פרשת במדבר וחג השבועות. תשכ"ח
ספירה – יחיד ורבים
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל… במספר"[1]. הספירה ונשיאת הראש בראשית המסע במדבר אינה מקרית, החומש כולו נקרא על שם מפקד זה – 'חומש הפקודים'. ביסודה של ספירה זו נמצא פרדוכס, שדווקא הוא הבונה את מחנה ישראל. מחד ישנה בו הפרטה של המחנה לספירת כל אחד ואחד, אך מאידך ישנה בה הכללה של כל המחנה כאחד. יסוד זה מתבטא גם בפרשיית הדגלים שבהמשך הפרשה, אשר עניינם הוא שיהיה כל אחד מדוגל מחברו, מתנשא בפרטיותו על הזולת ומבליט את אישיותו הייחודית[2]. אלא שיחד עם זאת, כאמור, כולם יחד מרכיבים את המחנה. כוחו של הצבא באחדותו, אך יחד עם זאת כוחו גם ביחידות אנשיו.
הפרדוכס הזה מונח כבר בעצם מציאותו של מספור. שכן, מחד הוא יוצר מכנה משותף ומאחד של הנמנים, אך מאידך הוא מדגיש את מקומו של כל נספר ונספר.
על פי האמור, יוסבר ההבדל שבין ההפטרה לפרשה. בעוד בפרשה מתואר המניין הפרטני באריכות, הרי שבהפטרה באה האמירה "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"[3]. הבדל זה יסודו בחלוקה שבין הכלל לפרט. בעוד מבחינת הכלל 'לא ימד ולא יספר', הרי שמבחינת הפרט 'שאו את ראש'. ראיית המכלול השלם בלא מספור – זוהי האחדות. הוא שממשיך הנביא בהפטרה – "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל"[4].
הספירה – הכנה למתן תורה
קריאתה של פרשת במדבר לפני חג השבועות אינה מקרית[5]. המספר המופיע בה הוא למעשה הכנה למתן תורה, בהדגשת הפרטיות האישית שבו. עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד – "אנוכי ד' אלוקיך"[6], ובאמירתה נתקעה מציאות ה'אנוכי' הפרטי בלבבם[7] וכל אחד קיבלה כפי כוחו. זהו יסוד ההגבלה והתחומים ביחס למתן תורה, הגבלת כל אחד בתחומו הפרטי. הוא עומק מדרש חז"ל[8], שבשעה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע' ירדו מלאכי השרת וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל. עומק משמעותה של הכתרה זו, הוא הדגשת הפרטיות האישית שהיא המסייעת למתן תורה[9].
יחד עם ההדגשה של היסוד האישי במתן תורה, באה גם ההדגשה של היסוד האחדותי – "ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד". אם כן, אף במתן תורה מוצאים אנו שניות זו של היחיד והיחד, הפרט והכלל.
חשיבות המספר האינדבדואלי לפני מתן תורה, ניכרת בעניין נוסף – ספירת העומר המביאה לחג השבועות. ספירה זו הינה מצווה המוטלת על היחיד בפרטות בשונה מספירות אחרות, לדוגמה ספירת היובל שחובתה על הציבור בלבד[10]. במשך ימי הספירה, ישנו תהליך של עליה מדרגת השעורים שהן מאכל בהמה לדרגת החיטים שהן מאכל אדם. בפסח אנו מקריבים את מנחת העומר מן השעורים, ואילו בשבועות אנו מקריבים את שתי הלחם מן החיטים. העלייה מן השעורים לחיטים, מתבצעת באמצעות הספירה המדגישה את המספר האינדבדואלי של כל אחד. כך מגיעים למתן תורה, ולדרגת האדם המהותית.
ישנו שוני בין ספירת ישראל במדבר לבין ספירת העומר. כאמור, בספירת העומר ישנה הדגשה על הספירה האישית, אך לעומת זאת בפרשתנו הסופר הוא משה רבנו שנושא את ראש בני ישראל. ספירה זו שבמדבר, פועלת את פעולתה על ידי שאלה הבא מן החוץ – מי אתה?! ובכך מתבררת אישיותו הייחודית של היחיד. לעומת זאת, בספירת העומר הבירור והבלטת האישיות נעשה על ידי האדם עצמו בעבודה אישית פנימית.
השבת – יחיד ורבים
השנה, נזדמנה לנו שבת כהכנה למתן תורה שבשבועות, וכסיום ספירת העומר.
השבת, אף היא שייכת לשניות זו של הפרט וכלל. שתי בחינות של שבת נאמרו בעשרת הדברות שבמתן תורה – זכור ושמור[11]. בחינת ה'שמור' מבטאת את השבת השמורה והמוגבלת, לעומתה בחינת ה'זכור' מבטאת את השבת פורצת הגבולות. בחינות אלו מקבילות לבחינות ה'יחיד ורבים' ו'כלל ופרט'. הפרט הוא השמור והמוגבל בתחומו, ואילו הכלל פורץ גבולות אלו.
אותם הכתרים שעטרו לישראל בהר סיני, נלקחו מהם לאחר שחטאו בעגל, אך הם שבים בשבת[12]. מכאן שמדי שבת בשבתו, חוזרת הרגשת האינדיבידואום לכל אחד מישראל. אך כאמור, מן הצד השני יש בה בשבת גם מבחינת האחדות המתעלה מן היחידנות האישית.[13]
ירושלים – יחיד ורבים
שניות זו בין היחיד לרבים שאנו עסוקים בה, נמצאת גם בבחינת המקום המקודש. ירושלים היא עיר אחת, אך כזו שנאמר עליה "כעיר שחוברה לה יחדיו"[14]. זוהי הפליאה שב'מזמור שיר חנוכת הבית', הפותח בפן הכללי של חנוכת הבית אך ממשיך בפן האישי של דוד.
נמצאה סוגיית היחיד והרבים, חרוזה במרכיביהם המיוחדים של הזמן והמקום בהם אנו מצויים: פרשת השבוע, ספירת העומר, שבת, מתן תורה וירושלים.[15]
* * *
נמצאנו למדים[16]:
בבסיס כל המרכיבים שהזדמנו לנקודה בה אנו עומדים, עומדת שניות פרדוכסלית בין היחיד לרבים, הפרט והכלל:
בבסיס מחנה ישראל מונחת שניות זו, והיא באה לידי ביטוי במניינו. מחד נמנה כל יחיד ויחיד בפני עצמו, אך מאידך בזה עצמו נאגדים כולם יחד. שניות זו מסבירה את ההבדל שבין הפרשה שבמרכזה עומד המניין, לבין ההפטרה בה הוא נשלל.
פרשתנו נקראת תמיד קודם לשבועות, משום שהמניין שבה מכין אותנו למתן תורה. זאת, משום שגם במתן תורה עצמו ישנה השניות המדוברת: מחד האות של כל אחד בתורה, ומאידך אחדות ישראל בקבלתה. על כן חג השבועות מגיע בסופה של ספירה – ספירת העומר, שהיא למעשה תהליך בו מתבררת זהותו האישית של כל אחד.
השבת שהזדמנה לפתחנו בסוף ספירת העומר וערב חג השבועות, אף היא מכינה אותנו למתן תורה. כאשר גם בה מופיעה שניות זו בין הפרט לכלל, בין ה'זכור' ל'שמור'.
גם בחינת המקום – ירושלים, ישנה בה שניות זו, כאשר יש בהם מקומו האישי של כל אחד והמקום הציבורי כאחד.[17]
[1] במדבר א, ב.
[2] ראה שפת אמת – 'ובשם אלוקינו נדגול'.
[3] הושע ב, א.
[4] זריעה – ראה ליקוטי תורה, ואורות עב ו-קיז.
[5] ראה מגילה לא: ובתוס' שם ד"ה משה.
[6] ראה רמב"ן שמות כ, ב.
[7] ראה 'אש-דת'.
[8] שבת פח..
[9] ראה פרי צדיק לפרשת שקלים.
[10] ראה שו"ע או"ח תפט, ומ"ב וב"ה שם.
[11] בעשרת הדברות שבספר שמות – 'זכור', ואילו בעשרת הדברות שבספר דברים – 'שמור'.
[12] ראה 'פרי צדיק' שם, בשם פע"ח (שער שבת פ"ח).
[13] שבת נזכרת על פסח רק בקשר לספירת העומר, ראה רמב"ן ויקרא כג לו, טו.
[14] תהילים קכב, ג.
[15] להרחבה ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת אמור ופרשת כי תישא-שקלים.
[16] סיכום זה הינו הוספת העורך.
[17] שיחה זו נערכה מתוך כתבי הרב הדרי . לפניות: אלישע גרוסברג 0587943034 ((elishag100@gmail.com.