבר סדר עדיפויות לטובת המגמה האחרונה.
ברם, לאחר העיון מתברר שיש סוגי הכנה העולים בערכם הסגולי על התכלית שאותה הם משמשים.
יסוד זה הודגש במחשבת החסידות, אמנם מקור לו בדברי הראשונים. הביטוי הנמרץ לכך נמצא בדברי הריטב"א בנוגע לברכת המצוות. היחס בין הברכה למעשה המצוה נתפס, דרך כלל, כתלות שבין הכנה וגוף הענין. והנה הקדמת הברכה, עובר לעשיית המצוה[1], מוסברת אצל הריטב״א, כעדות לעליונותה על פני גוף המעשה:
"כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף"[2].
לאמור: נעלית עבודת הנפש – הברכה – על פני עבודת הגוף – המעשה. מכאן נלמד על גדולת ההכנה הנפשית למצווה, על פני פעולתה הפיזית.
עומק הדבר נובע מהכלל שטבע קהלת – "הנפש לא תמלא"[3]; ברוחניות אין גבול. ההכנה הנפשית למצווה אינה נתחמת בגבולות מעשיים, ומכאן העושר הרוחני הטמון בה, זאת לעומת הפעולה הפיזית של מעשה המצווה. נמצא שההכנה עולה – באורח פרדוכסלי – על העשייה הגופנית המצומצמת. זהו העיקרון המבדיל בין גוף המעשה, שמטבע הגדרתו הוא מתייחס לעולם העשייה, הקצוב ומוגבל ונתון במסגרת שאין לנו בה אלא עשייתה בלבד, לבין ההכנה שיסודה נפשי, והיא מתפשטת והולכת מבלי שיתקצצו כנפיה שהרי 'הנפש לא תמלא'. מעשה המצווה נתון הוא בעולם העשייה ומכאן מגבלותיו, ואלו ההכנה דרכה מעצם טבעה שתולה במישור האצילות ומכאן הדרור שקורא לה. בשוני בסיסי זה נעוצה עדיפותה של ההכנה על פני המעשה[4].
הכנה בחינת נבואה
והנה ב'שפת אמת' הפליג ואמר שמכוח ההכנה נעשה האדם בחינת נביא:
"'ויקרא אל משה'. לכל דברות כו' קדמה קריאה לשון חיבה כמ"ש במד' מלאכיו גבורי כח הנביאים נקראו מלאכים כו' פניו בוערות כלפידים כו'. שקודם הנבואה משתנה באמת לבחי' מלאך. כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה. לכן מלאכיו לא כל מלאכיו שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה.
פי' אף שבפועל מקיימין כל בנ"י המצות. אבל לקבל הציווי ופקודת ה' הוא רק הנביא שנק' מלאך… ומעין זה נמצא קצת בכל איש ישראל בפרט. כפי מה שמכין עצמו לקיים מצות ה'. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. שכח הברכה למעלה מגוף המצוה בחי' דביקות וקריאה כנ"ל"[5].
דהיינו קבלת הציווי – 'ויקרא' – היא הדבקות המכינה לעשייה, ל'וידבר'. הנביא הוא המסוגל לשמוע ולקבל את הציווי האלוקי, בבחינת הכנה למצווה, ובזה הוא נעלה מכל ישראל המקיימין את המצוות למעשה. אמנם מעין סגולת הנביא יש בכל איש ישראל – כפי הכנתו לקיום המצווה כך דבקותו.
תנועה של דביקות
כיוצא בזה, על הדביקות הנגרמת כתוצאה מהכנה ותנועה למצווה, אנו מוצאים בדברי המהר"ל, כדלהלן.
בגמרא למדנו על מעלת ההליכה לבית הכנסת המרוחק:
"ההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן. אמר לה: בתי לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי ולא שכר פסיעות יש לי"[6].
בטעם הדבר כתב המהר"ל:
"וזה כי השם יתברך מצוי בבית הכנסת כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט א) כי בית הכנסת הוא מקדש מעט ולכך השם יתברך מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור"[7].
יסוד דברי המהר"ל נעוץ בשורש מעלת ההכנה למצווה, שהוא כפי שראינו – גדולת הפעולה הנפשית. מעתה אמור: ההתנועעות, 'התנועה אל…' – יש בה דבקות יותר מן הקרבה המעשית בפועל.[8]
ויחלום – כיסופים לבית
ההתנועעות, 'התשוקה אל…', היא שהתעוררה אצל יעקב בבית-אל והובילתו לבנות את ביתו, כדברי ה'קדושת לוי':
"'ויקרא שם המקום ההוא בית אל' (בראשית כח, יט). והענין, כי כל הברואים מהשם יתברך על ידי אותיות נבראים, ויש לאותיות נקודות עליונות ואמצעות תחתיות. כמו כן להנבראים יש תנועה שמתנענע על ידי התעוררות העליון והיא נקודה עליונה, ויש שמתנענע על ידי התעוררות התחתון וכנגד זה נקודה התחתונית, ויש שהתנועה נקשרה ונקבע בטבע הבריאה נגד זה נקודה האמצעית, היינו מלאפום הנקרא שורק אותיות קשר.
והנה ליעקב אבינו היה התעוררות העליון ולזה נאמר בו 'ויחלום', חלום נקודה עליונה. ולזה נאמר 'והנה ה' נצב עליו', כי היה לו התעוררות עליון והוא הוליד את יוסף, הוא מדת התקשרות נקודה אמצעית ויעקב לפי מדתו נקודת חולם. לזה ויקרא למקום ההוא בית אל, כי הוא הבית אשר בו שרוי אל, התעוררות עליון והבן"[9].
יעקב הוא החולם, בבחינת חוֹלם הנקוד מלעילא. והיכן? בבית-אל, שם התעוררה תנועתו הנשמתית אל הבית. כשהקיץ יעקב מחלומו ונדר את נדרו – לא היה בידו מאומה, רק חלום, אבל הכיסופים הם שבנו את ביתו.
אין דבר העומד בפני הרצון
על גדולת הכיסופים, הרצון והצימאון, אנו מוצאים בדברי בעל 'שם משמואל' בפרשתנו. הקושי בנבואת יעקב אבינו הוא העדר הכנה הנפשית מצידו, לכאורה, ועל כך מבקש האדמו"ר מסוכוצו'ב להשיב:
"הנה ידוע שכל נביא הי' צריך הכנה לנבואתו חוץ משרע"ה שהי' תמיד מוכן. והנה הכנה יצדק כשהוא בהקיץ אף שבשעת הנבואה מתבטלים החושים ותרדמה נפל עליו מ"מ הכנתו שמקודם הביאהו עד הלום, וא"כ יעק"א ע"ה איך בא אליו הנבואה בעת השינה שלא ידע להכין את עצמו מקודם? וכמו שפי' הספורנו ואנכי לא ידעתי שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי, עכ"ד…
ר"י בר זמרא פתח פתחא להאי פרשתא מהכא כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, היינו כי ענין הכנה לנבואה צריכה מפאת גשם הגוף… וע"כ יעק"א ע"ה שהי' בבחי' זו כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, היינו שלא הי' לו תשוקה אחרת אלא אלקית ושם עצמו כמדבר צי' ועיף בלי מים [ומים הוא שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו] היינו בלי שום תשוקה לתענוגי עוה"ז, ע"כ לא הוצרך לשום הכנה…
ובא ר' אלעזר בשם ר"י בר זמרא להביא מרישא דקרא צמאה לך נפשי כמה לך, היינו שלא שלילת תשוקת עוה"ז הביאהו שלא נצרך להכנה לנבואה, אלא הצמאון לאלקיות כמו מי שעומד במדבר צי' ועיף בלי מים ודבק לשונו אל חכו בצמא, וצמאון הזה דחה וגבר מכל המונעים מהשיג את החפץ.
ובאמת זה לימוד לכל איש ואיש כפי מה שהוא שאין שום דבר עומד בפני הרצון, ובאם הי' הרצון שלו כראוי לא הי' לו שום דבר מניעות, ואפי' חומה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים"[10].
נמצאנו למדים שהצימאון הוא שהכין את יעקב לנבואה, מפני שבכוחו של הרצון לגבור על כל המונעים מהשגת החפץ המיוחל והנכסף; מכאן ניטול לקח לנפשנו – שאין שום דבר העומד בפני הרצון.[11]
מיעקב אבינו למדנו כיצד בונים בית – בכיסופים.[12]
נמצאנו למדים:[13]
מעלה יש בהכנה למצווה על פני עשייתה בפועל, ומקור לדבר יש בטעם שהעניק הריטב"א להקדמת הברכה לעשיה. הכנה היא פעולה נפשית, ומפני כך אינה ברת גבול ומידה, ובכך נעלית היא מן העשייה הגופנית המצומצמת. הפליג ה'שפת אמת' ואמר שבהכנה יש משום נבואה, שזו מעלת הנביא – לקבל את הציווי ולא רק לעשותו. מדברי המהר"ל למדנו על הדבקות שבעצם ההתנועעות, שיש בה יותר מן הקירבה המעשית, וזהו יסוד שכר הפסיעות בהליכה לתפילה. ההתנועעות, הרצון והתשוקה הם שהתעוררו אצל יעקב אבינו בחלומו בבית-אל, והם שהובילוהו לבניית ביתו, כך למדנו מדברי ה'קדושת לוי'; בהקיץ יעקב משנתו לא היה עמו דבר, מלבד החלום, אבל הכיסופים הם שבנו את ביתו. אמר ה'שם משמואל', שזו הייתה הכנתו של יעקב לנבואה – עצם הרצון והצימאון לאלוקים, ומכאן לימוד לכל איש ואיש שאין דבר העומד בפני הרצון. מיעקב אבינו למדנו כיצד בונים בית – בכיסופים.[14]
[1] פסחים ז ע"ב: "כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן".
[2] שם.
[3] קהלת ו, ז.
[4] סוגיית מעלת ההכנה למצווה רבה היא. ראה 'נבואה שעריך' במאמר 'חג לד' מחר', אות ב: "…כעין זה הביא גם החת״ס בחידושיו לפסחים (ז ע"ב) בשם "הכוזרי" (מאמר ג׳ אות יז׳): "טעם הברכה שתהיה הכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא", עד שהוסיפו המקובלים עתה לומר הריני מזמן" וכו'. ובלשונו של בעל "שפת־אמת" שכתב (אולי מבלי שראה את לשון הריטב״א): "וזה ענין ברכת המצוות עובר לעשייתן, שכח הברכה למעלה מגוף המעשה" (ויקרא תרמ״ב), ובשנת תר״ס כתב בתוספת הארה: "כי במעשה המצוה שייך פניות ותערובות, אבל ע״י התשובה מתדבקין בשורש המצוה".
הכלל העולה מדברי הריטב״א חוזר ונחרז ומודגש בכמה וכמה דוגמאות במחשבת החסידות. כך כתב ב"שפת אמת" על מצות מחצית השקל, "משמיעין באדר וגובין בניסן, הענין כי נתנו זמן חודש להכנת הנדבה, להיות כי אין המכוון השקל, רק הרצון ונדיבות הלב, לכן הכנת המצוה חביב יותר מהעיקר… הנדבה והרצון עולה יותר מגוף העשייה״ ("שפת אמת" פקודי תרמ"ג ד"ה במדרש)… כיוצא בדברים חזר הרעיון והתלבן בדברי הראי״ה קוק: "בשמחת בית השואבה הייתה השמחה בלילה בהכנות לשאיבת המים, אף שזו הייתה רק הכשרה ואמצעי למעשה נסוך המים בתמיד של שחר" ("שמועות ראיה" מהדורה ראשונה עמ' קלז). "אנו מבדילים בין מעשה המצוה ובין הכשר מצוה. מעשה המצוה הוא התכלית, ואילו הכשר המצוה הוא אמצעי לתכלית. התכלית עצמה היא מוגבלת ונתונה במסגרת מצמצמת, ולעומת זאת ההכשרה וההכנה הם בלי הגבלה" ("שמועות ראיה" משפטים תר״ץ).
העקרון המשותף לכל הנקודות המצוינות בדברי הראשונים והאחרונים — גם אם יש הבדלים דקים בין הדוגמאות הנ״ל — הוא המבדיל בין גוף המעשה שמטבע הגדרתו הוא מתייחס לעולם העשייה, הקצוב ומוגבל ונתון במסגרת שאין לנו בה אלא עשייתה בלבד, לבין ההכנה שיסודה נפשי, והיא מתפשטת והולכת מבלי שיתקצצו כנפיה שהרי "הנפש לא תמלא". בדרך זו התפרש לאדמו״ר מפשיסחא הבטוי "הבוחר בשירי זמרה", "היינו השיריים של הזמרה שנשארו בלב, שלא היה ביכולת להוציאו לפועל" ("שם משמואל" תרומה עמ' פז). מעשה המצוה נתון הוא בעולם העשייה ומכאן מגבלותיו, ואלו ההכנה דרכה מעצם טבעה שתולה במישור האצילות ומכאן הדרור שקורא לה. בשוני בסיסי זה נעוצה עדיפותה של ההכנה על פני המעשה".
[5] 'שפת אמת' ויקרא תרמ"ב.
[6] סוטה כב ע"א.
[7] 'נתיבות עולם', נתיב העבודה ה.
[8] אמר הרב הוטנר שרק בתפילה שייך שכר פסיעות, כי מהותה של התפילה היא להתקרב לקב"ה וממילא ההליכה לתפילה היא מעין התפילה עצמה.
[9] 'קדושת לוי' ויצא, ס' טו.
[10] 'שם משמואל' ויצא תרע"ה. ואמנם ב'אור החיים' דרך אחרת – שאם הייתה הכנה, היה בהקיץ ולא בחלום.
[11] באותה בחינה שהיום הוא הכנה ללילה, הרהורים ביום ונבואה בלילה, העוה"ז – הכנה לעוה"ב.
[12] וכך היה הנוהג של מכירת הקרקעות בתל אביב הקטנה, בימי השלטון התורכי: הקונה היה מביא כסף ולאחר מכן היה צריך לרוץ מסביב לקרקע, וגודל השטח שהצליח להקיף זהו השטח שנקנה לו.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו.