בין הלכה למעשה, בין פרשיות הקיץ והחורף
חסידים מוסרים בשם הרבי מקוצק שפרשיות החורף מכוסות באדרת כבדה. כוונת הדברים שבפרקי בראשית, למרות שהם מתגלים לנו כסיפורי-מעשיות וכמאורעות שאירעו, טמון לקח רב ומחשבה עמוקה; אלא שהללו עטויים בצעיפי תעלומה ומכוסים באדרות חורף שעירות, כמתאים לעונת הקרה.
ממוצא הדבר אנו למדים, שמתחת לאדרת זו מסתתרים דברים נכבדים יותר מאלה שבפרשיות האביב והקיץ. והרי פרשיות אלו של האביב והקיץ, החל מ"החודש הזה לכם", מלאות מצוות וצווים, כללים ופרטים אשר יעשה אותם האדם, ובמה איפוא זכותן של הפרשיות הסיפוריות יתרה על זכותן של הפרשיות ההלכתיות?!
אכן, אף החכמים הראשונים כבר עמדו על כך ש"יפה שיחתן של עבדי-אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי-תורה אין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא"[1].
דומה ששורש הדברים בחלוקה שבין הציווי, שהוא מעצם טבעו לעתיד, לבין הסיפור, שהוא מתייחס לעבר. הפרשיות הדנות במצוות הן במידה ידועה פרשיות תיאורטיות, בבחינת 'הלכה', ואילו הפרשיות העוסקות באבות העולם והאומה מספרות כיצד נתבצעו התאוריות הללו בחיי המעשה, כיצד התפללו על רשעים, כיצד שמרו פועלים שכירים על רכוש הבעלים וכו'[2]. משום כך האריכה התורה בסיפור המעיד על הקיום המעשי של כללי התורה ומצוותיה.
מתחת לאדרת הכבדה מסתתר הלקח הטמון בפרשיות הארץ – ביצוע של ערכי התורה המוסריים.
קרעים משפחתיים בספר בראשית
לאורך כל ספר בראשית אנו מגלים מריבות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו ולאחרונה יוסף ואחיו. בכל המקרים, פרט לפרשת יוסף, אין איחוד והשלמה בין האחים, והקרע בחיי המשפחה לא שב להתאחות.
קין לא זו בלבד שקם על אחיו והורגו נפש, אלא שהוא אף מתכחש לחטא ושם עצמו תמים: "השומר אחי אנכי"?![3]
ישמעאל המצחק בעבודה-זרה אינו מסוגל לקבל את תורת בית אברהם, והוא מונע את התפתחותו הרוחנית של יצחק. הוא מורחק מבית אביו, והוכיח סופו על תחילתו – אשתו מארץ מצרים, מבית אמו, כדברי חז"ל: "זרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי"[4]. האווירה בבית אברהם לא שינתה את מהותו, שכן עיקרו ושורשו בארץ מצרים השטופה בגילולים.
אצל יעקב ועשו מגיעים הסכסוכים עד לידי כך שעשו זומם להתנקש בחיי אביו, אך בסופו של דבר מגיעים האחים לידי יחסים של פיוס; אלא שכל זה אינו אלא לשעה קלה, ומיד אחר כך בא הפירוד: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה"[5].
איחוד בית ישראל
מיוחדת במינה היא פרשת יוסף ואחיו. הקנאה בין האחים הגיעה לעיתים כמעט עד לידי שפיכות דמים, ואף על פי כן, שלא כדוגמת המשפחות האחרות, בא האיחוד הגמור בבית יעקב בפרשתנו: "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם"[6].
אולם עד לאותם רגעים נעלים של הסרת המחיצות וגילויי האחווה העמוקים הייתה התנהגותו של יוסף מוזרה עד למאוד. לא זו בלבד שהוא נמנע מלהודיע לאביו על המוצאות אותו, אלא שהוא אף מצר לאחיו ובעקיפין אף לאביו הזקן.
וכל כך למה? כי רצה יוסף להביא את אחיו לידי הכרה עצמית בחטאם. אכן יכול היה יוסף להעתיר על אחיו דברי תוכחה ומוסר ובלי ספק הם היו מקבלים זאת בהבנה, אולם במקרה זה היו הדברים באים מחוצה להם, ואפשר שבלבם פנימה לא הייתה בשלה ההכרה בחומרת מעשה המכירה. מגמתו של יוסף היתה, איפוא, חינוכית, ולשמה של מטרה זו היו כדאיים כל הקרבנות: צערם של האחים, צערו של הזקן וצער מאסרו של שמעון, ובלבד שהאחים יאמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"[7].
וידוי זה, שבא מפנימיות ליבם של אחי יוסף, הוא שסלל את הדרך לאיחוד המחודש של שבטי ישראל, הן בדורו של יעקב והן בדורות הבאים, כהבטחת הפטרת היום: "קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו. וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידך"[8].
התעמקות בפרשיות החורף תעמיד אותנו על הערכים הגנוזים בהן. מיוחדת במינה פרשת מכירת יוסף על לקחה המוסרי: הכרה עצמית בחטא והווידוי עליו – רק הן יש בהן בכדי למחות את רשמי החטא ולאחות קרעים באדם עצמו, בינו לבין חברו ובינו לבין המשפחה והחברה.
נמצאנו למדים:[9]
פרשיות החורף מכוסות באדרת, בסיפורי מעשים שהתורה מאריכה בהן, ורק התעמקות בהן תעמידנו על ערכיהן הגנוזים. הציווי הוא תיאורטי, ואילו הסיפור מבטא את היישום המעשי של אותן התיאוריות, ועל כן במעשי האבות אנו פוגשים את הביצוע של המוסר התורני. אחד מאותם ערכים מוסריים נוגע לקרעים משפחתיים, שספר בראשית מלא מהם. חריג מיתר הקרעים הוא הקרע שבבית יעקב, שכן הוא בא, בפרשתנו, לסיומו המאחד. אך מדוע התנכר יוסף עד לאותה העת לאביו ולאחיו? מפני הלקח המוסרי שבדבר – הכרה עצמית של האחים בחטאם. משהכירו בכך האחים הם סללו את הדרך לאיחודם המחודש של שבטי ישראל, באותו הדור ולדורות. על פי דרכנו למדנו את הערך הגנוז בפרשתנו מתחת לאדרת – רק בהכרה עצמית בחטא יש בכדי למחות את רשמיו, ולאחות את הקרעים באדם ובחברה. [10]
[1] בראשית רבה ס, ח.
[2] כיעקב ששמר על רכושו של לבן.
[3] בראשית ד, ט.
[4] רש"י בראשית כא, כא, על פי המדרש.
[5] בראשית לג, טז.
[6] שם מה, טו.
[7] שם מב, כא.
[8] יחזקאל לז, טז-יז.
[9] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[10] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והיא מובאת כאן כלשונה בשינויים הנצרכים.