בז' בחשוון אנו מתחילים לשאול על הגשמים. אמנם הזכרת הגשמים החלה כבר בשמחת תורה, ולה הצמידו חז"ל את מידת הגבורה, כלשון המשנה: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים?"[1]. על פשרו של ביטוי זה כבר שאלו בגמרא, והשיבו: "אמר רבי יוחנן: מפני שיורדין בגבורה"[2].
ב'אדרת אליהו' עמד הגר"א על עומקו של ביטוי זה, וביאר שחריגה ירידת הגשמים מיתר התופעות הטבעיות בכך שאין היא כדרך הטבע, ועל ידי כך ניכרת ממנה גבורת ד':
"ולכן אמרו רז"ל 'מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים' וכו', והענין כי הגשמים אינם על פי הטבע כלל, כי כל הדברים בעולם אומרים הפילוסופים שהוא על פי הטבע, אף זריחת השמש ושקיעתה, אבל על הגשמים מודים שאינם על פי טבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ירד בכל יום ויום, ולכן נקרא גבורות גשמים שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברים"[3].
גשמיות ורוחניות כאחד
בעל ה'שם משמואל' אף הוא עסק במושג מופלא זה – 'גבורות גשמים' – וראה בו ביטוי לרוחניות היורדת יחד עם הגשם משמים:
"העניין שמברכין גשם, והפייטן מאריך כל כך בענין המים, ונקראים גבורות גשמים כאמרם ז"ל (תענית ב.) 'מפני שיורדין בגבורה', יש להבין מה רבותא היא זו סדר הטבע?
ונראה דהנה מים הם חומריים, כמו שכתב מהר"ל בס' הגבורות כמה פעמים, ומכל מקום נתעטף בהם כח שלמעלה מן הטבע מן המים העליונים… ועל כן הוא רבותא יותר מכל סדר הטבע, שמים הם חומריים ביותר יהיה עטוף בהם כח עליון ביותר, עומק רום מלובש בעומק תחת. וזה נקרא גבורות הגשמים, שיורדין בגבורה, שמאמר ד' גובר עליהם ויורדין על כרחם שלא בטובתם, כי מטבע הרוחניות שאינה רוצה לירד ולהשפיל עצמה לגשמיות"[4].
המים היורדים משמים לארץ כוללים בתוכם, מלבד חומריותם, גם כוח רוחני עליון. נמצאו אפוא הגשמים מחברים רום ותחת, וזוהי הגבורה שבירידתם – מיזוג הרוחניות עם הגשמיות.
יפתח לך ד' את אוצרו הטוב
על המושג הרוחני המתלווה לגשם אנו למדים גם מדברי הגמרא:
"אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר 'יפתח ד' לך את אוצרו הטוב' – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב"[5].
נמצאנו למדים על הרוחניות המתלווה לגשם, על קיום דרגה רוחנית של מקדש ועשיית רצונו של מקום המאפשרת את פתיחת האוצר הטוב.
מהי משמעות פתיחת האוצר הטוב בעת ירידת הגשמים? על כך הביא בספר התודעה:
"גדול יום הגשמים… משל למה הדבר דומה? לאב ששולח מתנות לבניו. כל זמן שהמתנות מועטות והוא שולחן ביד שליח – מה שאמר לו האב לתת לבניו הוא נותן, ומה שלא אמר לו אינו נותן. בא לתת להם מתנה מרובה – אינה שולחה ביד שליח אלא נותנה לבדו. מה הוא עושה? קורא לבניו ופותח להם אוצרות לתת לכל אחד את מתנתו. כיון שהאוצר פתוח, הם רואים כל יקר וכל חמדה שגנוזים שם וחומדים אותם. באותה שעה הפקחים שבהם מבקשים עילה לשאול מאביהם כל חמדת לבבם – והוא נותן להם. למה? שהאוצר פותח והשעה – שעת רצון.
כך, כל חסדי ד' וגבורותיו שהוא עושה עם בריותיו, על ידי מלאכיו הוא עשוה שעושים את שליחותו ואינם מוסיפים ולא גורעים ואילו חסד הגשמים אינו מאמין ביד שליחו אולי לא ישא לפשעי בריותיו ולא יתן גשמיהם ונמצא העולם שמם, לכן מפתח הגשמים ביד הקב"ה שהוא מרבה להיטיב, וכשהוא נותן גשמים לעולמו – רק מתוך אוצרו הטוב הוא נותן, לא בדין ולא בשכר ולא בזכות אלא בחסד שהוא אך טוב. כיו ן שאוצר זה נפתח, אוצר של חסדים טובים ורחמים מרובים – עת רצון היא לישראל בני אהוביו שיבקשו כל טוב שנפשם חומדת. אין הם צריכים אלא לכוון לבב ולבקש מלפני אביהם שבשמים שיתן תורה בלבם כבשעה שעמדו רגלי אבותיהם על הר סיני – והוא נותן, שיחדש עליהם מעשי בראשיית, שיוושעו תשועת עולמים, שיימחלו להם עוונותיהם, שתתברך להם הפרוטה שבכיס, שיקבץ גלויותיהם מארבע כנפות הארץ, שייפסקו גייסות המלחמה – עת רצון היא עתה לכל החסדים הטובים האלה, למה? שכולם גנוזים באוצר הטוב הזה שהקב"ה פותחו בשעת ירידת הגשמים.
וכן הכתוב אומר בירידת גשמים: 'יפתח ד' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו'. ושמא תאמר שאין האוצר הטוב הזה נפתח אלא למטר בלבד? אין הדבר כן, אלא – "ולברך את כל מעשה ידך' וגו'.
הא למדת, כמה גדול החסד של ירידת גשמים, וכמה צריך אדם לכוון לבו לשמים, בשעה שמתפלל: "ותן טל ומטר לברכה", כדי שתהא תפלתו מקובלת לפני המקום"[6].
ירידת הגשמים יש בה מפתיחת האוצר השמיימי הטוב, וכשנפתח האוצר – אפשר לקבל ממנו גם דברים נוספים, וזו גדולתו של יום ירידת הגשמים. מכאן חובת ההתחזקות בתפילה על הגשם, לבקש בעומק; להבין שמסגולת ז' חשון אפשר לזכות ברוחניות רבה, כי במסגרת הגשמיות יש יסודות רוחניים.
המבול – סיכון וסיכוי
שפע זה שבירידת מי הגשמים נמצא עניינו אף בפרשתנו – המבול היווה פתיחה של אוצרות השפע החומריים והרוחניים. לדור המבול נפתחו מבועי החכמה כבקבלת התורה, וזה עומק דברי הגמרא על רמיזת שמו של משה בפרשת המבול: "משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר"[7]. אלא שדור זה לא זכה להיות דור מקבלי התורה, מפני כל פתיחה היא בעלת סיכונים וסיכויים, והכל תלוי בנכונות לקבל את התורה ובהכשרת הכלים; ה'בשר' מנע מדור המבול להיות דור מתן תורה. על כך עמד ב'פרי צדיק':
"איתא בסה"ק עבודת ישראל על מאמר חז"ל (תענית ז'.) 'גדול יום הגשמים יותר מיום שנתנה בו תורה שנא' יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי' וכו'… וגם בדור המבול שנאמר 'בשנת שש מאה שנה וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו'. ואיתא ע"ז הרמז בזוה"ק (ח"א קי"ז א') ד'אתפתחו תרעא דחכמתא לעילא ומבועא דחכמתא לתתא', כי באמת היה אז הזמן מוכן להשפעת חכמות התורה אם היה זוכין הדור לזה כידוע מסה"ק"[8].
השוואה זו בין המבול למתן תורה אנו מוצאים גם בסיפור הגמרא על מפגש אומות העולם ובלעם, בעת מתן תורה:
"כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם' כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם… ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר 'ד' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו: 'ד' יברך את עמו בשלום'"[9].
'נשבע ד' שאינו מביא עוד מבול לעולם' – זוהי החוקיות שאנו מוצאים בפרשתנו:
"ויאמר ד' אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה… עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו"[10].
מסכי הגבורה
השפע היורד משמים צריך שתתלווה לו הגבורה, מידת הצמצום, המעכבת את קבלת השפע עד לעבודת האדם עצמו. כך התפרש לרב קוק הביטוי שבו פתחתנו: 'גבורות גשמים', ומכאן הדמיון שבין ירידת הגשמים לתלמוד תורה:
"'גבורות גשמים' – אמר רבי יוחנן מפני שיורדים בגבורה (תענית ב.). וכן בזוהר שיורדים מסטרא דגבורה (בראש דל"ב), והשפע היורד ממרום, מצד חסד הבורא יתברך, הוא מוכן לרדת באופן שיהיה גמור בענינו, שיוכל האדם ליהנות ממנו מיד, כענין המן שהיה גמור ומוכן להנאתו. אך מדת הגבורה פועלת היא הרבה עכובים וצמצומים, באופן שיהיה צריך הרבה מדרגות, עד שיבא לכלל הנאה על ידי עבודת האדם.
וכן הוא גם בשלמות הרוחנית, שהשפע היורד מן השמים על ידי קדושת התורה לשלמות הרוחנית היה ראוי שירד באופן גמור, עד שיהיה האדם מוכן עלי ידו לשלמותו בלא עבודה וטורח, אבל מצד מדת הגבורה נתגלו הענינים במלבושים ומסכים, עד שהאדם צריך לעבדה ולשמרה, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ואך אז יקבל שלמותו. ועל כן נמשל שפע התורה לגשמים 'יערף כמטר לקחי'"[11].
לשפע היורד משמים מתלווה מידת הגבורה, המעכבת ומצמצת את השפע, ומתאימתו ליכולת קיבולו של האדם. כך בשפע הגשמי, כאשר לירידת הגשמים משמים מתלווים מסכי גבורה והתאמת כלי האדם לשפעו, וכך בשפע הרוחני, היורד משמים על ידי קדושת התורה, שצריך האדם למסכי המצוות המעשיות על מנת לקבל שלמותו. 'גבורות גשמים' – גבורת ההתאפקות הצרורה בגשם; וויסות הכוחות באוצר הטוב.
התחדשות הבנים במסגרת האבות
את הכלים והמסגרות לקבלת השפע על ידי הבנים – הכינו האבות. השפע מתחדש בכל שנה, והכלי לקבלתו לברכה ולא לקללה הוא דווקא השמירה על אותן המסגרות שיצרו האבות. על כך האריך ב'שפת אמת':
"לכן בני ישראל מבקשין זכות האבות ומשה רבינו וי"ב שבטים זכור אב כו' 'בעבורו אל תמנע מים' כו'. פירוש שמבקשין שירד השפע על ידי כלים ודרכים שהכינו אבותינו הקדושים. ואז היא לברכה ולחיים ולא לקללה.
ואיתא במדרש בראשית 'ואהיה אמון ואהיה שעשועים' כו' כי בתורה ברא הקב"ה העולם. אם כן בכל שנה שמתחדש הבריאה הוא גם כן על ידי התורה. פירוש שיש דרך ופירוש מיוחד בתורה בכל שנה. וכפי זה הדרך מתחדש הבריאה… פירוש כפי מה שמיגעין בני ישראל בתורה בכל השנה ומעלין נחת רוח בכל עת מחדש לפניו ית', כך מתחדש להם התורה בשנה האחרת… שדרך התחדשות וקיום העולם על ידי התורה… וכן כתוב 'אם בחוקותי תלכו' כו' 'שתהיו עמלים בתורה' כו' 'ונתתי גשמיכם בעתם'. פירוש בעתם שיהיה דבוק בשורשו כי לכל עת וזמן כו'. ועל ידי שבני ישראל עמלים בתורה מקבלים הגשמים דבוק בכח הנותן. וזהו שמירת החוקים כמו שחקק הקב"ה"[12].
על ידי עמל התורה בכל שנה מחדש מקבלים ישראל את השפע בחיבור לכוח הנותן, הקב"ה, ומתחדשת דרך חדשה לקיום העולם. קבלת שפע זה לברכה ולא לקללה, היא דווקא על ידי ירידתו אל הכלים על ידי הדרכים שהכינו אבותינו, ומכאן הזכרת האבות בתפילת גשם. לדור המבול לא היה את משה רבינו מוסר התורה, ועל כן נהפכה ברכתם לקללתם, ואילו אנו שזכינו לכך ניצוק את השפע למסגרת שיצרו אבותינו.
על כן תפילת גשם סדורה בישרות, לפי סדר הא"ב, בכלי האבות, שכן היפוך הסדר יהפוך את השפע המחיה למבול ממית, ברכה לקללה, כפי היה בדור המבול שנעדר ממנו משה רבינו. לעומת זאת תפילת טל נסדרה דווקא במהופך, מהסוף להתחלה, בתשר"ק, בצורה בלתי מובנית, שכן הטל מסמל את עולם העתיד, עולם התחיה והמשיחיות[13].
נתפלל על גשם בארץ ישראל, כפשוטו וכמדרשו, על השפע הגשמי והרוחני כאחד[14]; נשמור על המסגרות שהכינו האבות, על המבנה של סדרי הישיבה, בישרות, בא"ב, גבורות המצומצמות במסגרות, ועל ידי כך נאסוף את השפע מתוך האוצר הנפתח.[15]
נמצאנו למדים[16]:
בז' בחשוון אנו מתחילים לבקש על הגשמים, שירידתם מכונה 'גבורה', וכמה פירושים נאמרו בדבר. הגר"א ביאר שירידתם אינה טבעית כי אם רוחנית, השם משמואל ראה בכך ביטוי לחיבור הרוחניות והחומריות הנשפעים יחד עם הגשם. על המושג הרוחני המתלווה לגשם אנו למדים מדברי הגמרא על האוצר הטוב שממנו יורדים הגשמים, שפתיחתו תלויה בדרגה עליונה. משמעות פתיחת האוצר היא ששפע רוחני רב מסוגל לרדת בעת ירידת הגשמים, ולכך יש להעמיק הכוונה בבקשה על הגשמים. אלא שבשפע זה טמון סיכוי וסיכון, ועל כך אנו למדים מדור המבול שטבעו בשפע זה ונהפך עבורם לקללה; הם, לעומת דור מקבלי התורה, לא זכו לברכת קבלת התורה, בגלל שלא היה עמם משה רבינו אלא תאוות הבשר: 'בשגם הוא בשר'. לשפע היורד משמים צריכה להתלוות מידת הגבורה – 'גבורות גשמים' – המווסתת את שפע לפי מידת כלי קיבולו של האדם. זו היא העבודה שבמצוות התורה – ההכשרה המעשית היוצרת את הכלים לקבלת השפע הרוחני היורד משמים. לכך אנו זוכים על ידי שמירת המסגרת שהכינו אבותינו, האוצרת את השפע המתחדש בברכה. על זאת אנו מתפללים בבקשת הגשם – על השפע הגשמי והרוחני כאחד, שעל ידי שמירת המסגרת התורנית נאֹספוֹ מתוך האוצר הנפתח. [17]
[1] תענית פ"א מ"א. ושם במשנה ג על תאריך שאלת הגשמים אמרה הגמרא: "רבן גמליאל אומר: בשבעה טו בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", וראה בר"ן שם, שעליית הרגל היא גם לאחר החורבן, ומכאן התעוררות לעולות לירושלים גם בימינו (ראה 'המועדים בהלכה' עמ' קנ, במראי מקומות.
[2] תענית ב ע"א.
[3] אדרת אליהו פ' הברכה אופן שני פ' א, הובא ב'עולת ראיה' ח"ב עמ' תעב.
[4] 'שם משמואל' דברים עמ' רלב-רלג. ועל פי זה ביאר שם את הבקשה על הגשמים בשמיני עצרת: "והנה ימי החג שמרצין על המים יש לומר שזה על חומר הגשמים וכמותם, אבל הכח הפנימי שבהם מן המים העליונים מתפללים עליהם בשמ"ע. ועל כן בכל ימי החג שהריצוי הוא על חומר הגשמים וכמותם יש לאומות העולם גם כן חלק, כמו שמקריבין עליהם שבעים פרים שלא יצדה העולם מהם, אך הכח הפנימי שבהם מן המים העליונים, הוא רק לישראל בלחודייהו, וכמו בכלל כן הוא בכל פרט משיגים כח עליון מאד להחליף כח להתחיל בעבודה מחדש".
וכיוצא בדבר אנו מוצאים אף ב'פרי צדיק' (סוכות ס' לו): "ועל זה רמזו ז"ל שגדול יום הגשמים, היינו יום שמיני עצרת דביה נביעא דאורייתא יותר מיום שנתנה בו תורה שבכתב בפועל, והיינו כי ביום שמיני עצרת נפתח מקור התחדשות התורה על כל השנה כמו שנאמר יערוף כמטר לקחי לקחי היינו תורה שבכתב כמו שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' והוא נתלה בהמטר שהוא המקור של התחדשות ד"ת כנ"ל". וראה עוד שם ס' לד.
[5] בבא בתרא כה.
[6] ספר התודעה' עמ' קנט-קס.
[7] חולין קלט ע"ב.
[8] 'פרי צדיק' סוכות ס' לו. וראה עוד 'צדקת הצדיק' ס' צה.
[9] זבחים קטז ע"א.
[10] בראשית ח, כא-כב.
[11] 'עולת ראיה' ח"א עמ' רע.
[12] 'שפת אמת' דברים תרמ"ח, ד"ה 'איתא בגמרא'.
[13] ראה נתיב בינה ה.
[14] ובהשגחה מיוחדת בשמיטה, הושענות וגשם בהוראה מיוחדת, רוחנית. ראה 'חכמת הקודש' קפ: צמיחת המחשבות, אוצר הטוב בשביעית, פתיחה מיוחדת לאדם ולבריאה, לחי, נתינה כללית 'על חשבון הקב"ה', 'וציויתי את ברכתי'. וממילא גם הרוחניות, המתלווית לגשמים שבשביעית, היא אצילה יותר.
[15] ראה עוד 'באר משה' דברים ח"ב תלט. חזוז – חזיונות, נבואה, קשת בענן במרכבת יחזקאל. ובאינדקס שם ערך 'גשם'. ושם ח"ב עמ' תשד, ובח"א עמ' שלו, תלט.
מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, בגשם – כנען, כניעה, ראה של"ה תורה שבכתב. לך לך, כנען, כבפרשת השבוע, מקבל מרות. ומכאן כל מאמרי חז"ל על יום הגשמים, וראה בבראשית רבה 'אד יעלה מן הארץ', על תחית המתים ועל עבים.
וראה עוד מהר"ל נתיב האמונה א – גשמים יורדים לבעלי אמונה. נתיב הבושה ב – גשמים נעצרים לעזי פנים. בכרך – מפתח גשמים. גשם – אנצ. עברית.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשבת קודש פ' נח, אור לז' חשוון, בשנים התשל"ג ו-התש"מ.