קדושה ורצון
את הקידוש בליל שבת אנו פותחים בקדושה וברצון: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו". חשיבותם של ישראל נובעת מקידושם במצוות – "אשר קדשנו"; אמנם הבורא יכול היה לקדש אחרים, ועל כך בא ההמשך – "ורצה בנו"[1].
למושג ה'רצון' יש מינוח נוסף: 'סגולה', לעומת בחירה[2]. הבחירה תלויה בקיום המצוות – האדם מתקדש על ידי הבחירה, ואילו הסגולה – נתונה מלמעלה ואינה תלויה במעשי האדם. נמצא 'קדשנו במצוותיו' רומז לצד הבחירה, ואילו "ורצה בנו" רומז לסגולה; וצירופם יחד הוא הרכבה של התקדשות ובחירה-רצון.
היחס שבין שני הצדדים הוא המתח שבין ההתפשטות להתנזרות. רצון – ריצה, רוץ, דינמיות. שאיפת הבריאה היא ההתפשטות הלאה, וזהו שורש המרוץ התמידי ביקום; "משביע לכל חי – רצון"[3]. מנגד ישנו יסוד ההימנעות, השמירה; לעומת הדינמיות המתפרצת באה הקדושה ומבקשת להתנזר.
שמור וזכור
שני יסודות אלו מקבלים את ביטויים בשבת, שיש בה ברכה מצד אחד וקדושה מצד שני:
"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו"[4].
הברכה היא השפע המבקש להתפשט, ואילו הקדושה היא המבקשת להתנזר, וכך מקובלנו:
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[5].
הזכירה האקטיבית מחד גיסא, והשמירה הפאסיבית מאידך גיסא, וזו היא הנוסחה השבתית:
"והשביעי רצית בו – וקדשתו"[6].
תוספת שבת
הברכה המבקשת את התפשטותה מוצאת את ביטוייה בתוספת השבת; התפשטות הקדושה אל החולין, והתווספות החול אל הקודש – היא היא ברכת השבת. ליסוד רוחני זה אף השלכה הלכתית-מעשית, בדיני נזיקין:
"ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות"[7].
הריצה מסמלת את הדינמיות המתפשטת, את קדושת השבת הנעה ומתרחבת לימות החול. עד כדי כך מגיעים הדברים שאפילו זקן, שאין תכונתו לרוץ, נראה רץ בזמן תוספת שבת נמצא רץ על ידי רשב"י ובנו:
"בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד 'זכור' וחד כנגד 'שמור'. אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו"[8].
הריצה המתפשטת היא שהביאה את הלל בליל שבת ירושלמי שבתקופת טבת – לגג בית המדרש, והיא-היא שהביאה את החכמים לפרוץ את גבולות השבת, להדליק מדורה ולחלל עליו את השבת:
"פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים, כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת"[9].
ברכת יוסף
הברכה המתפשטת – מיסודו של יוסף הצדיק היא, היחידי מבין השבטים שנזכרת בו 'ברכה':
"ברכות אביך גברו על ברכות הורי"[10].
ומהן 'ברכות אביך' – ברכתו של יעקב? ברכת השבת, בבחינת נחלה בלי מיצרים:
"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך'"[11].
נמצאת ברכת תוספת השבת – ברכתו של יוסף הצדיק, והיא המתווספת על גבי האבות המייסדים של האומה; שלוש תפילות תיקנו האבות, ובשבת מתווספת עליהן תפילת מוסף – כנגד יוסף.
להתפשטות מבורכת זו, מיסודו של יוסף, נמצא ביטוי הלכתי – במשכן שילה, שבנחלת יוסף, היו אוכלים את הקודש 'בכל הרואה':
"אין בין שילה לירושלים, אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה"[12].
התפרצות הקודש אל מעבר לחומה ולגבול זו המידה שנוהגת בנחלת יוסף, המתברך בכוח הראיה המתרחב:
"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין"[13].[14]
יום ה-שישי
לתוספת השבת ישנו ביטוי אף בפסוקים הפותחים את הקידוש. קידוש ליל השבת נפתח בפסקה ממעשה בראשית, המתארת את השבת הראשונה: "ויכולו"[15], אלא שלכך אנו מקדימים פסוק, החותם דווקא את תיאור ימי המעשה: "יום השישי"[16].
בין הנימוקים השונים שנתנו למנהג זה, כגון שעל ידי כך נמצא שם הוי"ה נמצא בראשי התיבות[17], או שכך נגיע למספר אותיות כנגד שם ע"ב – יש שהסבירו שיש בכך משום הוספה מחול על הקודש[18].
יהוסף
סיומה של הבריאה בה"א הידיעה – "יום השישי" – בשונה מהסיום ביתר הימים, יש לו נימוק ספרותי[19], אבל חז"ל נתנו לו ביטויים עיוניים. כך במדרש:
"ויהיה ערב ויהי בוקר יום הששי – א"ר יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש ובה נגמרה מלאכת העולם כל כן כתיב 'הששי'[20].
אותה האות ה"א היא המתווספת לשמו של יוסף:
"אמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב 'עדות ביהוסף שמו'"[21].
והרי דרגת יוסף היא השישית, כדברי ר' צדוק הכהן:
"ויום ששי שהוא בימים גם כן נגד מדת יוסף, שהוא מדה ששית כנודע"[22].
טוב מאוד
אלא ש"יום השישי" הוא סיום של פסוק שלם, העוסק בטוב הבריאה:
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"[23].
חז"ל העמידו אוקימתות רבות בניסיון להשיב על השאלה – מהו הטוב שבבריאה? והמשותף לכולן הוא היותם דברים הנראים כרע, אך בעומקם טובים הם:
"בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד – והנה טוב מוות… זה יצר רע… זו מדת יסורין… זו גיהנם… זה מלאך המוות… זו מדת הפורעניות…"[24].
הטוב המסתתר ברע הוא המסומל באות ה"א, המתווספת ליום שישי ולשמו של יוסף:
"עדות ביהוסף שמו – בצאתו על ארץ מצרים"[25].
אימתי נקרא 'יהוסף'? דווקא בצאתו על ארץ מצרים; כאשר הדבר הנראה כרע – מתברר כ'טוב מאוד'. זו היא מידתו של יוסף הצדיק, הרואה את הטוב הגנוז אף ברע, כפי שאומר הוא לאחיו בפרשתנו:
"ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטֹבה למען עשה כיום הזה להחיֹת עם רב"[26].
כל הביוגרפיה של השישי, של הצדיק – מתהפכת לטוב, וזה סוד ה'טוב מאד' – התוספת, ההפרזה בטוב, כאשר אף הרע נהפך לטוב; וכשרואים את העולם כולו כטוב מאוד, אפשר לומר 'יום השישי'.
על כך עמד ר' צדוק הכהן:
"ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה… ועל כן היה להם מרירות מהמים שהם הדברי תורה שנהפך להם למר. 'ויורהו ה" – הורהו בדרכיו, שהקב"ה במר מרפא את המר… והוא על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' וטבא דנפיק מגו בישא נעשה טוב מאד".
וזה ענין שסידר להם פרשיות שבת דכ' בכניסת שבת 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', ונדרש בב"ר על כל היפך הטוב, והיינו שאז ראה השי"ת שיבורר לעתיד שכל זה היה כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא וטבא דנפיק מגו בישא ומצא אז הבריאה חן בעיניו"[27].
שירת הקידוש היא שירת סיום הבריאה, שירה היורדת ונוקבת עד תהום רבה – עד שהכל נהפך לטוב. זו הנחמה הגדולה של 'בעל הנחמות', כדברי ה'שפת אמת':
"ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות כי הנחמות של בני אדם אין יכולין לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהיה מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה… וזה מפתח של גאולה"[28].
הלל הבבלי
זהו סודו של הלל הבבלי, שעלה מהחול אל הקודש, מבבל לארץ ישראל[29]; הוא הלל המתבטא בלשון תרגום על גודל ההשגחה, עת רואה הוא גולגולת הצפה על פני המים[30], והוא המגיב בשמעו קול צווחה בעיר: 'מובטח אני שאין זה בתוך ביתי'[31].
באותו ערב שבת מופלא, בתקופת טבת, לא השׂתכר הלל[32]; הוסיף מחול אל הקודש ועלה לגג בית המדרש הירושלמי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, עד שמבעד לארובה המושלגת האירו פני אדם – פניו של הלל[33].
בית המדרש הירושלמי, בלילי שבת הקרים והמושלגים של תקופת טובת – מלמד את סוד החיבור של העולם הזה עם הנצח. 'והנה טוב מאוד – יום השישי'; המציאות של הוספה מחול אל הקודש, האפשרות לקדש את החול – היא היא ה'טוב מאוד' שבבריאה, כאשר האור שמחוץ לבית המדרש – נכנס פנימה.
נמצאנו למדים:[34]
קידוש השבת נפתח בקדושה ורצון, סגולה ובחירה, הינזרות ודינמיות. שני יסודות אלו מוצאים את ביטויים אף בנוסחה השבתית של שמור וזכור, קדושה וברכה. ברכת השבת הדינמית באה לידי ביטוי בתוספת שבת, כאשר הקודש מתפשט אל החול, ומכאן יסוד הריצה בערב שבת. זו היא ברכת יוסף, העומד כנגד מוסף של שבת, המתווספת על ברכת האבות, עד שבנחלתו אוכלים את הקודש בכל הרואה. לתוספת השבת אנו מכוונים בתוספת המילים 'יום השישי' ל'ויכולו', שבפתח הקידוש; האות ה"א היתירה מסמלת את הוספת החול אל הקודש, והיא שנוספה ליוסף הצדיק. הפיכת הרע לטוב, ראיית הקודש שבתוך החול, היא המאפיינת את יוסף האומר לאחיו 'אתם חשבתם עלי לרעה ואלקים חשבה לטובה'. ראייה מהפכנית זו היא הנסמכת ל'יום השישי' – 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', ועל כך דרשו חז"ל שאלו הדברים הנראים כרע אך בעומקם טמון הטוב. שירת הקידוש היא שירת סיום הבריאה, שירת העתיד המנחמת בהפיכתה כל חושך לאור. זהו סודו של הלל הבבלי, העולה מחו"ל אל הקודש, המתווסף מיום השישי אל ליל שבת ומאיר את בית המדרש הירושלמי, והנה טוב מאוד.[35]
[1] ראה וב"דובר שלום", הובא גם ב"אוצר התפילות".
[2] ראה אגרות ב קפו'.
[3] תהילים קמה, טז. על הרצון ראה עוד ב'מורה נבוכים' ח"א פמ"א, ובהקדמה לכרך ב' (אבן שמואל). וראה עוד אצל צבי ירון עמ' 62.
[4] בראשית ב, ג.
[5] שבועות כ, ב.
[6] מתוך תפילת השבת. על בחינת הרצון בשבת ראה 'שפת אמת' שמות עמ' 104. וראה עוד 'שם משמואל' ויחי עמ' שלד (על בחינת 'אהבה ורצון').
[7] בבא קמא לב ע"א.
[8] שבת לג ע"ב. על ריצה בערב שבת ראה עוד ב'שם משמואל' ויחי עמ' שנג.
[9] יומא לה ע"ב.
[10] בראשית מט, כו.
[11] שבת קיח ע"א.
[12] מגילה א, יא.
[13] בראשית שם, כב.
[14] ראה 'שפת אמת' ויחי תרמ"ז: "בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' ברכות אביך גברו כו'. אמו"ז ז"ל הגיד כי הוא ברכת השבת כמ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולבאר הענין כי האבות והשבטים הם עמודי העולם… והם בחי' ו' ימי המעשה. ימים ולילות. ערב ובקר. כמ"ש ששת ימים עשה ה' השמים והארץ. והאבות הם בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בחי' יעקב הוא כח נוסף בחי' נשמה יתירה שהיא למעלה מכל הבריאה. וכמ"ש גברו על ברכות הורי. והוא מתעורר בכוחו של יוסף לכן כתי' ברכות אביך ולא ברכתי.
וזהו מוסף שבת כמ"ש תמידין כסדרן מוספים כהלכתן. כי התמידים יש להם סדר מסודר. ובשבתות וי"ט יש מוסף שהוא שינוי שלא בהדרגה ולמעלה מן הטבע. לכן איתא שבת הוא מעין עוה"ב. והארה זו א"י להיות בעוה"ז בקביעות רק לפעמים יש התגלות לפי שעה. וזה מנוחה ונחלה דרשו חז"ל מנוחה זו שילה נחלה ירושלים. כי ירושלים היא בחי' יהודה ודהע"ה שהיא בנין קבוע כמ"ש ירושלים בין הגוים שמתי'. והיא חומה המבדלת בין ישראל לעמים. אכן בחי' משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי' השבת שנקרא מנוחה. וכ' ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחי' יצב גבולות עמים שאין מגע נכרי שם כלל לכן נק' מנוחה. לכן לא הי' בקביעות רק לפי שעה כנ"ל".
וראה עוד 'בית ישראל' בראשית עמ' קעט: "והגיד כ"ק אאז"ל בשם מי שתוספת שבת מכפר על עונות שאין מועיל תשובה. ואולי זה כוחו של יוסף ועל זה מבקשים לבל יעבר בם כו'. ונרמז זאת בעת התחיל גלות מצרים לרמז על כל הגלות ויחי יעקב ויחי יוסף, שיכול האדם להיות לו חיות. וזה הרמז שמתחיל שובבים ימי חשבון הנפש ולבבו יבין".
[15] בראשית ב, א.
[16] בראשית א, לא.
[17] "יום השישי ויכולו השמים".
[18] ראה להלן ('תורה שלמה'): "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי – א"ר יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש ובה נגמרה מלאכת העולם כל כן כתיב 'הששי'".
[19] ראה קסוטו.
[20] 'תורה שלמה' בראשית א, לא. וראה רש"י שם: "'יום הששי" – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה".
[21] סוטה יב ע"ב. וראה 'שמועות ראיה' ויגש תרפ"ט, תר"צ.
[22] 'רסיסי לילה ס' ט.
[23] בראשית א, לא.
[24] ראה 'תורה שלמה' שם.
[25] תהילים פא, ו.
[26] בראשית נ, כ. וראה ב'פניני חסידות' על דרך הדרוש: 'אלוקים' – מידת הדין – 'לטובה'.
[27] 'פרי צדיק' בשלח ס' יב.
[28] 'שפת אמת' ויצא תרנ"ח.
[29] ראה סוכה כ ע"א: "בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה". ודווקא בזמן עלייתו של הורדוס, ראה 'תקנת השבין' ס' ה, אות טז.
[30] אבות ב, ו: "אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר על דאטפת, אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". בשימוש בלשון התרגום, בארמית, יש משום תוספת חול אל הקודש; כך בהבדל שבין "גם זו לטובה" ל"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", הכוללני יותר.
[31] ברכות ס ע"א.
[32] ראה יומא לה ע"ב: "פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים, כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת".
[33] ראה 'שבת ומועד בשביעית' ויגש.
[34] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[35] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ט והתשמ"א.