גישה של חיבור
פרשיות אלו, פרשיותיהם של בני יעקב, מספרות על המתחים שבין האחים, שבטי ישראל. מובן שיסוד המתח הוא ההבדלים הרוחניים שבין השבטים, הפולחים ועוברים מרום רקיע ועד תחתיות ארץ, כדרך שדרשו בתנחומא:
"'ויגש אליו יהודה'… אמר ר' שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי, ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח"[1].
ברום רקיע מתבוננים מלאכי השרת במאבק המתחולל בין יוסף ליהודה, המגיע עד לדרגת החי אשר בארץ – השור והארי.
אלא שבפרשתנו אנו באים עדי איחוד בית יעקב: "ויגש", גישה של חיבור והתאחדות; מבעד לשוני נמצאים יסודות יהודה ויוסף משלימים זה את זה.
יסוד זה, של איחוד בחינות יוסף ויהודה, שב בפנים רבות בדבריו של בעל 'שפת אמת' בפרשתנו:
"והנה בחינת יהודה ויוסף הם ב' בחינות. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות.
והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המדרש ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה, ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה"[2].
יוסף הוא בבחינת איש המנוחה, שאינו צריך ליגיעה, ואילו יהודה הוא בבחינת האיש הנדרש ליגיעה בדרכים עקלקלות עד הגעתו אל המנוחה. שתי בחינות אלו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות, כדרך שעבודת ימי המעשה מובילה למנוחת השבת. מעשיו של יהודה הם שמובילים אותו דווקא לגשת אל יוסף, ואז "קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים"[3].
מכאן הדימוי החקלאי ליהודה ויוסף:
"'הנה ימים באים ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה'[4], 'ונגש חורש' – זה יהודה… 'בקוצר' – זה יוסף…"[5].
יהודה עמל בחרישתו, ואילו יוסף מוכן לקצור, עד שבבוא העת ניגש חורש בקוצר וסרה קנאת אפרים[6].
רזא דאחד – שבת ושמיטה
אחדות, זו המופיעה בפרשתנו אצל יהודה ויוסף כנציגי השבטים, מודגשת ברזא דשבת ומשתלשת בשבת הארץ המאחדת.
האחדות היא סודה של השבת:
"רזא דאחד היא רזא דשבת איהי שבת דאתאחדא ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד"[7].
והיא אף העומדת ביסודה של השמיטה, כפי שכתב בעל 'שפת אמת':
"כפי האחדות שיש בבני ישראל יכולין לקיים זאת המצוה, כמ"ש בזמן שכל יושביה עליה, וכמו בשבת מתייחדין בו ברזא דאחד על ידי השבת, ושמיטה תלויה בבני ישראל ובקידוש ב"ד, לכן על ידי האחדות באין לשביתת שמיטה… ולכן חרב המקדש על ידי שנאת חנם ועל ידי ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד"[8].
על החורבן הכפול – הנגרם בעטיין של ביטול שמיטין ושנאת חינם – בוכה יוסף בפרשתנו:
"'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב"[9].
חורבן הנגרם בשל ההפרדה בין בחינת יהודה לבחינת יוסף, החורש והקוצר, המטרה והאמצעים.[10]
כאמור ביסודה של שנת השבע עומדת האחדות, והביטוי הנאצל ביותר שלה הוא שמיטת כספים; יסוד זה הוא שעמד לנגד עיניו של הלל הזקן המתקן פרוזבול:
"ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה – עמד והתקין פרוזבול"[11].
'ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה'
אותו הלל המאחד את העם בתיקון פרוזבול, הוא השוכב על הגג בליל שבת בתקופת טבת, כשלא מצא פרוטה להשתכר ממנה לאותו יום.
נחלקו הלל ושמאי ביסודות ההכנה לשבת מתוך יגיעת השבוע:
"תניא שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, זו לשבת, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר 'ברוך ד' יום-יום'"[12].
עבודתו של שמאי היא בבחינת יוסף שכולה שבת, ואילו מידתו של הלל, יגיעת יום יום – מיסודו של יהודה היא נובעת, עד כי יבוא למנוחת-השבת.
ביטחונו זה של הלל ב"ברוך ד' יום-יום" – ש"יעמס לנו את צרכינו"[13] – הוא שהביא לנוהגו להשתכר בכל יום ויום את שכרו:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו"[14].
אלא שיום אחד נשתנה הדבר, וערב שבת היה:
פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים, כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת"[15].
אותה שבת מופלאה של הלל לא באה מתוך יגיעה של חול, אלא מתוך אי-יגיעה של אונס – 'לא מצא להשתכר', והרי הוא עולה ונתלה על פי ארובת בית המדרש הירושלמי של שמעיה ואבטליון, לשמוע דברי אלוקים חיים מפיהם.
אמרו בפוסקים – מודה הלל לשמאי בהכנות לשבת, אלא שהיה נוהג כן בעצמו כדי לחזק מידת בטחונו[16]; הרי לנו איחוד ימות השבוע עם השבת, יהודה עם יוסף. השבת מאחדת את החולקים[17].
בשבת זו של חודש טבת, בשבתה של השביעית, בירושלים המאוחדת – נתאחד עם תורת שמעיה ואבטליון, עם תורתו של הלל, בעת שיוסף ויהודה ניגשים ומתאחדים.[18]
נמצאנו למדים:[19]
בסיום פרשיות אלו, המספרות על המתח בבית יעקב, בא האיחוד בפרשתנו: "ויגש אליו יהודה". מבעד לשוני, הנובע מהבדלים רוחניים, נמצאים היסודות הסותרים – כמשלימים. ה'שפת אמת' ראה ביוסף את בחינת איש המנוחה, ואילו ביהודה את בחינת האיש העמל; חורש וקוצר, חול ושבת. אולם חרף השוני ניגש החורש בקוצר, יהודה אל יוסף, וימות השבוע נמצאים מובילים את העלייה שבמנוחה השבתית. אחדות זו היא העומדת ביסודה של השבת, רזא דאחד, וביסודה של השמיטה. על החורבן הכפול, הנגרם בהיעדרה של זו, בוכה יוסף בפרשתנו. אחדות העם היא אף שעמדה לנגד עיניו של הלל, המתקן פרוזבול בשביעית. הוא הלל היגע יום-יום, כיהודה, אך מודה לשמאי בהכנות לשבת; נמצאת השבת מאחדת את החולקים. באותו ערב שבת שבתקופת טבת לא יגע הלל, והרי הוא עולה ונתלה על פי ארובת בית המדרש הירושלמי, לשמוע דברי אלוקים חיים. בשבת זו, של חודש טבת של שנת השבע – נתאחד עם תורתו של הלל, בעת שיוסף ויהודה מתאחדים. [20]
[1] תנחומא ויגש, ד.
[2] 'שפת אמת' ויגש תרל"ט.
[3] ישעיהו א, יג.
[4] עמוס ט, יג.
[5] בראשית רבה ויגש צג, ה.
[6] מעין זה דרש השפת אמת גם בשנים קודמות, על בחינת הטבע ומה שלמעלה הימנה ('שפת אמת' שם, תרל"ה): "'ויגש אליו יהודה'… ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל… וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל". וראה עוד שם.
[7] מתוך הקטע 'כגוונא' הנאמר לפני תפילת ערבית של שבת. ראה 'שבת ומועד בשביעית לפרשת ויחי: "במישור אחד היחס בין יהודה ליוסף הוא כיחס שבין השבת וימי המעשה, ואילו במישור נאצל יותר מתעלית בחינת יוסף לדרגת 'זכור' ודרגת יהודה – 'שמור'. ומאחר ש'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו', הרי שאין בלבם של השבטים אלא אחד, כשם שרזא דשבת' הוא 'רזא דאחד'".
[8] 'שפת אמת' בהר תרל"ח.
[9] רש"י בראשית מה, יד. וראה 'שבת ומועד בשביעית' ח"א – "חורבן וגאולה בשבת ובשביעית".
[10] וראה עוד 'שפת אמת' ויגש תרמ"א שהתיקון על ידי הבכייה, וכן בפניני החסידות בשם 'ראשי בשמים'.
[11] גיטין לו ע"ב.
[12] ביצה טז ע"א.
[13] רש"י שם.
[14] יומא לה ע"ב.
[15] שם.
[16] ראה מ"ב או"ח רנ, ב.
[17] וראה עוד שבת טו ע"א: "קא שתיק ליה הלל לשמאי".
[18] ראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' לפרשת ויחי.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התש"מ.