מגילת רות וחג השבועות
מקור קריאת מגילת רות בשבועות קדום, ומופיע כבר במסכת סופרים:
"רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו ומשלים במוצאי יום טוב האחרון ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניה ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שישב מנהג"[1].
בטעם הדבר נאמרו מספר הסברים. בילקוט שמעוני הובא שבא הדבר ללמדנו שתורה נקנית על ידי יסורים ועוני:
"ומה ענין רות אצל עצרת? שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה"א 'חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים'"[2].
האבודרהם הצביע על שני הקשרים נוספים בין שבועות למגילת רות – המועד החקלאי (קציר השעורים) והגיור:
"וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו (רות א, כב) 'בתחילת קציר שעורים' והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מו ע"ב), ורות גם היא נתגיירה שנאמר (רות א, טז) 'כי אל אשר תלכי אלך'"[3].
לקריאת מגילת רות בחג שבועות ניתנו גם טעמים נוספים, המצביעים בדרכם על הקשר בינה לבין מתן תורה – כגון ייחוסו של דוד המלך, שנפטר בשבועות, המתפרש במגילה, או כוחה של תורה שבעל פה המתגלה בה: 'מואבי ולא מואביה'[4], ועוד.
התבלטות והתבטלות
להלן ננסה לעמוד על קשר נוסף בין מגילת רות לחג השבועות – הדיאלקטיקה שבין ההתנשאות להתבטלות.
חז"ל במסכת סנהדרין דרשו על שש השעורים שנתן בועז לרות – כרומזות על שש בנים שעתידים לצאת ממנה:
"אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי מאי דכתיב (רות ג, יז) שש השעורים האלה נתן לי מאי שש השעורים אילימא שש שעורים ממש וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורים לא שש סאין וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין אלא רמז [רמז] לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש [שש] ברכות ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה"[5].
על מדרש זה הביא בעל 'שם משמואל' את דברי זקנו הקוצקאי:
"במ"ר רות וימד שש שעורים וגו'… הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין מלוכה לא הי' נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב עכלה"ק. והפי' פשוט כי באשר שכל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין אבר שבאדם משתרר על אבר האחר, ומרע"ה שמלך, הוא מחמת שהי' נבדל מכלל ישראל ולא הי' נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל, ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמשה"כ שמע נא גאון מואב גאה מאוד, וע"כ הי' נפש דהמע"ה נטמע בשבי' בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין התנשאות מהקליפה ולהביאו להקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים…
והנה בועז שנתן לה שש שעורים היינו שבטובת עינו נתן לה זה שהששה צדיקים הנ"ל שהיו מוכנים לצאת ממנו כמו שמבואר בכתבי האריז"ל בועז בו עז, נתן לה שיצאו ממנה, אף שהוא לא ידע עדיין אם ישא אותה שהרי עדיין הי' מסופק אולי ירצה הגואל ללוקחה, מ"מ נהג בה טובת עין ונתן לה, אף שזה כל חמדת ישראל דהמע"ה ומלך המשיח, בכ"ז מפני שידע שענין המלוכה יותר טוב שיבואו מעמון ומואב כנ"ל, לא השגיח על עצמו כלל רק לטובת ישראל לטובת כלל המלכות שיהי' עצהיו"ט בין יהי' ממנו או מאחר, ובאמת היא צדקת גדולה לסלק א"ע מנגיעת עצמו שהיא גדולה עד מאוד שהוא כל השתלשלות המלכות ישראל שהי' ראוי לצאת ממנו להיות נאמן [גיטרייא] ולהתרצה שיצא ההשתלשלות אף מזולתו אך באופן שיהי' עצהיו"ט, ובאמת מזה עצמו נשתל מלכות בית דוד שהי' תמיד מבטל א"ע לצורך ישראל כמו שמלא כל ס' תהלים מזה"[6].
דהיינו, דווקא על מנת להגיע להתנשאותה של המלוכה – יש צורך בתנועה של ביטול והסתלקות מנגיעה עצמית. זו הייתה תכונתם של בועז ורות, וממנה השתלשלה מלכות בית דוד.[7]
אותה הדיאלקטיקה היא המקופלת במאמרי חז"ל על ריב ההרים במתן תורה – שהקטין הר סיני עצמו ובשל כך ניתנה עליו תורה[8]; הרי לנו ישות של הר, אבל כזו המקטינה את עצמה. וכך הסביר ב'אש-דת':
"היינו כי אמרו במגילה (כט.) דרש בר קפרא מ"ד למה תרצדון הרים גבנונים, יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן דוק. אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא. נמצא שהר סיני מרמז על עניוות ועכ"ז הרי לא נתנה התורה בעמק אלא בהר. לרמוז על שתי הבחינות יחד שנמצרכים אל התורה וזהו משה קבל תורה – מסיני – שמסיני לצמד שצריכים קצת התנשאות לקבלת התורה ואין בזה משום גיאות כלל. כמו שאמרנו שצריך קצת התנשאות בעבודת השם כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ד'".
המתח שבין 'בו-עז' לבין 'ויתן לה', בין בן חורין לבין המקבל על עצמו עול תורה, בין הרגשת הישות לבין ההתבטלות – היא המבוקשת בחג השבועות.[9]
זמר הביכורים
כיוצא בדבר אנו מוצאים בביכורים, שצמיחתם עולה מתחדשת דווקא אחר ביטול הזרע באדמה, כלשון הכתוב:
"וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה"[10].
והרחיב על כך ב'אש-דת':
"ונעיר כאן כי יום זה נקרא בתורה גם בשם חג הבכורים. והיינו כי בהמשך מאמרינו בארנו ענין האין, וכי משה רבינו ע"ה שהיה הענו מכל אדם ושעל ידו נתנה התורה היה תמיד נמצא בבחינת אין, וגם בני ישראל בעמדם על הר סיני היו בבחינת אין, והראנו לדעת כי בחינת אין הוא בחינת התחדשות, השבה אל השורש וקבלת אור חדש, כדמיון הזריעה והצמיחה, שבאה הצמיחה דוקא אחרי שהזרע בא במעמקי האדמה אל ההעדר"[11].
מכאן עולה זמרת מעלי הביכורים – על הנשימה המתחדשת תדיר:
"ובירושלמי (בכורים פ"ג) אמרו שמעלי הבכורים היו מזמרים כל הנשמה תהלל י-ה. וכן בשוח"ט (פ' ס"ב) אמרו בזה"ל: 'א"ר חייא בשם רבי מעלי בכורים כך היו מזמרים: כל הנשמה תהלל י-ה, כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף אנו חייבים לומר הללוי-ה, תהלל י-ה על הנפלות שהוא עושה עמנו בכל שעה אמר דוד תנו דעתכם שלא להפליג ממנו שעה אחת, הוי בטחו בה בכל עת שפכו לפניו לבבכם, אלהים מחסה לנו סלה'. ע"כ. ולכאורה מה שייכות של ענין הנשמות אל ענין הבכורים, אלא זהו כדברינו, שהבכורים מורה על התחדשות, וגם הנשימה היא מתחדשת בכל רגע ורגע, לפיכך צריכים להודות לו ית"ש על זה בפסוק כל הנשמה… היינו שעם כל נשימה שהאדם שואף לתוכו ממשיך חיות חדש וצריך להודות לו ית"ש על התחדשות הויתו"[12].
הר סיני והר המוריה
אותו היסוד הדיאלקטי הוא אף זה שעל גביו מתנשא הר המוריה. כך דרשו חז"ל על דוד ושמואל היושבים ברמה, ועוסקים בנויו של עולם:
"דרש רבא מאי דכתיב 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה', וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי כתיב 'וקמת ועלית אל המקום' מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע בכולהו כתיב 'וירד ועלה הגבול ותאר הגבול בשבט בנימין' ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי ניתתי ביה קליל כדכתיב 'ובין כתפיו שכן'"[13].
דהיינו ההתלכדות של הגבהות והשפלות היא מקומו של בית המקדש בהר המוריה. וכך ביאר ב'אש-דת':
"וכדומה להר סיני ההיה גם הר המוריה שעליו נבנה ביהמ"ק וכמ"ש בבזחים (נד.) סבור לבמנייה (לבית המקדש) בעין עיטם דמדלי, אמרו נתתי ביה קליל כדכתיב ובין כתפיו שכן, ופרש"י נתתי ביה קלי – נעשה אותו נמוך קצת, ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתיפיו ולא כתיב ראשו, הרי שנמצרכת לקדושת ביהמ"ק שניהם הר גבוה ומקום נמוך"[14].
כיוצא בדבר אנו מוצאים בדברי התוספות בברכות, על ייחוסה של רות במקדש:
"'שני אריאל מואב'. על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה"[15].
נמצאנו למדים על הרגשת ההתבטלות לגבי כלל ישראל, שאינה סותרת את חשיבות האישיות העצמאית – ששניהם יחד מכשירים את האדם לקבלת התורה. מכאן התעוררות לתלמוד תורה בשבועות, לנכונות לקבלה עם גיבוש האישיות.
נמצאנו למדים[16]:
מקור קריאת מגילת רות בחג השבועות קדום, ובהסבר הדבר נאמרו טעמים שונים המצביעים על המשותף לשניהם: כגון היסורים, המועד החקלאי, הגיור ועוד. קשר נוסף אנו מוצאים בדברי חז"ל על שש השעורים שנתן בועז לרות, הרומזים לשושלת מלכות בית דוד העתידה לצאת ממנה. דהיינו, הדרך למלכות בישראל עוברת דרך ההתבלטות העצמית של בועז ורות, וזוהי תכונתה המובילה להתנשאותה. זוהי גם הדרך לקבלת התורה, כהר סיני שהקטין עצמו אך נותר הר המתנשא. דיאלקטיקה זו שבין התבלטות ולהתבטלות היא המבוקשת בחג השבועות. על כך מורים אף הביכורים, המתחדשים ומתבכרים דווקא לאחר גניזת הזרע באדמה, ומכאן עולה זמרת העלאתם למקדש בחג. על גבי יסוד זה מתנשא הר המוריה, השוכן 'בין כתפיו', ולשם מתייחסת רות. נמצאנו למדים על ההתבלטות וההתבטלות, ששתיהן יחד מכשירות את האדם לקבלת התורה.[17]
[1] 'מסכת סופרים' יד, יח.
[2] 'ילקוט שמעוני' רות, רמז תקצו.
[3] אבודרהם, סוף מוסף של פסח.
[4] ראה 'ספר התודעה'; 'חגים ומועדים' מיימון.
[5] ובשנויי נוסחאות ב'רות רבה' ז, ב: "וימד שש שעורים וישת עליה אמר רבי סימון: דרש בר קפרא בצפורי: וכי יש דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורים? או דרכה של אשה להנשא בשש סאין? אמר רבי יהודה בר ר' סימון: בזכות וימד שש שעורים וישת עליה זכה ועמדו ממנה ששה צדיקים, וכל אחד ואחד בהן שש מדות. דוד חזקיהו יאשיהו חנניה מישאל ועזריה דניאל ומלך המשיח". וראה ב'תורה תמימה'.
[6] 'שם משמואל' שבועות, תר"ע.
[7] על חוסר מלוכה בישראל ראה עוד 'צדקת הצדיק' ס' רלא: "כל התנשאות ושררה הוא ע"י ד"ת, כמ"ש בי מלכים ימלוכו. ולכן סמוך למ"ת ובאותה פרשה נאמר התמנות הראשים. והי' זה ע"י יתרו, דבאמת נפש הישראלית אין יכול לסבול התנשאות כלל אפי' מן הגדול בחכמה, לפי שכל ישראל יש להם חלק בתורה, כמ"ש מורשה קהלת יעקב. כמו שאמר ההוא ע"ה לר' ינאי במ"ר (פ' צו פ' ט). וכנודע דכל א' אחיזתו באות מהתורה, וספר תורה שחסר אות א' פסול. וא"כ כמו שזה צריך לזה כך צריך זה לזה. והגם שיש לו חלק יותר גדול בד"ת, מ"מ אינו יודע מחלקו של זה הקטן כלום. וזה טעם (תענית ז.) ומתלמידיי יותר מכולם… וטענת קרח מדוע תתנשאו וגו' אמיתית, דאין להתנשאות באמת… וכיוצא בו כל א' מישראל מיוחד לאיזה דבר ואין להתנשאות עליו. שכמו שהוא צורך בתורה כך הוא צורך. כיון שבחסרון אות א' נפסל הוי כמו איברים שבחסרונן נטרף, ואין להתעלות זה על זה אע"פ שזה למעלה וזה למטה, מ"מ גם זה צורך לשימוש הגוף כמו זה…". וראה עוד 'תקנת השבין' עמ' כה.
[8] ראה מדרש 'שוחר טוב' (בובר) תהילים סח'. וראה עוד 'אש-דת' ח"ד, עמ' קפט.
[9] על כך מורים גם הכרובים, הניצבים על גבי הארון שבו נתונה התורה; 'כרביא' – על הנכונות לקבל.
[10] שמות כג, טז.
[11] 'אש-דת' שם עמ' רנ.
[12] שם שם עמ' רנב.
[13] זבחים נד, ע"ב.
[14] 'אש-דת' שם, עמ' קצ. וראה שם עוד: וזשה"כ (תהילים קכא) אשא עיני אל ההרים תרתי משמע, הר סיני והר המוריה, הרים דוקא ולא עמקים, ולא הרים גבנונים, ובזה אדע ואתלמד כי מאין יבוא עזרי – עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, פי' מאין בחינת ענוות כמי שאינו, כי זהו יסוד התורה להיות בבחינת אין, ויחד עם זה קצת התנשאות שזוכה לעשות רצון הש"י א-ל גדול ונורא וזה עושה שמים וארץ – שמים בחינת התנשאות, וארץ בחינת שפלות וכמאה"כ (משלי כה) שמים ולרום וארץ לעומק".
[15] ברכות יח ע"א.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנת התש"ל.
הזכויות שמורות למשפחת הדרי. לפנית וקבלת השיחות: 0587943034/elishag100@gmail.com