הישנות תיאור יציאת יעקב
פרשתנו פותחת בתיאור יציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"[1], אולם זו לא הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו על כך. כבר בסיום פרשת תולדות נכתב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם"[2].
הישנות זו של תיאור יציאת יעקב נדרשה במדרשים. כך במדרש הגדול:
"אמר רבי יהושע בן לוי, והלא כבר נאמר 'וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם' ומה תלמוד לומר כאן 'ויצא יעקב'? אלא גומר רבי חזקיה עשה יעקב מטמון בארץ י"ד שנה, מברר תלמודו אצל זקני עבר, וכשבירר תלמודו אחר כך יצא, לכך נאמר 'ויצא יעקב'… אמר רבי יהושע בן לוי והלא כבר נאמר 'וישמע יעקב' ומהו 'ויצא'? אלא אמר הרי אבי ואמי נתנו לי רשות לצאת לחו"ל, תאמר שהקב"ה רוצה שאצא ואוליד שם בנים או לאו, והלך ליטול רשות מן השכינה, כמה דאת אמר 'ויצא משה מעם פרעה את העם', מה להלן לחלות פני שכינה אף כאן לחלות פני שכינה".
וכך במדרש רבה:
"אמר רבי הושעיא, כבר כתוב 'וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם', ומה תלמוד לומר 'ויצא יעקב מבאר שבע'? אלא אמר אבא בשעה שבקש לצאת לחוץ לארץ מהיכן הורשה לא מבאר שבע? אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא, לפיכך צריך הכתוב לומר 'ויצא יעקב מבאר שבע'"[3].
בעיה זו נידונה גם בקרב פרשני המקרא. המלבי"ם ביאר זאת כעדות לירידתו של יעקב במדרגתו הרוחנית עקב היציאה מארץ ישראל:
"ויצא יעקב… לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמו שאמרו שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מארץ ישראל לחוץ לארץ וזה מאפיל זוהר הנבואה"[4].
על זו הדרך גם מתפרש החלום הבא לאחר מכן:
"'ויחלם'… שהנבואה הבלתי שלמה תהיה בחלום כמו שנאמר 'בשעפים מחזיונות לילה', ועל זה אמר 'ויחלם' שהנבואה הבלתי שלמה יבאו בה משלים וחידות, וכל שהמשל בלתי מובן הוא סימן לגריעות הנבואה"[5].
ה'חתם סופר', לעומת זאת, ראה ביציאתו של יעקב מבאר שבע עלייה בדרגה, שכן אם עד עתה היה הוא תלוי בדרגתו הרוחנית של יצחק אביו, שכל עוד האב חי הבן סמוך על שולחנו אף מבחינה רוחנית, הרי שעתה התעלה והפך לעצמאי:
"שמעתי מפי מר"ן נ"י דכל זמן שהיה אברהם חי לא השיג יצחק השגתו הראויה לו, מפני כבודו של אביו, 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק'. וכן יעקב כל זמן שהיה בבית אביו יצחק, וכן י"ד שנים שהיה נטמן בבהמ"ד של שם ועבר, לא מצינו ששרתה עליו רוח הקודש. ויצא יעקב מבאר שבע אז 'ויחלום' וגו'"[6].
בריחה או יציאה
זיכרונות היסטוריים הם מיסודות נבואתו של הושע, והחידוש שבהם הוא האור המיוחד שהוא זורק על המאורעות. כך גם בנושא דידן – יציאת יעקב לחרן, המתוארת בנביא כבריחה: "ויברח יעקב שדה ארם"[7].
אכן, ליציאתו של יעקב היו שני מניעים – האחד בריחה מפני עשו אחיו, והשני לקיחת אישה מבנות חרן, זה מצד אמו וזה מצד אביו. כך כתב ר' צדוק הכהן:
'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' – כי היו לו ב' מכוונים, היציאה שהוא ציווי רבקה רק הבריחה משם ולא לתכלית הזיווג שם, וכמו שאמרה שתשלח אחריו אחר כך רק לא הגידה זה ליצחק, ומכוון ציווי ליצחק רק ההליכה לחרן לזיווג. ושניהם היו מכוון אחד ממש"[8].
מעין זה כתב האברבנאל, והסביר על פי זה את שינוי הלשון שבין רבקה, אשר ציוותה את יעקב ללכת ללבן, לבין יצחק אשר ציווהו ללכת לבתואל:
"ויצחק… קרא ליעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות הכנעני ושילך ביתה בתואל אבי אמו, הנה הדריכו ללכת אל בתואל לפי שהיה זקן ובעצתו יקח אשה הראויה לפי כבודו. אמנם רבקה, שהיתה כונתה בהליכת יעקב כדי לברוח ממשטמת עשו, צוהו שילך אל לבן שהיה בחור וגבור לא אל בתואל אל אביה שהיה זקן, וכן עשה בפועל"[9].
נמצא שמצד אמו יש כאן בריחה מפני אחיו עשו, ומצד אביו יש כאן הליכה לכתחילאית לנשיאת אישה, והליכתו של יעקב מונעת מכוח שניהם כדברי הכתוב: "וישמע אל אביו ואל אמו"[10].
עילוי מתוך הירידה
במדרש התבארה יציאתו של יעקב כהליכת בטח:
"'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה', רבי פנחס בשם רבי חנינא בר פפא פתח: 'אז תלך לבטח דרכך וגו' אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך'. 'אז תלך לבטח' – זה יעקב, דכתיב: 'ויצא יעקב'. 'אם תשכב לא תפחד' – מעשו ומלבן. 'ושכבת וערבה שנתך' – 'וישכב במקום ההוא'"[11].
מדרש זה קיבל פרשנות מיוחדת במשנתו של ה'שפת אמת':
"במדרש… פירוש אף כי יעקב ברח כדכתיב 'ברח לך' וכתיב 'ויברח יעקב'. אף על פי כן כתיב 'ויצא' 'וילך' כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכתיב 'מבאר שבע' איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה היה להכין מקום לבני ישראל. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב 'ויפגע במקום'. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהיה מקום מרוחק מאד שהיה קשה להאמין שיהיה שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית"[12].
נמצא שגם מה שנדמה כבריחה הוא למעשה יציאה לעלייה רוחנית. יסוד זה נכון הן לגבי משברים אישיים והן לגבי משברים ציבוריים ומדיניים. הולכים במקומות חשוכים ונדמה שבורחים, אך למעשה הולכים לעליה רוחנית ויוצאים לדרך חדשה. הולכים בכל אותם מקומות אפלים – לא מפני שבורחים אנו, אלא כדי להאירם. במדרגה כזו פוגעים במקום, במקדש, כי כיוון "שאין לך דבר שאין לו מקום"[13] – ממילא כל נקודה קשורה למקום-המקדש.
מפני כך יעקב הוא שתיקן את תפילת ערבית שיסודה ברשות, בנדבת הלב, כיוון שרק בכוח זה אפשר להאיר את הלילה. אברהם התעורר לאמונה בעקבות הבירה הדולקת, ואילו ליעקב באה-שקעה השמש ודווקא בעקבות כך התגלה לו כי אותו המקום הוא הוא בית אלוקים ושער השמים.
זה ייחודה של הוראת 'ויצא' – הליכה עצמאית ויצירת דרך חדשה.
לעומת הליכתו של יעקב אבינו מארץ ישראל לחרן, המתוארת בראש פרשתנו כ'יציאה', הליכתו חזרה מחרן לארץ ישראל מתוארת בהמשך פרשתנו כ'בריחה', וארבע פעמים מופיע הפועל 'ברח' ביחס לאותה הליכה. ללמדך שמארץ ישראל אין בורחים, אולם לארץ ישראל – בורחים[14].
נמצאנו למדים:[15]
יציאתו של יעקב אבינו לחרן נזכרת בתורה פעמיים, בסיום פרשת תולדות ובראש פרשתנו. חזרה זו נדרשה במדרשים ובמפרשים במובנים שונים, בין השאר כעדות לירידת מדרגתו של יעקב או לעלייתה. מסוף הפרשה הקודמת למדנו כי ליציאתו של יעקב היו שני מניעים – בריחה מעשו ומציאת אישה. לעומת נבואת הושע, המתארת את היציאה כבריחה, במדרש נדרשה לשון פרשתנו, 'ויצא', כהליכה בביטחון. ב'שפת אמת' התפרש הדבר – מה שנדמה היה כבריחה מתברר כיציאה מכוונת, ותחת הירידה מתגלה עילוי רוחני. יעקב הלך לכל אותם מקומות חשוכים שעתידים להגיע אליהם בני ישראל על מנת להאירם, וגילה שגם המקומות הרחוקים קשורים ל'מקום', ומלא כל הארץ כבודו. באותו המקום תיקן יעקב תפילת ערבית, בלילה, כשבאה השמש, כי דווקא אז התגלה לו שאותו המקום הוא בית אלוקים ושער השמים, ומכאן הוא יוצא לדרך עצמאית חדשה. לעומת הליכתו של יעקב מהארץ בראש הפרשה המתוארת כיציאה – הליכתו אליה בסיום הפרשה מתוארת כבריחה, ללמדך שמארץ ישראל אין בורחים, אבל לארץ ישראל בורחים ובורחים.[16]
[1] בראשית כח, י.
[2] שם שם, ז.
[3] בראשית רבה סח, ה.
[4] 'התורה והמצווה' בראשית כח, י.
[5] שם שם, יב.
[6] 'חתם סופר' על התורה.
[7] הושע יב, יג.
[8] 'קומץ המנחה' ס' ע'.
[9] אברבנאל, סוף פרשת תולדות.
[10] בראשית כח, ז.
[11] בראשית רבה סח.
[12] ויצא התרל"ד, וכעין זה בשנת התרס"א: "במדרש 'אז תלך לבטח'. כי באמת ברח יעקב מפני עשו. אף על פי כן כתיב 'ויצא' 'וילך' לא בלשון בריחה כי הבוטח בה' באמת מבין כי מה' מצעדי גבר ולא יתלה הדבר במקרה, זהו בחינת 'יעקב איש תם' כמו שכתב רש"י בפסוק תמים תהיה 'קבל הכל בתמימות'. ולא נשתנה כלל על ידי בריחה זו וזה מדת השתוות שכתב בחובת הלבבות. אז הוא התקשרות בשורש שלמעלה מן הטבע כמ"ש בספרים א' על ז' ימי הטבע… ולפי שיעקב היה לו דביקות שם לכן ויצא וילך לבטח כמ"ש. וכ"כ 'הולך בתם ילך בטח'".
[13] אבות ד, ג.
[14] בראשית לא, כ: "כי ברח הוא", שם כא: "ויברח", שם כב: "כי ברח יעקב", שם כז: "למה נחבאת לברח". ואף יעקב לא מכחיש את בריחתו, אלא רק מבאר את סיבתה: "כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי" (שם לא).
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב.