מקום היחיד ביהדות
בפרק 'השוכר את הפועלים' דנה הגמרא בחיובי עבודת הפועל וזמנה, ודורשת לשם כך את הפסוק בתהילים: "יצא אדם לפעלו"[1]. אגב כך נדרש גם הפסוק הקודם לו: "ואל מעונותם ירבצון"[2]:
"'ואל מעונתם ירבצון' – אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו"[3].
בדרך לימוד הדרשה כתב הרש"ש שהדבר הוסק מלשון הרבים – 'מעונות' – שנקט הפסוק, אשר ממנה עולה שיש לכל צדיק מעון בפני עצמו[4]. בנוסף, ציין הרש"ש לשני מקומות בגמרא שאף בהם נדרש עניין זה, האחד במסכת שבת:
"א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו"[5].
והשני במסכת בבא בתרא:
"א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר: 'וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה' – מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו… ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו"[6].
כאן אנו מגיעים לדיון על מקומו וחשיבותו של היחיד ביהדות. אמת, יש מדרגה מיוחדת לכלל ישראל ולאחדות ישראל, אולם כל זאת מבלי לקפח את עבודת היחיד בעולמו הרוחני.
רעיון זה מופיע אף בניסוחים נוספים בדברי חז"ל. כך ב'שמות רבה':
"וכי רואה אדם לחברו לעוה"ב? לא, כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר: 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' – עולמים אין כתיב אלא עולמו"[7].
וכן ב'ויקרא רבה':
"'ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם', אמר רבי אלעזר ב"ר מנחם עֶדְנְךָ אין כתיב כאן אלא עֲדָנֶיךָ – מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו"[8].
מדור לעולם הבא
כפי העולה מלשון חז"ל – ייחוד המקום האישי מתייחס דווקא לעולם הבא, וכך הוסבר הדבר בכתבי המהר"ל במספר מקומות:
"ולפיכך אמר שנותנין לכל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו, ובעולם הזה שהוא עולם הגשמי החמרי היה להם עולם אחד, כי החומר הוא משותף ואחד ולכך יש משתתפים בעולם הזה, אבל אחר שמסתלק הגשמי נותן לכל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו"[9].
העולם החומרי משותף לכל בני האדם, ואילו בעולם הבא, הרוחני, יש מקום ייחודי לכל צדיק וצדיק בפני עצמו. במקום אחר ביאר זאת המהר"ל בהקשר של ההפכים – לילה ויום, המקבילים לעולם הזה ולעולם הבא:
"בא להגיד לך כי ראוי שיהיו הרשעים מושלים בעולם הזה, שאין עולם הזה אמיתות המציאות ולכך נקרא לילה, כי בחושך אין דבר נמצא ונחשב נעדר… אבל היום הוא אמיתות המציאות כי בו האור ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל. ולפיכך עולם הזה שאינו עיקר המציאות דומה ללילה, ועולם הבא שהוא אמיתות המציאות דומה ליום שהוא אמיתות המציאות…
ומה שאמר שאין צדיק שאין לו מדור לפי כבודו בא לומר לא כהעולם הזה, כי העולם הזה נדון אחר רובו, אבל עולם הבא שהוא עולם האמתי שהוא עולם המתיחס ליום, וכמו שהיום בו ניכר כל אחד ואחד בפני עצמו ובלילה אין היכר כך לעתיד לעולם הבא יהיה היכר לכל צדיק וצדיק בפני עצמו"[10].
'בוקר' מלשון ביקורת, בירור; זה הוא העולם הבא שבו מתייחד כל אדם בפני עצמו. לעומת זאת 'ערב' מלשון ערבוב ובלבול; זה הוא העולם הזה, החשוך, שבו מעורבבים כל בני האדם יחד.
אל תהי בז לכל אדם
היסוד הרעיוני שביחידותו של כל אחד ואחד – בא לידי ביטוי באמירות חז"ליות נוספות, כגון: "נברא אדם יחידי"[11]; "חביב אדם שנברא בצלם"[12]; "אל תהי בז לכל אדם"[13].
בהוראה זו – 'אל תהי בז לכל אדם' – ראה המהר"ל לימוד על התייחדותו האישית של כל אדם, המשלים את העולם:
"כך הוא בבני אדם ובכל הנבראים בעולם שיש להם דבר זה בעצמו כי יש לכל אחד מקום מיוחד, לכך אמר 'אל תהי בז לכל אדם', לומר כי אדם זה אינו נחשב לכלום והוא נחשב דבר מיותר בעולם ואין לו חלק בעולם כלל… דבר זה אל יעשה שאין לך אדם שאין לו שעה, כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת…. כי אי אפשר שיהיה לשני בני אדם מזל אחד לגמרי, שאף שתי שערות אינם יונקים מגומא אחת כל שכן שאין שני בני אדם יש להם מזל אחד… כל אדם שברא הקב"ה על האדמה כל אחד משלים העולם… ולכך אמר שאל תהא בז לכל אדם לנהוג בו היפך הכבוד"[14].
קבלת התורה – כפי כוחו של כל אחד
יסוד זה, שבו אנו עסוקים, מובלט בפרשתנו בשלוש נקודות, הסובבות סביב קבלת התורה: הגבלת התחומין סביב להר סיני, מספר מקבלי התורה ואותיותיה והדיבר הראשון – 'אנוכי'.
אמת, התורה ניתנה לכל ישראל 'כאיש אחד בלב אחד'[15], ויש גדר של אחדות במתן תורה, אך עם זאת ישנם הבדלים בהשגתה בין האנשים השונים. דבר זה הודגש בספרי המחשבה השונים. כך ב'מורה נבוכים':
"יש לשואל שישאל ויאמר… באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים… ומן המפורסם אצל בעלי התורה וגם אצל הפילוסופים כי היתרון בזה הרבה. דע כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאוד… כל מה שתוסיף בשלילה ממנו יתברך תקרב אל ההשגה"[16].
בדומה לזה כתב גם בעל ה'עיקרים', וכראיה לכך הביא את המדרש לעיל:
"כמו שיתחלפו האנשים או הבעלי חי בהשגת האור, שיש מהם חלושי הראות שיתענגו באור, כן יתחלפו מדרגות הצדיקים בהשגת התענוג הנפשי שכינו אותו רז"ל בשם אור כמו שאמרנו. והתחלפות מדרגות הצדיקים והחכמים והשלמים בתענוג ההוא יהיה כפי התחלפות מדרגת השגתם בתארי השלמות אשר בו יתברך…
וכן אמרו בויקרא רבה (פרשה כ"ז): 'אמר רבי אליעזר ברבי מנחם: ונחל עדנך תשקם (תהלים ל"ז) אין כתיב כאן אלא ונחל עדניך, מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו'. וזה ירמוז להשגה שישיג כל אחד מתארי השלמויות אשר בו יתברך"[17].
בעמידה של כל יחיד על עדן השגתו העצמית – ראה הרב קוק את המבוא לחיי העולם הבא ולהשתלמות העולם:
"כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה. ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
המהלך השולל את ההשפעות הזרות, לגבי כל פרט, אף על פי שנראהו בצורה הורסת, היא הסתירה, המביאה לידי הבנין, היותר קיים, ויותר משוכלל. והוא המבוא היחידי לחיי העולם הבא. ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, עדנך אין כתיב כאן אלא עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו"[18].
מכאן הגבלת התחומין סביב להר סיני בפרשתנו; אין התיחום כולל את העם כאיש אחד, אלא מקום מתייחד לכל קבוצה כפי מדרגתה בקבלת התורה – הכהנים, ראשי העם, ההמון וכו'. על כך עמד הנצי"ב בהקדמתו לפירוש התורה:
"בעת אתה הקב"ה מרבבת קדש ובידו אש דת לישראל, הגביל כח כל אחד מהעומדים לפני ההר, גם בעמידתם סביב ההר, וכדכתיב בפרשת יתרו (שמות יט יב): 'והגבלת את העם סביב לאמר', ולא כתיב 'והגבלת את ההר', כמו שכתיב להלן (שמות יט כג): 'הגבל את ההר וקדשתו'. אלא הפירוש, שמלבד קדושת ההר עצמו שהיו מוזהרים ישראל באזהרת מיתה שלא לעלות עליו, עוד הוזהרו באזהרת עשה לעשות גבולין לעם בעמידתם סביביו, היינו: הכהנים הנגשים אל ה' קרוב לההר, ראשי העם אחריהם, והמון עם ה' מאחוריהם, נשים עבדים וטף מאחוריהם… והגבלה זו היתה לפי השגת כח הקדושה שחלה אז בשפע על כל אחד. ומכל מקום לא נשתווה שפע נבואה לכל העומדים, אלא כפי עמידתם, כך היתה השגתם, וכך היתה הבנתם בדבר ה'. וכידוע מאמרם בשמות רבה פרשה כט: 'קול ה' בכחו' לא נאמר, אלא (תהלים כט ד): 'קול ה' בכח' – בכח של כל אחד ואחד'"[19].
ס' ריבוא
מקומו של הפרט בפרשה בא לידי ביטוי פעם נוספת – במניין ישראל מקבלי התורה, המקביל למניין אותיותיה:
"איתא בשם ר"י 'ישראל ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'. ואיתא במגלה עמוקות שורש נשמות ישראל הוא ששים ריבוא, וכל נשמה יש לו אחיזה באות של תורה"[20].
העמיק לבאר הקבלה זו ר' ירוחם ממיר:
"מצינו בדרך עץ חיים להרמ"ח לוצטו 'וכבר קבלו הקדמונים שכל שרש מנשמת ישראל כלולה בתורה עד שיש ס' ריבוא פירושים בכל התורה מחולקים לס' ריבוא של ישראל, והם שהאורות עצמן מאירין בס' ריבוא דרכים בס' ריבוא של ישראל'. וודאי שהוא מדבר כאן אודות הס' ריבוא של דור המדבר, היינו הס' ריבוא של ה'מנין', ס' ריבוא אלו הם ס' ריבוא הפירושים של תורה.
זאת אומרת שקבלת התורה לא היתה קבלה כללית של הכלל ישראל כולו, רק שכל פרט ופרט שבישראל זכה לקבלת התורה קבלה פרטית, שכל פרט ופרט קבל את התורה הקדושה עם הפירוש שלו, וישנם ס' ריבוא פירושים משום שיש ס' ריבוא של ישראל…
באמת כל אדם מיצירתו הוא אחד – והרי רואים אנו שכל אחד משונה בתכונותיו מחבירו – ובזיון גדול הוא לאדם כשמדברים אודותיו כאודות 'שנים; בעלי חיים מוגדרים בגדר מין, האדם – כל אחד הוא אחד בפני עצמו… ובאמת שחז"ל בקשו עצות לזה, ואמרו שחייב אדם לומר 'כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי'… האדם צריך שיהיה 'יחיד בפני עצמו'… ומכאן לימוד גדול לאדם שכל עבודתו צריך שתתנהל רק על מטרה זו איך לזכות להעשות איש פרטי"[21].
אנכי
הנקודה השלישית, שבה בא לידי ביטוי יסוד זה בפרשתנו, מצויה בדיבר הראשון: 'אנכי ד' אלקיך'. לשון זו, שבמתן תורה, נדרשה בזוהר כמקבילה ללשון זו, שבבריאת העולם:
"פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור' – מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא דכתיב 'אנכי ד' אלקיך', דא הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי', הוא, בגין לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא"[22].
בעל ה'אש דת' ביאר הדבר – 'אנכי' הנשמע משמים הוליד את ה'אנכי' שבלב כל אדם:
"האמונה שנשרשה בעם ישראל מהאבות הקדושים, נתחזקה ונקבעה אצל בניהם בהר-סיני, כי על ידי קדושת האבות זכו לקבלת התורה כנ"ל. ונקבעה אז האמונה ע"י 'אנכי', אשר מאמר זה שיצא מפי הגבורה שורה תמיד בלב ישראל ואינו פוסק מהם לעולם, וזהו שורש הנקודה הפנימית הישראלית הפועמת וגועשת תמיד בלב כל איש ישראל, ומוסרים את נפשם על קדושת השי"ת על ידי התעוררות נקודה הלזו שמקשרת את לבן של ישראל לאביהן שבשמים.
ותחלת קביעות אמונה זו בישראל מאת הקב"ה היה עוד בעת בריאת העולם. וזהו שאמר בספרי (האזינו) על הפסוק 'אל אמונה' – שהאמין בעולמו ובראו, והיינו כי מבלעדי אמונה זאת שהוטבעה בנבראים לא היה יכול להיות קיום לעולם, ובזה יש לפרש הפסוק (תהלים קי"ט) 'לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד', והיינו על ידי שהשריש השי"ת האמונה לדור ודור – על ידי זה יש קיום לעולם.
וזה שאמרו בזוה"ק לך (פ"ז ע"ב) 'אנכי אנכי, מ"ט תרי זמני אנכי אנכי, אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא, דכתיב אנכי ד' אלהיך דא בסיני, וחד כד ברא עלמא דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי', עכ"ל, היינו שהבריאה היתה בשביל האמונה שעל ידי זה יקבלו התורה בסיני, וזהו אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שנבוא לדבור אנכי ויהי' קיום לעולם"[23].
תן חלקנו בתורתך
לכל אדם חלקו המיוחד לו בתורה, וזהו שאנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך':
"כל אדם כפי כחו יכול להשיג מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה' כמאמר 'ותן תלקנו בתורתך'"[24].
מכאן חובת כתיבת דברי התורה המתחדשים לאדם:
"מצווה האחרונה היא 'כתבו לכם את השירה' שכוללת כל כתיבות דברי תורה שיהיה השארה בעולם הזה… כל מה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל הוא בכלל תורה שבעל פה שנגלה למשה רבינו ע"ה כמשאז"ל, ומשחידשו בעולם הזה צריך שישאר הדברים לעולמי עד בעולם הזה גם כן על ידי הכתיבה. ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש כמ"ש בספר חסידים (ס' תק"ל) והמגיד להבית יוסף וכדומה, כי אין אדם יודע איזה יכשר ואולי הוא החידוש של תורה שבעל פה השייך לחלקו שלא נגלה עדיין לשום אדם בעולם, והוא לכך נוצר להביא חידוש תורה לעולם הזה וצריך שלא יאבד באבדו ח"ו, דאז ח"ו יצטרך להתגלגל, רק יוציאנו בפעל בעולם הזה על ידי דיבור פה לתלמידים או על ידי כתיבה"[25].
ההשתדלות של כל אחד בכתיבת חידושי תורתו, הרי היא כתיבת האות הפרטית שלו בספר התורה הכלל-ישראלי.
נמצאנו למדים:[26]
חשיבות רבה נודעת למקומו של היחיד ביהדות. כך עולה ממאמרי חז"ל השונים על המדור והמעון שיש לכל צדיק בפני עצמו בעולם הבא. בעולם הזה, הדומה לערב, אכן מעורבבים בני האדם יחד, אך בעולם הבא, הדומה לבוקר, מתברר מקומו האישי של כל אדם. מכאן ההוראות השונות, כגון: 'אל תהי בז לכל אדם', כיוון שלכל אדם יש חלק משלו המשלים את העולם. יסוד זה בא לידי ביטוי בקבלת התורה שבפרשתנו; אמנם ניתנה התורה לכל ישראל כאיש אחד בלב אחד, אך לכל אחד השגתו שלו, אשר דווקא העמידה עליה היא המבוא לתיקון העולם כולו. דבר זה בא לידי ביטוי בשלוש נקודות בפרשה: בהגבלת העם לפני הר סיני, שהייתה מדורגת, כאשר כל קבוצה נתחמה במקום המיועד ללפי דרגתה; במניין מקבלי התורה – ס' ריבוא, כנגד ס' ריבוא אותיות התורה, ללמדך שלכל אחד הפירוש והאות שלו בתורה; ובדיבר הראשון – 'אנכי' – המקביל לגילוי שבבריאת העולם, ואשר הוליד את ה'אנכי' שבלב כל אדם. לכל אדם חלקו בתורה, ועל כך אנו מבקשים: 'ותן חלקנו בתורתך'. מכאן חובת ההשתדלות בכתיבת האדם את דברי תורתו המתחדשים לו, שיש בה משום כתיבת האות הפרטית שלו בספר התורה הכלל-ישראלי.[27]
[1] תהילים קד, כג.
[2] שם שם, כב.
[3] בבא מציעא פג ע"ב.
[4] שם: "פי' מדקרינן מעונותם דר"ל מעונות רבות דהיינו לכל אחד מעון מיוחד בפני עצמו לפי כבודו, ועי' בשבת (קנב) וכה"ג בב"ב (עה) ע"ש".
[5] שבת קנב ע"א.
[6] בבא בתרא עה ע"א.
[7] שמות רבה נב, ג: "מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים, וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת, אמרה אשתו מהיכן אלו? אמר לה ממה שפרנס הקב"ה, אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום. התחיל מספר לה אמר לה כך נתפללתי לפני האלקים וניתן לי מן השמים, אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה למה? אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא? והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה, אמרה לו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב? לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' עולמים אין כתיב אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר".
[8] ויקרא רבה כז, א.
[9] 'חידושי אגדות' שבת שם. וכן בב"ב שם.
[10] בבא מציעא שם.
[11] סנהדרין פ"ד מ"ה.
[12] אבות פ"ג מ"יד.
[13] שם פ"ד מ"ג.
[14] 'דרך החיים' עמ' קסה-קסו. וראה עוד 'מדרש שמואל' בשם לב אבות, שזוהי חכמת שלומה – 'ויחכם מכל אדם' – שלמד מכל אדם ואדם את המיוחד שבו.
[15] ראה רש"י שמות יט, ב.
[16] 'מורה נבוכים' ח"א, פרק נט. וראה שם ב'שם טוב' – משה מחיצה בפני עצמו.
[17] ספר העיקרים מאמר ב, פרק ל.
[18] 'אורות הקודש' ח"א עמ' צה (חכמת הקודש, עז).
[19] וכן במו"נ ח"א פרק י"ח.
[20] 'טעמי המנהגים' כט ע"ב.
[21] 'דעת חכמה ומוסר' עמ' קפז-קפט, והשווה שם עמ' קסח-קע: "מציאותה ומהותה של תורה הוא שהתורה היא 'כלל', מהותו של 'כלל' הוא שכל חלק וחלק ממנו הוא 'כלה בכל חלק'. ומשום זה כתבו הראשונים (עיין בס' דרך עץ חיים להרמח"ל ז"ל) שכל אותו ואות שבתורה הוא כנגד ששים ריבוא, ובכל תג ותג יש בו ס' ריבוא פירושים, משום דזהו יסוד הכלל, שכל תג ותג הוא 'ס' ריבוא', וכיוון שמציאותה של תורה היא 'כל', ממילא אי אפשר שיזכה בה רק 'כלל', ומאחר שבארנו שמציאות התורה הוא ס' ריבוא, ממילא אי אפשר שיזכו בה רק 'ס' ריבוא'… ויוצא מזה שה'הכנה לזכות בתורה הוא להעשות בעל 'כלל'".
[22] זוהר בראשית פז ע"ב.
[23] 'אש דת' ח"ט, עמ' סז.
[24] 'שפת אמת' כי תשא תרל"ו.
[25] 'מחשבות חרוץ' עמ' צד-צה.
[26] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[27] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ז.