החל מספרות התנאים ועד למחשבת החסידות מודגש הקשר החזק שבין שבת לתשובה. ראוי לברר קשר זה, ונבקש לעמוד על כך בשיחה זו.
נחלה בלי מצרי זמן ומקום
העולם שבו אנו נתונים מורכב משני מישורים: הזמן והמקום, אשר הם למעשה שני הצדדים של מטבע מציאותנו. חידושה של השבת הוא בהינתקות ממסגרות אלו, שכן היא טריטוריה מעולם עליון 'שכולו שבת'. כך משהתקדשה השבת אין לה הפסק, שהרי היא למעלה מהזמן, ורק ההבדלה היא המביאה את החולין לעולמנו[1].
בכל אחד מששת ימי המעשה, לאחר היצירה שבאותו היום, נאמר: "ויהי ערב ויהיה בקר"[2]; היצירה נכנסה למסגרת זמן, התחומה בערב ובוקר. בשבת, לעומת זאת, לא נאמרה לשון זו, לאמור שהיא אינה נכנסת למסגרת זמן מקובלת, אלא נותרת תלויה ועומדת למעלה מהזמן[3].
גם ביחס לציר השני – המקום, נתונה השבת למעלה ממגבלותיו. חז"ל ביטאו זאת בדרכם:
"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים, שנאמר 'אז תתענג על ד'… והאכלתיך נחלת יעקב אביך"[4].
מצר הוא סימן למקום, למוגבל; במרחב שאין בו זמן – אין בו אף מקום, ואין גבולות ומצרים לנחלתו[5].
מכאן הקשר שבין יעקב אבינו לנחלה ללא מצרים: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך"[6]. על יעקב נאמר: "ויפגע במקום"[7] – "הוא הר המוריה"[8]. מקום מקודש זה טומן בחובו את יסוד יצירת המקום; "אבן השתיה שממנה הושתת העולם"[9]. בהר המוריה נעוצה נקודת המפגש של הרוח היורדת ממעל – עם החומר[10].
זו קפיצת הדרך לה זכה אבינו יעקב, ובכוחה הגיע למקום שלמעלה מן המקום[11]. ומה אירע באותו המקום? "'בא השמש' – ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה"[12]; ללמדך שלא היה יעקב נתון תחת ממשלת הזמן. על כן: "יעקב אבינו לא מת"[13]; מי שהגבלות הזמן והמקום לא חלות עליו – אינו מת.
מכאן 'כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים… נחלת יעקב אביך', שכל השומר את השבת מקיים זהות בינו לבין יעקב, ומתעלה למרומי נצח השבת.
תשובה אל הראשית
אמרו חז"ל על הקב"ה: "הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו"[14], ולעומתו האדם נתון תחת ממשלת הזמן. אך מבחינה מסוימת גם לאדם ניתנה מידה זו של התעלות למעלה מהמקום, אלא שהחטא הוא המרתקו למקום, וזה נעשה לו צר, שמצר לו ודוחקו. זה היה עונשו של קין, שנאמר לו: "נע ונד תהיה בארץ"[15], בלי מקום. כל החיות והבהמות יש להן מקום בעולם הזה, הגשמי, והאדם, בעקבות חטאו, אין לו מקום כלל בעולם, אין לו בו נצח. הוא שאמרו חז"ל:
"רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער? והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי"[16].
האדם, שהרע את מעשיו, קיפח את פרנסתו, קיומו ודיורו בעולם. זאת משום שבחטאו נופל האדם תחת בחינת המקום, והכל צר עליו ודוחקו, ומקומו מצטמצם והולך לו.
הא כיצד יחזור האדם ויקנה את מקומו? בתשובה. התשובה משיבה את האדם למקום שלמעלה מן המקום, ודווקא משם באה הרווחה:
"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם… ותשובה"[17].
ה'עולם' כאן משמעו יצירות של זמן ומקום, שלהן קדמה התשובה, ומשום כך בכוחה לנשא את האדם ממעל להן.[18]
על ידי יסוד זה נבין כיצד מועילה התשובה. הקושי העיקרי בהבנת פעולתה של התשובה נובע ממגבלות הזמן; כיצד ניתן למחוק בהווה מעשה שנעשה בעבר? אלא שחוק הזמן לא חל על התשובה. היא, שקדמה לעולם, מסוגלת ללכוד בכוחה את מעשי העבר.
מצינו יחס בין תשובה למזרח:
"'מקדם' – רב אמר בכל מקום רוח מזרחית קולטת. אדם הראשון: 'ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן', קין: 'ויצא קין מלפני ד' וישב בארץ נוד קדמת עדן', הרוצח: 'אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש'"[19].
המזרח מסמל את ההתחלה, את הראשית; מכאן המושג 'קדם', 'קדמה מזרחה'. תשובה משמעה לשוב אל ההתחלה, לחזור אל המקום הקדום שקדם לחטא ולעולם. לשוב אל המקום שלמעלה מהמקום, ואל הזמן שקדם לבריאת הזמן; לשוב אל הראשית הקדומה.
עד כיסא הכבוד
גם כיסא הכבוד נברא קודם שנברא העולם[20]. בפרקי דרבי אליעזר אף מתואר כיצד מהמקום שתחתיו נוצרה הארץ:
"הארץ מאיזה מקום נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד, לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר ארץ"[21].
הישיבה על כיסא הכבוד משמעה שלטון[22], אי-תלות בזמן ובמקום; ואילו מתחת לכיסא הכבוד נברא העולם, הנתון תחת ממשלת הזמן, ומשם נוצרו החומר והמקום. מכאן העילוי על הכיסא בשבת, שאף היא נתונה למעלה מן המקום: "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו"[23].
במדרגה זו של כיסא הכבוד עומדת התשובה, כדברי רבי לוי בגמרא: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" – עד ועד בכלל[24].
זה המשותף לנבראים קודם בריאת העולם – כיסא הכבוד, השבת והתשובה – היותם נתונים למעלה מהזמן והמקום.
'ולו אחד בהם'
מכאן הבנה חדשה במזמור קלט בתהילים, אשר במעלתו הפליג ה'אבן עזרא':
"זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו, וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו"[25].
במזמור זה יש רמיזה שהקב"ה ניצב למעלה מהמקום, ועם זאת הוא בכל מקום: "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך"[26]. בנוסף, יש בו אף רמיזה על אי התלות בזמן: "ימים יוצרו – ולא (ולו) אחד בהם"[27], וברש"י על פי ילקוט שמעוני:
"לפי המקרא שהוא נקרא 'ולו', כך פירושו: 'ימים יוצרו' הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בירר אחד את יום השבת. דבר אחר זה יום הכפורים לסליחה"[28].
על פי דברינו, שני הפירושים – שבת ויום הכיפורים – חד הם; השבת כאמור מתנשאת מעל לזמן, ואף יום הכיפורים מנשא את האדם בכוח תשובתו אל מעבר לחוקיות הימים[29].
בשבתות אלו של חודש אלול נתרומם קדמה, אל הראשית, אל עולם הנצח השבתי ללא המצרים, בכוחה של התשובה המחלצתנו ממצרי החטא ומגעת עד כיסא הכבוד.
נמצאנו למדים: [30]
בין השבת לתשובה נמתח קו, המודגש במחשבת ישראל לתולדותיה. עולמנו מורכב מזמן ומקום, שבין תחומיהם אנו נתונים, אך בשבת, שהיא טריטוריה מעולם עליון, אנו מתעלים ממגבלותיהם. כך לא נאמר בשבת 'ויהי ערב ויהי בוקר' – ללמדך לא שולט בה ממד הזמן, ואילו 'כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים', נחלת יעקב אבינו – ללמדך שלא שולט בה ממד המקום. אף התשובה יש בה מעולם עליון זה, ועל כן היא המחלצת את האדם ממצרי החטא. התשובה קדמה לעולם, לחוקיות הזמן, ומשום כך היא יכולה לתקן בהווה קלקולים שנעשו בעבר. מצד מזרח, מקדם, מנשבת רוח התשובה ומשיבה את האדם אל הראשית הקדומה. הצלע השלישית היא כיסא הכבוד, שאף הוא קדם לעולם. בכל ימות השבוע אנו נתונים תחתיו, מקום שממנו נבראה הארץ, ואילו בשבת ישנו עילוי לישיבה על גביו: 'וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו', ואף בכוחה של התשובה ניתן להגיע עדיו: 'גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד'. מכאן הבנה מחודשת במזמור הנכבד בתהילים: 'ימים יוצרו ולו אחד בהם' – אלו שבת ויום הכיפורים; השבת והתשובה שבכוחן מתעלה האדם אל מעבר למצרי הזמן והמקום.[31]
[1] כדברי בעל ה'אבני נזר', הובאו ב'שם משמואל' חיי שרה תרע"ט ד"ה 'ונראה': "וכן שתהיה מנוחתו מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי, ואף שסוכה הראויה לשבעה נקראת דירת עראי, וזה שמנוחתו היא רק ליום אחד איך תתקרא מרגוע ולא עראי? וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שבשבת באמת נאסרה המלאכה לעולם, אך במוצא"ש והבדלה חזרה והותרה".
[2] בראשית א.
[3] ועיין מעין זה ב'ליקוטי הלכות', ברסלב, או"ח ציצית ג, טו-יח.
[4] שבת קיח ע"א.
[5] כאן אנו עומדים על הזהות שבין זמן למקום, אם כי מהבחינה השלילית שבה.
[6] שם.
[7] בראשית כח, יא.
[8] רש"י שם: "לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר; הוא הר המוריה, שנאמר בו 'וירא את המקום מרחוק'".
[9] ירושלמי יומא פ"ה, ה"ד.
[10] ראה ליקוטי הלכות שם. וראה שיחה לפרשת דברים-חזון תשע"ט – 'מרום מראשון מקום מקדשנו'.
[11] ראה רש"י שם: "למדך שקפצה לו הארץ".
[12] ראה רש"י שם: "'כי בא השמש' – היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, כי בא השמש משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם".
[13] תענית ה ע"ב.
[14] בראשית רבה סח, ט.
[15] בראשית ד, יב.
[16] קידושין פב ע"א.
[17] פסחים נד ע"א. נדרים לט ע"ב.
[18] מושג זה טעון ביאור, שהרי הרי גם דברים קדומים אלו נבראו, ואם כן בריאתם היא היא התחלת בריאת העולם? על כך הסביר המהר"ל ב'חידושי אגדות' שם שהעולם הזה הוא מורכב, ואילו היסודות שנבראו קודם בריאת העולם הם הדברים הפשוטים, היסודיים, וביניהם תשובה.
[19] בראשית רבה כא, ט.
[20] פסחים שם.
[21] פרקי דרבי אליעזר ג. וע' רמב"ם 'מורה נבוכים' ח"ב פכ"ו.
[22] עניינו של כיסא הכבוד לדעת הרמב"ם והמהר"ל הוא המלוכה והשלטון. ראה 'מורה נבוכים' ח"א פ"ט, 'חידושי אגדות' למהר"ל נדרים שם.
[23] מתוך תפילת שחרית לשבת. וע' במדרשים שהביא בעל 'עבודת ישראל'.
[24] יומא פו ע"א. ראה במסורת הש"ס.
[25] תהילים שם.
[26] תהילים קלט, ח. וראה עוד שם (ה-ח): "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. פלאיה [פליאה] דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך".
[27] שם טז.
[28] שם.
[29] ראה 'ספר המידות', ברסלב, עמ' שטו.
[30] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[31] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ג.