בעיית הזמן גדולה ונכבדה היא עד מאד. כבר נגענו בה בכמה הזדמנויות, ואף עתה לא נמצה אותה, אלא במידה שאנו צריכים לה לענייננו.
דברנו פעם על כך שהיו בין גדולי הדורות שערכו את עבודת ד' שלהם סביב למערכת הזמנים והמועדים, וצריכים איפוא להסביר קצת ענין זה.
עולם – זמן ומקום
"ויקרא שם בשם ד' א-ל עולם"[1], ושם ברמב"ן הביא דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פי"ג): א-ל-עולם משמעו האל לעולם. ומעולם דהיינו המושג 'עולם' כאן במובן של זמן[2]. הרמב"ן עצמו הביא עוד הסבר שעולם כאן במובן של מקום. אמנם המתבונן בדברי הרמב"ן עצמו, במורה נבוכים שהביא פסוק נוסף: 'קונה-שמים וארץ', יראה שהרמב"ם תפס 'עולם' גם מבחינת מקום ולא רק מבחינת זמן.
ואכן יש למושג זה שתי הוראות: במקרא, דרך הכלל, המושג הוא של זמן, ובלשון חכמים – כפי שמציין הרמב"ן – המושג הוא של התבל (ועיין ברש"י תהילים פ"ט: "עולם אשירה – עולם חסד יבנה", שהביא שני הפירושים). והשורש משותף: עלם=תעלומה, מכאן שהזמן והמקום הם זהים[3], ומהות שניהם עלומה ממנו[4].
על כל פנים, זה פשוט ששעה שנברא העולם נברא אף הזמן, 'בראשית', בראשית הזמן נבראו שמים וארץ; עם שמים וארץ נברא גם הזמן (עיין מהר"ל דרך החיים ראש פ"ה – איך מניין הי' מאמרות שנברא בהם העולם, ובראשית היא מאמר שלפני תחילת הזמן).
עשר מאמרות ודברות – 'למועדים'
והנה העולם נברא בעשרה מאמרות. וב'רוח-חיים' לר' חיים מולז'ין הסביר שכל מאמר הוא דק ועדין מחברו, והמאמר הראשון – בראשית – הוא הדקיק ביותר, ומכאן מביא לענינני תורת ההתפתחות. יש במדרשים (ראה 'תורה שלמה') קשרים בין עשרת הדברות לבין עשר המאמרות, וכן במהר"ל ב'תפארת ישראל' על העשר כמספר אחיד, ואכ"מ.
ככל הנראה לעין אין קשר בין שתי מערכות אלו – עשר המאמרות ועשרת הדברים, חוץ מנקודה אחת שבה הם נפגשים; ה'מועדים' שנאמרו ביום ד': "ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים… והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים"[5].
שימושם של המאורות 'למועדים' עתיד לצאת אל הפועל בקביעת המועדים – על ידי בית דין של ישראל, ועד אז הוא גנוז (וזה מה שאמרו במדרש על המתנה הגנוזה עד לנישואי הבן[6]). אמנם ברמב"ן פירש בפשטות את הלשון מועדים: קיץ וחורף, יום ולילה וכו', בדיוק כמו שנאמר בלשון התורה בברית נח. ברית זו הייתה על קיום סדר עולם קבוע והיא כוללת את כל האנושית, אולם יש לה חריג אחד, זה שנקבע במתן תורה – מועדי השנה. אז יצא אל הפועל מה שהיה גנוז ב'ולמועדים' הראשון. נמצא שברית נח הייתה על בריאת העולם בי' מאמרות, וברית סיני הייתה על מתן תורה בי' דברים. לכן בן נח אסור בשביתה – "לא ישבותו" – מאותם ה'מועדים' עצמם שישראל מחויבים בשביתה, אלו מועדי ד'.
החודש הזה לכם
מכאן מסביר הרב הוטנר (פסח תשי"ג לג) את קידוש החודש כמצווה מיוחדת שבה נכנסו ישראל לעבודת ד' – השלטון על הזמן. "החודש הזה לכם"[7], וכפי שאמרו במדרש: 'לכם' – אין אתם מסורים להם, וכבר"ה כה שר' חייא זרק עפר בירח. ממילא הממשלה על הזמן היא אף הממשלה על המקום, כנ"ל. המבוא לחרות – היא שליטה על הזמן. ומכאן – "יכול מראש חודש" – כיוון שהוא מבשר הגאולה.
זו המצווה שבה נכנסו ישראל כעם; אין קידוש החודש מסור ליחידים, כמו ברית, פו"ר וכו' (שמועות ראיה) בפנייה הזאת מעשר המאמרות נפתחת הדרך המיוחדת לישראל – עשרת הדברים. מכאן אנו באים לכלל המצוות הקשורות בזמן, או בלשון רמח"ל בדרך ד': "בעבודה הזמנית".
מהותם של המצוות האחרות מבחינת תיקון העולמות (לפי מה שדברנו שהמצות הן יצירות) – אינן עניין לכאן, אולם מצוות המועדים הרי הם חזרה ממש על המצבים שהיו בעת המאורע, והמאורע עצמו הוא חזרה על מעשה בראשית של 'והיו… למועדים'.
הקדמות אלו באו לבחינת פרק מו בגבורות ד': שלושת הרגלים יש להם הוראות היסטוריות – 'מועדים' מבחינת ישראל, והוראות חקלאיות – 'מועדים' (כרמב"ן) מבחינת העולם.
'ואותנו הוציא משם'
על פי יסודות אלו מתבאר העניין המיוחד שיש בפסח, מבחינת זיכרון המאורעות, והקשר שבין האביב לפסח שהוא מקור העבור; עיקר הענין של ה'זמן', קידוש השנים – בחודש האביב, ש'מועדי' ישראל יחפפו ל'מועדי' השנה.
העולם מתחדש מידי שנה, חג האביב וישראל – מתחדשים כל שנה. התחדשות זו היא שנזכרת במשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[8], ושם בגמרא מובאת מימרתו של רבא שהיא כהוספת הלכה על המשנה: "צריך שיאמר 'ואותנו הוציא משם'"[9]. ומכאן שזה הצד החיובי של הצד השלילי הנזכר בראש ההגדה[10]: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" – היינו משועבדים מכח מה שלא נעשה לאבותינו, אולם עתידים אנו בני חורין ממה שנעשה לנו ולא רק לאבותינו ודו"ק.
השקפה זו על מהות החג, מביאה אותנו לשני מהלכים בפירוש מצוות הפסח. ה'חינוך' בלאו של 'לא תשברו עצם' מסביר את הצורך בעשיית כל הפעולות של הפסח בזה שאחר המעשים נמשכות הדעות, ויש בזה ענין חינוכי[11]. על סמך דברי ה'חינוך' האלה – מבלי להזכירם – מסתמך הסבא מקלם ב'דעת חכמה ומוסר' (עמ' נה) בחובת הדמיון המקרבת את הדברים לשכל.
אולם יש מהלך נוסף; נזכר הרבה בספרי חסידות. ב'ליקוטי הלכות' לברסלב (הלכות פסח ז): על הגלות שכל אחד נמצא בה, על המצרים שהוא נכנס בהם, וכן ב'שיחות ומאמרים' לרב דסלר (עמ' קיח) נמצא שה'חייב לראות את עצמו' הוא יציאה ממש מגלות ממש[12].
העולם מתחדש באביב והוא קורא את ישאל להתחדשות, להתחלה מחדש. כדברי הרב ב'מגד ירחים': יציאת מצרים תישאר לעד תקופת האביב של האנושות. בשני מובנים: האביב בעונת השנה, האביב של ההתחלה, וכל שנה מתחדש הדברים. צעירים שהאביב מלבלב בנשמתם, חשים באביב העולם ובאביבם של ישראל, ומתכוננים להיגאל מהמצרים ולומר שירה חדשה[13]. [14]
[1] בראשית כא, לג.
[2] וכך גם בספורנו. וע"ע שם ב'משך חכמה'.
[3] כפי דברי המהר"ל וכפי הפיסקה החדשה (עיין מאמרו של כשר – תלפיות ה' '-ד').
[4] ראה עוד 'אמונות ודעות' – שער הזמן – שמועות ראיה ו'.
[5] בראשית א, יד.
[6] שמות רבה טו, ל: "דבר אחר 'החדש הזה לכם', משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והיה לו בן אחד כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו אמר לו אביו כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר את הכל עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך. כך היה הקדוש ברוך הוא משמר את הכל שנאמר 'והיו לאותות ולמועדים', כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל שנאמר החדש הזה לכם".
[7] שמות יב, ב.
[8] פסחים י, ה.
[9] פסחים קטז ע"ב. ראה 'הגדה שלמה' בפ"ה וכן בהקדמת גולדשמידט ועוד במקורות.
[10] ועיין בגבורות ד' פנ"ב, שפירש בדרך אחרת.
[11] עיי"ש – הכנה טוב לקראת סוף הזמן והבילויים מחוץ לישיבה.
[12] וכן ב'עולת ראיה' ח"ב רפג. וכן ב'זבח פסח' לאברבנאל. וע' הגדה ארצישראלית, וכן ב'עולת ראיה' ח"א עמ' כו.
[13] וע"ע 'עולת ראיה' ח"ב עמ' תמב בהערות רצ"י על ה'זרוע הנטויה'.
[14] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ג, והועתקה כלשונה בשינויים מעטים בלבד.