ההנגדה הזוגית, העוברת כחוט שני בספר בראשית, מופנית בפרשיותיו האחרונות אל בית ישראל פנימה. מעימותים בין יצחק לישמעאל, ובין יעקב לעשיו – אנו עוברים לעימות בין רחל ולאה, יהודה ויוסף. העימות בין יהודה ליוסף שורשו בכפילות בתוך בית יעקב הנבנה משתיים – לאה ורחל, והוא בא לידי ביטוי בשאלת היחס לאומות העולם, שעלתה בעת מפגש התרבויות – ישראל ומצרים, שגלגולו האחר הוא יהודה ויוון.
היסוד העומד בשורש עימות זה הוא המערכת הזוגית – 'בכוח' ו'בפועל'. מערכת זו מקיפה את הבריאה כולה, ולמעשה כל מה שקרוי בפינו 'מציאות' צריך להגדירו האם הוא נמצא בכוח או בפועל וההשלכות לכך רבות. ה'כוח' מתייחס לרובד הנסתר של המציאות, לפוטנציאל הנעלם הגלום במצב הנוכחי, ואילו ה'בפועל' מתייחס לרובד הגלוי של המציאות הנתון למול עינינו. הבריאה כל הזמן מתפתחת, וכל מה שמתפתח ומתחדש בפועל למעשה היה כבר טמון ב'כוח' של המצב הקודם. כך יסוד הזמן מושתת על חלוקה זו בין 'בכוח' ל'בפועל', והחלוקה בין עבר, הווה ועתיד מבוססת על כך. העתיד היוצא אל הפועל טמון ב'כוח' של עבר. ממילא, ביחס לאינסוף האלוקי הנעלה מהזמן אין חלוקה זו של 'בכוח' ו'בפועל' וכל הנמצא ב'כוח' הרי הוא כבר ב'בפועל'[1].
יוסף ויהודה
זוגיות זו של 'בכוח' ו'בפועל' מונחת ביסוד הכפילות של יוסף ויהודה, כפי שמבאר הרב קוק ב'שמועות ראיה'[2]. יוסף אוחז ביסוד ה'כוח', ומבחינתו ההתייחסות למה שגנוז ועוד לא יצא אל הפועל צריכה להיות כאילו כבר יצא אל הפועל. המצב העתידי, שעוד לא יצא אל הפועל, הוא שישראל ינהיגו את האומות ולפרנסם. יוסף מותח קווים ממצב עתידי זה להווה הנוכחי, וכך הוא מתייחס בהווה לאומות – מתחבר עליהם על מנת להנהיגם ולפרנסם. יוסף סבור שיש להתחשב בתכנית העתיד, במה שטמון בכוח, בפוטנציאל, ואז הרי "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך"[3], דהיינו אחריות למצבם הרוחני של הגויים. יהודה, לעומת זאת, סבור אחרת. שיטתו היא שצריך להתייחס לנעשה בפועל, בחיי המעשה והווה, ולכן על קדושת ישראל להיות נפרדת בבחינת "עם לבדד ישכון"[4], כשאין התייחסות לבחינה הרוחנית של אומות העולם. גם יוסף וגם יהודה קידשו שם שמים, אך יוסף קידשו בסתר, בתוך מצרים, ויהודה קידשו בגלוי, בתוך ישראל.
בחינות אלה, של יהודה ויוסף, לא סותרות האחת את השנייה, אלא בתוך כל אחת כלולה גם השנייה. כך דווקא מלאה הפנימית יוצא יהודה השייך אל הפן החיצוני, אל ה'בפועל', ואילו מרחל החיצונית יוצא יוסף השייך אל הפן הפנימי, אל ה'בכוח'.
יוסף יורד למצרים, וירידתו זו היא תחילת הגלות. מטרת הירידה לגלות הייתה לברר את מעלת ישראל, שגורלם הוא מעל הטבע. מעלה זו התחילה אצל יוסף עצמו בעלותו לגדולה. על פי חוקי מצרים אין עבד מולך והנה מבית האסורים יצא יוסף למלוך, נגד החוק ונגד המקובל. כיוצא בדבר כשגזר פרעה על זכרים היה גידלום של ילדי ישראל שלא על פי הטבע. הגילוי הזה שגילתה הגלות, הוביל לגאולה שאף היא שלא על פי הטבע ושיאה היה בקריעת ים סוף המוכיחה שישראל נתונים למערכת חוקים השונה מן מערכת הטבע הגלויה.
העילוי ממעל לחוקי הטבע, מעלה את ישראל לעולם הרוחני בו צד ה'בכוח' יש לו את המקום המרכזי, לעומת העולם הגשמי בו ל'בכוח' הפוטנציאלי יש פחות חשיבות. כך בקריעת הים אף העוברים אמרו שירה, גם אלו שעדיין לא יצאו אל הפועל. אמנם, כלל יסודי זה יצא אל הפועל לגמרי רק בימי הגאולה העתידה, אז יובן סוף עניינו של יוסף. בינתיים, בגאולת מצרים, התגלו שני הצדדים – זה של יוסף וזה של יהודה, ה'בכוח' וה'בפועל'. כך הים נקרע מכוח שניים: מכוח יהודה שמשבטו קפץ נחשון בן עמינדב ומסר נפשו בפועל, ומכוח ארונו של יוסף שהים ראהו ונס מפניו[5]. גאולת ההווה היא בפעולתו של יהודה, וגאולת העתיד מכוחו של יוסף.
בית שמאי ובית הלל
זוגיות זו של 'בכוח' ו'בפועל' אפשר שמהווה את שורש מחלוקות שמאי ובית הלל[6]. דוגמה לדבר היא מחלוקתם לגבי קביעת תאריכו של ראש השנה לאילן: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים בחמישה עשר בו"[7]. בית שמאי אוחזים בבחינת ה'בכוח' הטמון במציאות, ועל כן רואים כבר בראש חודש, בהתחלה, את כל העתיד הצפון. כלבנה המתחדשת בראש חודש, שאמנם נראית רק כנקודה אחת קטנה אך ממנה מתפתח העיגול השלם. לעומת זאת בית הלל האוחזים בבחינת ה'בפועל', מתמקדים בנקודת השיא של החודש – בט"ו בשבט, בו הלבנה בשלמותה וכל השלמות כבר יצאה אל הפועל בהווה.
זוגיות זו של 'כוח ופועל' מקבילה לזוגיות נוספת – 'אתגליא ואתכסיא'. בתחילה העתיד מכוסה, וטמון באופן של 'בכוח' במציאות, אולם לאחר מכן הוא יוצא אל הפועל. בזאת נחלקו בית שמאי ובית הלל – היכן לאחוז, ב'בכוח' המכוסה או ב'בפועל' הגלוי. בית שמאי המשתייכים לעולם האתכסיא מעבר מזה, ובית הלל המשתייכים לעולם האתגליא מעבר מזה. מכאן שלעתיד לבוא תהא הלכה כבית שמאי, כיוון שאז המכוסה יתגלה.
זוגיות נוספת, המקבילה למערכת זוגות אלו, היא המחשבה והמעשה. המחשבה מקבילה ל'בכוח', והמעשה מקביל ל'בפועל'. המחשבה היא ה'בכוח' של המציאות, התכנית הקודמת למעשה, ואילו המעשה הוא ה'בפועל', היציאה לפעולה. נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה מה נברא קודם – השמים או הארץ: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, ובית הלל אומרים ארץ נבראה תחילה[8]. היחס בין השמים לארץ הוא כיחס שבין המחשבה למעשה. בשמים כל מחשבה היא כבר מעשה, וכך האמירה האלוקית שעל ידה נברא העולם. לעומת זאת בארץ נדרשים לפעולות ממשיות על מנת ליצור מציאות. בית שמאי האחוזים ברובד הנעלם של המציאות, בכוח, מקדימים את השמים לארץ, ואילו בית הלל האוחזים בפן הגלוי של המציאות מקדימים את הארץ לשמים.
ביאור זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל מביא אותנו לענייני החנוכה, שאף בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל – בשאלה מהו מספר הנרות המדליקים בכל יום: בית שמאי אומרים 'פוחת והולך', בית הלל אומרים 'מוסיף והולך'[9]. בית שמאי הולכים לשיטתם שה'בכוח' הוא העיקר, ועל כן כבר ביום הראשון של חנוכה טמון פוטנציאל שמונת הימים העתידים לבוא, ואילו בית הלל הולכים לשיטתם שה'בפועל' הוא העיקר, ולפיכך כל יום מדליקים כמספר הימים שעברו בפועל עד לאותו היום.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
כפילות נוספת המצטרפת למערכה זו, ובכך מקבלת משמעות נוספת, היא הכפילות של התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב המונחת וקבועה לפנינו הרי היא התגלות 'בפועל', ואילו תורה שבעל פה המתגלית כתוצאה מפלפולים, משא ומתן, עיון ודרישה, הרי היא נתונה 'בכוח'. דרשות נעלמות אלו, של התורה שבעל פה, המתגלות במהלך הדורות, טמונות כבר באותיות התורה שבכתב הגלויות. כך רבי עקיבא דורש תילי תילין של הלכות מקוצן של האותיות[10]. מכאן אף יסוד העל פה של התורה, והעברת המסורת מרב לתלמיד. התלמיד לוקח את אותה הנקודה התמציתית שמסר לו הרב ומפתח אותה. כך כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני[11].
לימוד התורה על ידי האדם, שזהו למעשה מהות שבעל פה, מוציא אותה מן הכוח לפועל ומגלה אור חדש בתורה, וכך כותב הרב קוק: "כל הלומד תורה הוא מוציא מן הכוח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו"[12].
חנוכה – יציאת הכוח אל הפועל
חידושה של התורה שבעל פה צמח דווקא מתוך ההעלם והקושי שבגלות, וכך דרשו חז"ל: "'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל' – תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה"[13]. כך דווקא בזמן התמודדות ישראל עם יוון צמחה התורה שבעל פה, ונולד בית דין של בית חשמונאי המוזכר מספר פעמים בחז"ל. על אותה הדרך, גם למתן הלוחות השניים זכינו דווקא בגלל שבירתם של הראשונים. לוחות שניים אלו הם יסוד התורה שבעל פה, שאלמלא נשתברו היו "לומדים תורה ואינם משכחים"[14]. נמצא שביטולה של התורה הוא קיומה, וכך אמר לו הקב"ה למשה על שבירת הלוחות: "יישר כוחך ששיברת"[15], מפני שביטולה של תורה בשבירת הלוחות – הוא שאפשר למעשה את הוצאתה מן הכוח אל הפועל.
בהתמודדות ישראל ויוון ניצח יהודה את היוונים. ישראל התבדלו מן היוונים, וזהו הרי יסודו של יהודה – השמירה על ישראל כ"עם לבדד ישכון". אולם ניצחון זה נגרם בכוחו של יוסף, על ידי שתפס יהודה את יסוד ה'בכוח' היוספי, את כוח התורה שבעל פה שהחלה להתפתח אז. דווקא בכוח התורה שבעל פה ניתן להתמודד עם תרבות יוון, מפני שאף היא אוחזת ביסוד זה, "והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא"[16]. יש בכך פתח לגאולת העתיד אז יוסף ויהודה עתידים להתאחד, כפי שהמקדש נמצא בגבול בנימין ויהודה והוא למעשה נקודת חיבורם. על ידי כך עתידה מלכות אדום, יורשתה של יוון, ליפול בידי יוסף, שהוא היסוד הפנימי של העולם הנמצא כעת בכוח ועתיד לצאת אל פועל.
החינוך מהותו היא ההוצאה מן הכוח אל הפועל את מהותו של המתחנך, כפי שאמר שלמה: "חנוך לנער על פי דרכו"[17]. זהו יסוד עניינו של החנוכה – להתחנך בקביעות ובתדירות, ולהוציא את המהות הפנימית מן הכוח אל הפועל. "זאת חנוכת המזבח". זהו אף עניינו של יום 'זאת חנוכה' הבא בסיום ימי החנוכה, לאמור: ההתחנכות היא תמידית וכזו היא ההוצאה התדירית מן הכוח אל הפועל. כך אף לאחר תום ימי החנוכה נותר רישומם של אלו הימים – ו"גם כי יזקין לא יסור ממנה".
נמצאנו למדים:[18]
בפרשיותיו האחרונות של ספר בראשית, ישנה כפילות בתוך בית ישראל: לאה כנגד רחל ויהודה כנגד יוסף. הנגדה זו שורשה במערכת היסודות – 'בכוח' ו'בפועל', שאחת ההשלכות שלה היא היחס בין ישראל לאומות העולם. ה'בכוח' הוא הפוטנציאל הטמון במציאות, ולעומתו ה'בפועל' הוא הרובד הגלוי של המציאות, במילים אחרות: עתיד והווה. בהווה ישראל צריכים להיבדל מאומות העולם על מנת לשמור על קדושתם, אך בעתיד ישראל יחברו לאומות העולם על מנת להנהיגם. יוסף מתבונן על הפוטנציאל העתידי הזה וגוזר ממנו הוראות להווה, ולעומתו יהודה מתבונן על ההווה הגלוי ומתנהג בהתאם לו. ישנם עוד מערכות של כפילויות אותן ניתן לבאר על פי יסוד זה – מחלוקות בית שמאי ובית הלל, כאשר בית שמאי אוחזים ב'בכוח' ובית הלל ב'בפועל'. גם החלוקה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה מוסברת על פי זה, כאשר התורה שבכתב היא ה'בפועל' והוראותיה גלויות, ואילו התורה שבעל פה עוסקת במה שגנוז בה 'בכוח', ועל ידי עמלה ויגיעתה מוציאה אותו לפועל. על כן התורה שבעל פה צומחת דווקא מתוך הקושי והגלות, וכך בזמן התמודדות עם היוונים היא החלה לפרוח. בהתמודדות זו ניצח יהודה את יוון ובידל את ישראל, אולם זאת בכוחו של יוסף, כוח התורה שבעל פה. יש בכך פתח לחיבור העתידי של יוסף ויהודה בזמן הגאולה השלמה, אז עתיד ה'בכוח' לצאת אל ה'פועל'. זהו אף עניינו של החנוכה – החינוך, המוציא את פוטנציאל המתחנך מן הכוח אל הפועל, וכך גם אם יזקין, וגם אם יסתיים חנוכה – לא יסור ממנה. [19]
[1] ראה 'מורה נבוכים' ח"ב פי"ח. וראה אגרות ראיה ח"ב שעח. ובהערות רצ"י שם 'ולא הגיע לידינו מכתבו של הרב חרל"פ'. וראה 'במי מרום' תולדות – בכוח ובפועל בקדושת ישראל.
[2] מקץ תר"ץ. וראה מהר"ל 'נצח ישראל' לד.
[3] ישעיהו ס, ג.
[4] במדבר כג, ט.
[5] ראה מדרש תהילים עו, ב. קיד אות ט.
[6] ראה 'לאור ההלכה' לרב זווין, וקדמו המהר"ל ב'חידושי אגדות' שבת כב שיצא לאחר פטירתו של הרב זווין.
[7] ראש השנה פ"א מ"א.
[8] חגיגה יב ע"א.
[9] שבת כא ע"ב.
[10] ראה מנחות כט ע"ב.
[11] ראה ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.
[12] אורות התורה ב, א.
[13] שבת קמה ע"ב.
[14] עירובין נד ע"א.
[15] רש"י דברים לד, יב.
[16] סנהדרין לט ע"ב.
[17] משלי כב, ו.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ג.