עת רצון
ימי אלול הם ימי רצון, ודבר זה אנו למדים מן הלוחות השניים שניתנו בסוף ארבעים ימי הרצון שנפתחו בראש חודש אלול[1]. השימוש במושג רצון כלפי מעלה נוגע בבעיה עמוקה, ורמז לכך ב'שפת אמת':
"בכל מקום שאומרים שהוא עת רצון, כמו באלול ובסעודה ג' בשבת. הגם כי בהש"י לא שייך זמן. על כן הפירוש שהוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו ולדבק בהקב"ה ברצון אמת בפנימיות הלב. כי הקב"ה מלא רצון. ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו. כי כמים הפנים כו'. וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו. איך שיש בו נקודה קדושה מהקב"ה ונטבע בחומר וגשמיות וכפי התעוררות בלבו ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים גם כן"[2].
הגדרת זמן מסוים כ'עת רצון' פירושה שזמן זה הוא עת רצון המתעורר באדם לקרב עצמו כלפי מעלה, ועל ידה מתעורר אליו רצון ורחמים מן שמיא, הקיימים שם תמיד. ימי אלול הם הימים שבהם מתעורר בלבנו הרצון לקרבת אלוקים, וכפי התעוררות רצון זה מתעוררים הרחמים והרצון בשמים.
השבת אבדה שבתית
בימים הקודמים לימי רצון אלו איבדו ישראל את כתריהם, אשר ניתנו להם בסיני, בעקבות חטא העגל, כפי שדרשו בגמרא:
"דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'…. אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל"[3].
את הסליחה על חטא זה – 'סלחתי כדבריך"[4] – זכה משה רבינו לשמוע עם תום ימי הרצון, וכתוצאה מכך התעטר ב'כליל התפארת' של בעלי התשובה: "וכליל תפארת בראשו נתת לו"[5]. אמנם זהו עיטורו של משה, ואילו עיטורם האבוד של ישראל מושב להם על ידי משה בכל ליל שבת, בדרגת תשובת השבת[6].
על תשובה והשבה זו אנו למדים בפרשתנו:
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם"[7].
בעל ה'שפת אמת' לומד מ'השבת אבדה' זו, החומרית, ל'השבת אבדה' הרוחנית. ללמדך שכל המתנות אשר ניתנו לישראל משמים ואבדו להם – לא אבדו לעולם, אלא שפען מצוי אצל הצדיק עד דרוש האדם אותן. לכן בשבת מחזיר משה רבינו את הכתרים לישראל – מפני שדווקא אז זוכרים ישראל ומבקשים אותם:
"במצות השבת אבדה. כי כל המתנות שניתנו משמים אל בני ישראל לעולם נמצאים הם בתוך בני ישראל, דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, והייתכן שיהיה חלק גן עדן בלי עבודה שבעולם הזה?
רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם להשי"ת וכמו דאיתא באברהם אבינו ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של בני ישראל שניטל מהם אחר החטא. וכן הוא ב'כל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה', כי נמצא הוא ביד איזה צדיק, וכתיב 'והיה עמך עד דרוש אחיך אותו'.
ובוודאי בשבת קודש דאיתא שמחזיר מרע"ה לישראל הכתרים מפני שבת קודש הם דורשין ומחפשין אחר האבדה. כי בעולם הזה השכחה גוברת ואין זוכרין כלל מה שנאבד לנו ושבת יומא דזכירה והנשמה יתירה מזכרת האדם לזכור לחפש אחר האבדה. וזה הרמז וינפש וי אבדה נפש. שהשבת מזכיר לאדם מה שנאבד ממנו. וכל שבת יש בו השבת אבדה.
מכלל שניתן לנו המצוה של השבת אבדה מכל שכן שכך הם מדותיו של הקב"ה ששומרין להשיב את האבדה להדורש אחריה. וזה הרמז בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת להזכיר לאדם לחפש אחר האבדה. ואיתא בגמרא אפילו מומר כל שאינו להכעיס מכריזין על אבדתו"[8].
יום הזכירה והזיכרון
השבת היא יום הזכירה, ובהיכנסה מתעוררת הנשמה היתירה ומזכירה לאדם לחפש אחר אבדתו. כך דרש ה'שפת אמת' את הרמז שרמזו חז"ל על המילה 'וינפש' – 'וי אבדה נפש'[9]. ביטוי זה נאמר בתורה דווקא על כניסת השבת: "וביום השביעי שבת וינפש"[10], ולא על יציאתה, מפני שאז יורדת הנשמה היתירה ומתחילים ישראל לבקש אחר אבדתם[11].
בעת הרצון של ימי אלול, בכוח השבת, מתעורר האדם לחוש את אשר איבד במהלך השנה, וניעור בקרבו הרצון לבקש אחר אבדותיו; ועל ידי כך אלו שבות לו. 'השבת אבדה' זו, המתקיימת בשבת – יום הזכירה, היא המהווה הכנה לראש השנה – יום הזיכרון.[12]
נמצאנו למדים:[13]
ימי אלול הם עת רצון – אז מתעורר הרצון בלבבות ישראל לקירבת אלוקים, וכנגדו מתעורר הרצון האלוקי. בימים אלו נשמע הדיבור באוזני משה רבינו על סליחת עוון העגל, ומאז שבים הכתרים האבודים לעטר את ראש ישראל על ידו בכל שבת. על כך אנו למדים ממצוות השבת אבדה שבפרשתנו – המתנה הניתנת לאדם משמים אינה אובדת לעולם, אלא נמצאת על ידי המוצא-הצדיק, המשיבה על ידי דרישתו אותה. בכל שבת, שהיא יום הזכירה, שבים הכתרים לישראל על ידי זכירתם ובקשתם אותם; עם זריקת הנשמה היתירה באדם נזכר הוא בנפש שאבדה לו, ומבקשת אחריה, ועל ידי כך היא מושבת לו. בימי אלול מתעורר הרצון באדם לבקש אחר אבדותיו, ואלו שבות לו בכוח השבת – יום הזכירה, המכין אותנו לראש השנה – יום הזיכרון.[14]
[1] ראה שיחה: 'אורי ושבתי בעידנים קדומים', נדפסה בספר 'מפירות הכרם'.
[2] 'שפת אמת' שופטים תרל"א.
[3] שבת פח א.
[4] במדבר יד, כ.
[5] מתוך תפילת השבת.
[6] ראה 'פרי צדיק' ח"ב, עמ' 112, בשם 'פרי עץ חיים' שער שבת פרק ח. וראה עוד 'פרשת שקלים במשנת ר' צדוק', בספר 'שני כהנים גדולים'.
[7] דברים כב, א-ג.
[8] 'שפת אמת' כי תצא תרס"א.
[9] תענית כז ע"ב: "אמר ריש לקיש נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר 'שבת וינפש' – כיון ששבת וי אבדה נפש".
[10] שמות לא, יז.
[11] וראה ב'בעש"ט' על התורה תירוץ אחר, וב'שפת אמת' כי תשא תרל"א:
"ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת… ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה, אז על ידי שיודעין שבחול נחסר זה יכולין לבוא לבחינת תשובה, ועל ידי זה יהיה נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שעל ידי שיודעין זה בשבת. כי בחול ניטל זה. משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה מהסעייתא לעבודת יתברך עד כאן".
[12] וראה עוד 'בית ישראל' עמ' לו, ובעמ' לח על 40 מלקות, ובעמ' מ. 'ימי אלול', שבתות אלול עמ' 82. על השכחה – האבדה, ברגמן.
וראה עוד 'תורת אמת' ג עמ' 23:
"איתא בגמרא על פסוק שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ודקדק רבינו הקדוש איש אלקים הרבי הקדוש מפה לובלין זצוקלה"ה. שלכאורה עפ"י פירש"י ז"ל הול"ל כיון שיצא השבת וכו'. ופירש הוא זצ"ל שבאמת הכוונה על כניסת השבת. כיון ששבת שנפכנס קדושת שבת וי אבדה נפש, שהנפש אבד ממנה בחינת וי, כי צוחין אף עקתין בטלין ושביתין יעו"ש.
ונראה להמתיק דבריו הקדושים שלזה אמרו ז"ל הלשון אבדה. שהוא ענין הבא בהיסח הדעת. כלשון מציאה שהוא השגת דבר בהיסח הדעת. כן גם אבדה הוא שנעלם מן האדם הבחינת וי בלי הכנתו. וממילא גם לעו"ז בא בחינת העונג והרגשת הקדושה גם כן בבחינת מציאה בהיסח הדעת. ומה גם ביום ראש השנה הוא יום הראשון של הימים שנאמר עליהם דרשו ה' בהמצאו. כי על כל הימים כתיב דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. ועל זמן הזה נאמר בהמצאו. שכביכול הש"י ממציא עצמו לישראל אף בבחינת מציאה".
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ה.