פלא הוא על אנשינו שרגילים הם למחשבה רחבה, אך כשמציגים בפניהם כיוון אחד על יחידותו בהבלטה יתרה – מתעוררת מיד התנגדות[1]. אולם המתבונן הפנימי יראה שאין כאן סתירה, אלא השלמה, וכך מפורשים הדברים ב'חכמת הקודש':
"כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא"[2].
הרב קוק ממשיל את הדעות השונות לשתילים, שעל מנת לגדלם בצורה המיטבית יש צורך להרחיקם זה מזה. הריחוק הוא זמני, ומטרתו היא הקירוב והחיבור של כולם יחד שיגיע בהמשך, לאחר שכל אחד מהפרטים יסיים את התפתחותו.
אחר שמסכימים ליסוד זה נבליט פעם נוספת את היסוד שדברנו עליו בעבר – חשיבות ייחודיותו של היחיד, ונוסיף את המתחדש הפעם להשלמה – הצטרפותו לרבים.
אותו המשל שהביא הרב על השתילים אמור גם בדידן. כדי שיינק אדם מלשדו שלו, משרשו, צריך הוא להתרחק מהחברה, ולהתבודד עם עצמו, וכלשון הרב ב'אורות התשובה': "כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכוח הרוחני הפנימי שלו…"[3]. על פנימיות זו אדם נתבע: 'איכה?'[4], שכן זה הוא ייחודו בעולם, ואין מי שימלא מקומו. מקום ייחודי זה של האדם אינו רק בעולמנו, אלא אף לעתיד לבוא, וכדברי המדרש:
"רבנן אמרי לעתיד לבוא נוטל הקב"ה הצדיקים ומראה להם גיהנם ומקומות פנויות בתוכו ואומר להם מקומות הללו פנויות לכם אלא זכיתם ועשיתם מעשים טובים וירשתם גן עדן. וכן הרשעים נוטלם ומראה להם גן עדן ומקומות פנויות בתוכו ואומר להם אלו המקומות פנויות לכם ולחבריכם אלא שנתחייבתם במעשים הרעים וירשתם גיהנם"[5].
המקום שנותר פנוי לעולם הוא המציאות הרוחנית של האדם שאין לה תחליף, זו יחידותו הבוקעת מתהום הגיהנום ועד לשמי עדן, זהו האינידיבידאום, ש"כל צדיק וצדיק הווה ליה עולם בעצמו"[6].
עטרת הייחוד
יסוד זה נשנה בהדגשה יתירה בדברי ר' צדוק הכהן על פרשת שקלים[7]. כך דורש הוא את הציווי: "שאו את ראש" – שאו את הערך העצמי של כל יחיד ויחיד, שכן יש בכל אחד מישראל מה שאין לאיש מלבדו בעולם. התנשאות זו היא משמעותו הפנימית של הכתר המעטר את הראש, המסמל את יחידנותו של האדם, שיש בו משהו המתרומם למעלה מכל האנשים האחרים. זה הוא הכתר שעיטרו מלאכי השרת לכל אחד מישראל, בנותנם לו הרגשת ייחוד: "דרש רבי סימאי – בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"[8].
דברים אלו נחרזים עם אשר דיברנו בעבר על יסוד ה'אנכי' שבמתן תורה, שבו ניתנה הרגשת 'אנכי' פרטית לכל אדם ואדם שעמד למרגלות הר סיני[9]. הרגש 'אנכי' זה הוא הוא הכתר המעטר את הראש, ומכאן שאם חסר היה משישים ריבוא של ישראל היה חיסרון בתורה, וזו לא הייתה ניתנת[10]. יסוד זה של המספר שישים ריבוא הוא הבא לידי ביטוי בברכת 'חכם הרזים': "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים… תנא אין אוכלוסא פחות משישים ריבוא"[11]. 'חכם הרזים' – משום שהיחידים יש שהם עצמם אינם יודעים סוד נשמתם, ורז הוא להם, ועל כן מברכים ברוך חכם הרזים[12].
אמנם עטרה זו ניטלה מעל ראשי ישראל כשחטאו בעגל, אך עתידה היא לשוב לעתיד לבוא:
"וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: 'ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' – שמחה שמעולם על ראשם"[13].
זה הוא שאמרו: "עולם הבא אין בו לא אכילה ושתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[14], "וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא? לא, כל צדיק וצדיק הווה ליה עולם בעצמו"[15].
רק לאחר שהפרטיות נמצאת מלוטשת ביחידותה אפשר לדון על הצטרפותה לכלל. יסוד זה מוטעם על פי דברי ר' צדוק הכהן על חובת כל אדם בכתיבת חידושי תורתו:
"ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש כמו שכתב בספר חסידים והמגיד להבית יוסף וכדומה, כי אין אדם יודע איזה יכשר ואולי הוא החידוש של תורה שבעל פה השייך לחלקו שלא נגלה עדיין לשום אדם בעולם, והוא לכך נוצר להביא חידוש תורה לעולם הזה"[16].
החובה המוטלת על כל אחד לכתוב את חידושי תורתו נובעת מכך שזה הוא חלקו ושורשו בכתיבת ספר התורה הכללי של הדור. זו האות הייחודית לו בתורה, שבצירופה ליתר האותיות נוצר ספר התורה הציבורי.
היחיד והרבים בראש השנה
שני יסודות אלו – היחיד והרבים, שהם כשני צדדים של מטבע אחד, יש בהם זיקה אל ראש השנה. כך בפסוק: "היֹצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"[17]. פסוק זה מופיע בראש מסכת ראש השנה, בקשר לארבעה פרקים שהעולם נידון בהם, וממנו מביאה המשנה ראיה לדין בראש השנה "שבו כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון"[18]. שמא לקוטביות זו של היחיד והרבים רמז הרמב"ם בפירוש משנה: "והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה, אבל הנסתר עניינו קשה מאד בלי ספק"[19], וכך ביאר ב'תוספות יום טוב': "לומר שאף על פי שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מכל מקום כולן נסקרין בסקירה אחת. וזה שאמר הרמב"ם… כי האדם אי אפשר לציירו שני הפכים כנושא אחד, בזמן אחד, שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת"[20].
היחיד והרבים, המעבר הפרטני כבני מרון, והסקירה האחת – אלו הן שתי הבחינות של ראש השנה: שאלת 'איכה' הפרטית, ושאלת ההתייחסות לכלל.
הניגודיות שבין הרבים ליחיד, המופיע בפסוק זה, התפרשה לר' צדוק כיחס שבין הלב למעשים: "פירוש דמצד הלב הם יחד לקומה אחד ונסקרים כאחד גם בראש השנה, רק מצד מעשיהם הם עוברים כל אחד בפני עצמו להיות לקומה בפני עצמה"[21].
בתוך עמי אנוכי יושבת
היכללות האדם היחיד בתוך הציבור יש לה סגולה לעמידה בדין, כפי העולה מדברי הזוהר:
"רבי אלעזר אמר: תא חזי, בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא, (קמי דקב"ה בעלמא), דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי (כלהו), וייתון לאשגחא ביה. מנלן? משונמית. דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה, וקב"ה דאין עלמא, וכדין אמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך', דא קב"ה, דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר 'בתוך עמי אנכי יושבת', לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי, אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא (כלא) לא ישגחון עליה למידן ליה לביש, בגיני כך אמרה בתוך עמי"[22].
על יסוד אחדותי זה שבראש השנה הביא הרב דסלר בשם הסבא מקלם:
"וכבר כתב מזה אדמו"ר מו"ח זקני רש"ז זצ"ל ב'הערה נוראה' לימים נוראים, ופירש שם כי אפילו יוצאי מצרים על שפת הים, שראתה שפחה כו' מה שלא ראה יחזקאל כו', נאמר בהם בתפילה 'על שפת הים (בראותם הנסים הנוראים) יחד כולם (דוקא בהתאחדות) הודו והמליכו כו'"[23].
לקח מוסרי מעשי לבעיית היחיד והכלל נמצא בדברי הגמרא בראש השנה:
"רב הונא בריה דרב יהושע חלש. על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא. לסוף איתפח. הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה, אמר ליה מאי חזית? אמר (ליה) אין הכי הוה, ואמר להו הקב"ה הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה, שנאמר 'נושא עון ועובר על פשע', למי נושא עון – לעובר פשע. 'לשארית נחלתו' – אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים"[24].
דווקא מי שמשים עצמו כשיריים – צועד להמלכה משותפת.[25]
נמצאנו למדים:[26]
הדגשת ייחודו של האדם הפרטי אינה פוגעת בערך הציבורי, אלא אדרבה היא מחזקת אותו, שכן רק על ידי כך ייבנה הכלל. מקום ייחודו של האדם, הבוקע מתהום הגיהנום ועד לשמי גן עדן, אין לו תחליף, ואין איש מלבדו שיוכל לעמוד בו. זה הוא הכתר שעיטר את ראשם של ישראל במתן תורה, כאשר 'אנכי' השיב על שאלת 'איכה', ואמנם הוא ניטל מהם לאחר חטא העגל, אך עתיד לשוב בעתיד. רק לאחר שהפרטיות מלוטשת ניתן לצרפה אל הציבור, בבחינת האות הייחודית לאדם המצטרפת ליתר האותיות שבספר התורה הציבורי. שני צדדים אלו של מטבע היחיד והרבים יש להם זיקה לראש השנה, שבו אנו עוברים בפרטנות כבני מרון, מצד אחד, ונסקרים בסקירה מקיפה אחת, מצד שני. דווקא היכללותו של האדם עם הציבור בזמן זה של הדין, בבחינת 'בתוך עמי אנכי יושבת', היא שמסוגלת לעורר את הרחמים, ודווקא מי שמשים עצמו כשיריים זוכה לצעוד להמלכה המשותפת. [27]
[1] ה.ע: שיחה זו נאמרה בשבוע שלאחר השיחה לפרשת שופטים – 'תשובת היחיד הפנימית' – שהדגישה את חשיבותו של הפרט, וכנראה עוררה התנגדות.
[2] אורות הקודש א, עמ' טו. וראה עוד שם עמ' יג – טז.
[3] אורות התשובה ח, ט.
[4] ראה בשיחה לפרשת שופטים – 'תשובת היחיד הפנימית'.
[5] שוחר טוב תהילים ו.
[6] שמות רבה נב, ג. וראה עוד ויקרא רבה יח, א.
[7] 'פרי צדיק' שקלים א. וע' במאמר 'ד' פרשיות במשנת ר' צדוק', ובשיחה לפרשת שקלים – 'היחיד והיחד בשבת שקלים'.
[8] שבת פח ע"א.
[9] ראה שיחה לפרשת שופטים – 'תשובת היחיד הפנימית': "והנה בזוהר אמרו: "פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור', מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא. דכתיב 'אנכי ד' אלקיך' הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'". האנכי של האדם הוא השתקפות והד לקול האנכי של הבריאה ומתן תורה. על מאמר זה של אנכי אמרו בגמרא: "קול גדול ולא יסף" – שלא פסק. קול זה הוא 'בת הקול' היוצאת מהר חורב בכל יום ויום . בת קול זה הד העולה מלבו של האדם כנגד הקול השמיימי. בנידון דידן מתפרש הדבר שה'אנכי' של הקב"ה נותן לאדם הרגשת 'אנכי', ועונה על שאלת ה'אני' שלו. ה'אני' של האדם ניתן לו בשעת היצירה, והוא חוזר ומתוודע אליו עם גילוי התורה. 'אנכי' 'אנכי' – פעמיים, אנכי שלמעלה ואנכי שלמטה, שה'אני' של האדם מהווה השתקפות של ה'אני' שלמעלה, והזדהות עמו: "ועל דמות הכיסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה'."
[10] מכילתא יתרו, ד"ה 'והיו נכונים ליום השלישי': "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר מניין אתה אומר שאם היו יוצאי מצרים חסרין אפילו אחד לא היתה תורה ניתנת להן? תלמוד לומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם'".
[11] ברכות נח ע"א.
[12] ראה 'עולת ראיה' א עמ' שפח: "כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני אדם יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החנוך והלמוד שהכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי, ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף. ומכל מקום דוקא על ידי השינויים מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. והרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שעל פי הרזים הפנימיים, הידועים וגלויים רק לפניו יתברך, מתקשרים ומתיחסים כל אלה ההפכים זה לזה, עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכל. על כן שם השם יתברך בטבע, שכל יחיד שבבני אדם אינו מתיחס אל העולם כי אם על פי פרטיותו ומתגדר בה, ובזה הוא משלים את הראוי לו…".
[13] שבת שם.
[14] ברכות יז ע"א.
[15] שמות רבה שם: "מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים, וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו מהיכן אלו? אמר לה ממה שפרנס הקב"ה. אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום. התחיל מספר לה, אמר לה כך נתפללתי לפני האלהים וניתן לי מן השמים. אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת. אמר לה למה? אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא? והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה. אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה, אמרה לו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא? לא, כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר: 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' עולמים אין כתיב אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר".
[16] 'מחשבות חרוץ' ס' טו, ד"ה 'וחכמת התורה'.
[17] תהילים לג, טו.
[18] ראש השנה פ"א, מ"ב.
[19] שם.
[20] שם. וראה בחוברת 'קול שופר', בשיחה: "מעשים' – 'מעשה". בדברי הגמרא ישנם כמה הסברים למושג 'בני מרון', עיי"ש במהרש"א וב'חידושי אגדות' למהר"ל.
[21] ובהמשך מפרש את שלוש פירושי הגמרא במושג 'בני מרון' על פי יסוד זה, מבלי שראה את המהר"ל שדן על כך, וסיים ששלושה הפירושים הללו הם נגד מלכויות, זכרונות ושופורת.
[22] זוהר נח סט ע"ב. תרגום: "רבי אלעזר אמר: בא וראה, בשעה שהדין שורה בעולם לא צריך אדם שיוזכר שמו למעלה, שאם יוזכר שמו יוזכרו חובותיו, ויבואו להשגיח בו. מניין לנו? משונמית. שאותו היום יומא טוב של ראש השנה היה, והקב"ה דן את העולם, ואמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך', זה הקב"ה, שהוא נקרא מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר 'בתוך עמי אנכי יושבת', לא רוצה שאוזכר וישגיחו בי, אלא בתוך עמי, מי שמכניס ראשו בין העם לא משגיחים עליו לדון אותו לרע, בגל כך אמרה בתוך עמי".
במקום נוסף מקשר הזוהר דו-שיח זה, שבין אלישע לשונמית, לסגולת פקידת העקרות שבראש השנה (בשלח מד ע"א): "'ויהי היום' – מאן הוא יומא דא? אלא כמה דאוקמוה. ותא חזי ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא, ואתפקדן ביה בני עלמא, קרא לשונמית…". אפשר שמשמעותו הפנימית של קשר זה היא שההולדה יסודה בהתפרטות, בפרטיות, ומכוח זה נולד חבקוק בן השונמית. במקום נוסף בזוהר שמוזכר עניין זה הוא מוזכר גם בקשר לבואו של השטן, וכבר עסקנו בכך בעבר. כמו כן אפשר שיש לצרף לכאן את ענייני הברכות והקללות, לשון כלל ופרט, וע' 'פרי צדיק'.
[23] 'מכתב מאליהו' א, עמ' 314. ובהמשך נטל מכאן לקח לחשיבות לימוד המוסר (שם עמ' 315): "נמצא שחלק החכמה שבאדם – השכל – זקוק אל הקטן – ההרגשות הגופניות – ללמוד מהם ולהרגיש בלב על ידי זה. אבל קשה הוא למוד המוסר, כי יחשוב האדם דמוטב ללמוד בשכלו דברים עליונים וידיעות רבות בחכמה, וירגיש כאילו יש הקטנה בהתרכזות לעיון המוסרי בציורים והתבוננות. אבל באמת כל מה שישיג השכל הגדול אינו נקנה לאדם אלא אם כן יצרפם אל התבוננות המוסרית דרך הציור והדמיון אל ענייני הגוף השפל, כי רק בצירוף זה של גדול וקטן יתגלה האמת ללבו של אדם".
[24] ראש השנה יז ע"א-ע"ב. תרגום: "רב הונא בנו של רב יהושע חלה. נכנס רב פפא לשאול בשלומו, ראה שהוא עומד להיפטר מן העולם, אמר הכינו לו צידה לדרך (תכריכים). לסוף נתרפא. התבייש רב פפא לראותו, אמר לו מה ראית? אמר לו אכן כך היה, ואמר להם הקב"ה הואיל והוא אינו מעמיד על מילותיו לא תדקדקו אחריו, שנאמר 'נושא עון ועובר על פשע', למי נושא עון – לעובר פשע. 'לשארית נחלתו' – אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארי נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים".
[25] וע' עוד ב'ראשית חכמה' שער היראה פרק חיבוט הקבר (אור הצפון ח"א), ו'חכמה ומוסר' עמ' כ.
[26] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[27] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ג.