שכינה למעלה מראשותיו של חולה
הגמרא במסכת שבת דנה בביקור חולים בשבת, ומסקנתה ש'שכינה למעלה מראשותיו של חולה':
"תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא… אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי?
שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה שנאמר: 'ד' יסעדנו על ערש דוי'. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר: ד' יסעדנו על ערש דוי'"[1].
הפסוק שממנו לומדת הגמרא ש'שכינה למעלה מראשותיו של חולה' לקוח מתהילים. אמנם כבר בתורה – בפרשתנו – נמצא לכאורה פסוק המעיד על כך: "וישתחו ישראל וישב על ראש המיטה"[2], וכפי שהביא רש"י:
"'על ראש המטה'. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה"[3].
אכן ב'גליון הש"ס' על אתר ציין לרש"י זה, ובוודאי זו היא שאלתו[4]. והנה סוגיא זו נמצאת גם במסכת נדרים[5]. אמנם שם הנוסח: "למעלה ממיטתו של חולה", ואולי לכן לא ציין רע"א בגליון הש"ס שם לרש"י שנוסחתו: 'למעלה מראשותיו'.
שכינה ותשובה
מימרא זו, על שכינה הניצבת למעלה מראשותיו של חולה, התפרשה באופנים שונים. מדברי המאירי עולה שהכוונה שישוב החולה בתשובה, על ידי ישיבתו של המבקר באימה ובפחד:
"הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מיטה…. ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו ועמד בכניעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש וישוב אל ד' בכל לבבו"[6].
משום כך המבקר את החולה יתפלל בארמית, שאז 'אדם מכון בתפילתו ביותר':
"לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו עד שתהא תפלתו מקובלת. ומכל מקום כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפילתו ביותר אין בזה בית מיחוש. וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה שהציבור שכינה עמהם ר"ל שכונתם מצויה הרבה"[7].
חווית חידוש החיים
למהר"ל התפרש הדבר כמתייחס לסילוק החולה מהטבע החומרי, אשר על כן הקב"ה, הנבדל מהטבע, ניצב למעלה מראשותיו:
"מה שאמר שהקב"ה הוא למעלה מראשותיו של חולי, דבר זה הוא מצד כי החולה הוא מסולק מן הטבע החמרית, ומאחר שהוא מסולק מטבע החמרית שהרי הוא חולה ויש הפסד לטבע החמרית, אז הש"י, שהוא נבדל מטבע החמרי, למעלה מראשותיו ששם השכל הבלתי טבעי. והבן הדברים האלו מאד"[8].
הסבר דבריו נראה על חווית חידוש החיים לה זוכה החולה; על ההתעלות למעלה מדרגת הטבע – למעלה מראשותיו – ממעל לקומת האדם והישגיו[9]. השכינה מממתנת, כביכול, למעלה מראשו של האדם החולה, מה שנדמה כלמעלה מהשגתו – כדי להיכנס ברגע מתאים; וכפתגמו של הקוצקאי על דברי התורה המונחים על הלב, אשר ייכנסו ברגע שזה ייפתח[10].
ביתר העמקה באו הדברים ב'עולת ראיה', על דברי המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"[11]:
"'ובקור חולים'. החולה, שגופו נדכא, וחייו החמריים מדולדלים הם, כמה מן הטוב הזמני יש לכל הבא להיות לעזר לו בחומר וברוח. אבל יותר מזה עומד כאן לפנינו חזון נצחי. המחלה באנושיות היא מקלשת את החמריות הגסה והיא מקרבת את האדם לצד עילאה. 'שכינה למעלה מראשותיו של חולה'. כאן יש זיו הנצח החי וקים עדי עד, המתחבר בקרנו העליונה עם הפירות, הבאים מצד הערך הזמני של הישועה החמרית, אשר להחולה שנשבר גופו והגיע עד דכא, שמשם יושע לאור באור החיים"[12].
הזוגיות של הפירות והקרן קיימת – זו היא כפילות של נצח ושעה; עולם ורגע; מלמעלה ומלמטה, מלמעלה חיים מחודשים, ומלמטה התעוררות לסיוע החולה. אם כן, הביטוי: 'שכינה למעלה מראשותיו של חולה' – התפרש לרב כהעלאה למדרגת השכינה, למדרגה שלמעלה מראשו, שלה זוכה האדם בעקבות מחלתו.
תשישותו של יעקב
נשוב לדברי רש"י, אשר למד מהפסוק 'וישתחו ישראל על ראש המיטה' – ש'שכינה למעלה מראשותיו של חולה'. ב'תורה שלמה' הביא מקורו:
"בתנחומא ויחי ג'. וישתחו ישראל לשכינה שעומדת עליו. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. וראה ברש"י כאן. ובמדרש אגדה, וישתחו ישראל על ראש המטה, לשכינה, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר 'ד' יסעדנו על ערש דוי'… ובזהר ח"א קעא וישתחו ישראל על ראש המטה וכי לגבי דבריה סגיד? אלא לאתריה דשכינתא קא כרע וסגיד"[13].
על דברי רש"י אלו שאלו המפרשים – הרי דבר זה אירע עוד קודם למחלתו של יעקב? ותרצו: "ויקרבו ימי ישראל למות"[14] – שתשישות כבר באה עליו, ולכן ציוה אז על קבורתו: "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם"[15]. כן הוא ברא"ם:
"ואף על פי שיעקב אבינו באותה העת עדיין לא היה חולה, מדכתיב בתריה: 'ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה', מכלל דקודם זה לא היה חולה, מכל מקום תשש כחו כל כך עד שהיה כחולה, דאם לא כן למה היה מבקש מקום קבורתו"[16].
וכך אף ב'גור אריה':
"'שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה'. אף על גב דלא היה עדיין חולה, דלאו דוקא חולה, אלא כל שתשש כחו הקב"ה למעלה מראשותיו, וכיון שהיה דואג על מיתתו וציוה על הקבורה – שמע מיניה דתש כחו והיה השכינה למעלה מראשו (כן הוא ברא"ם)"[17].
גילוי הקץ והתחדשות
על תשישותו זו של יעקב אמרו בגמרא:
"עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר: 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'.
עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח שנאמר: 'ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו', מכלל דחלה חלי אחריתי"[18].
יסוד זה הורחב ב'פרקי דרבי אליעזר' – על ההתעטשות ועל יעקב המבקש לצוות לביתו:
"מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה, אלא בכל מקום שהיה אדם אם בדרך אם בשוק ועטש היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת. עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת, ואמר לפני הקב"ה רבונו של עולם אל תקח את נפשי ממני עד אשר אני מצוה את בני ובני ביתי, ונעתר לו שנאמר: 'ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה', ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנבראו שמים וארץ. לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו חיים שנהפך מות העולם לאור שנאמר 'עטישותיו תהל אור'"[19].
נמצא שמחלתו-חולשתו של יעקב, ה'שכינה שלמעלה מראשותיו', היא דרגה אחרת של 'ביקש לגלות הקץ'[20], של רוח-הקודש בפרידת האדם מהעולם. ואילו מחלתו-חולשתו של אלישע מלמדת על התחדשות שבאה לאדם, והיא השכינה הממתנת מעל ראשו ומעלתו לדרגה חדשה.
נמצאנו למדים:[21]
על החולה נאמר ש'שכינה למעלה מראשותיו', וכך דרש רש"י על יעקב אבינו בפרשתנו, בפסוק: 'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. מימרא זו התפרשה באופנים שונים, למאירי התפרש הדבר כתשובה שישוב החולה, ולמהר"ל התפרש הדבר כסילוק החולה מן הטבע החומרי אל מדרגת השכינה הנבדלת. ביתר העמקה באו הדברים ב'עולת ראיה' על כפילות חיי העולם הזה וחיי עולם הבא, מלמעלה ומלמטה, כאשר החולה זוכה לעלות למדרגת השכינה שלמעלה מראשו. מקור דברי רש"י נמצא במדרש, ועליהם שאלו המפרשים – והרי השתחווית יעקב על ראש המיטה התרחשה קודם שהיה חולה? והשיבו שתשש כוחו כבר קודם לכן. על תשישות זו אמרו בגמרא שעליה ביקש יעקב, אשר הוא הראשון שחלה טרם מותו, כדי שיספיק לצוות לביתו. מדרגה נוספת של תשישות אנו מוצאים אצל אלישע, אשר הוא הראשון שחלה והבריא ממחלתו. נמצא שמחלתו-חולשתו של יעקב היא דרגה של 'ביקש לגלות את הקץ', בבחינת שכינה שלמעלה מראשותיו, ואילו מחלתו-חולשתו של אלישע מלמדת על התחדשות שבאה לאדם, בבחינת שכינה הממתנת מעל ראשו ומעלתו לדרגה חדשה.[22]
[1] שבת יב ע"א-ע"ב.
[2] בראשית מז, לא.
[3] רש"י שם.
[4] אשר לנוסח: "לא ליסעוד איניש", והערת רע"א, ראה מהרש"א שבת יב.
[5] מ ע"א.
[6] 'בית הבחירה' שבת שם.
[7] שם. וכן במאירי לנדרים ובהערות שם, על ריבוי התפילה = שכינה.
[8] חידושי אגדות' למהר"ל נדרים שם.
[9] וכן בדבריו של קבק ב'משעול-הצר' על חווית מחלתו ובדידותו וחיזוק אמונתו.
[10] 'רמתיים צופים' ב, כ ע"ב: "מהרבי מקאצק ז"ל על פסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם. דלכאורה קשה צריך להיות בתוך לבבכם ובעומק הלב ומה מועיל שהיא על הלב? ואמר שאין לך אדם שאין לו שעה שיש לו פתיחת ללב וכמ"ש פתח לבי בתורתך. הוא יפתח לבנו וכו'. ובוודאי השי"ת עוזר לזה המבקש ומתחנן בכל לבו ונפשו שיזכה לזו. וכאשר יהיו הדברים על לבו בחיצוניות הלב. כאשר לפעמים יפתח הלב שלו אזי יפלו הדברים בתוך לבו ממש ואז יראה אור ויתהפך לאיש אחר".
[11] פאה פ"א, מ"א.
[12] 'עולת ראיה' ח"א עמ' סה.
[13] 'תורה שלמה' בראשית מז, אות קלה. ושם על ביקור חולים (שם מח, אות יג): "'ויקח את שני בניו עמו'. מכאן שמבקרין את החולה (מדרש החפץ כת"י). כן מבואר בספר לבנת הספיר פ' ויחי עד. ביקור חולים גמרינן מיוסף דכתיב 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'… ובגמ' נדרים ל"ט רמז לביקור חולין מן התורה מנין. והא דלא הביאו מכאן משום דמיירי מאב ובנו דיד גם מצות כיבוד ואינו ראיה. וטעם המדרש החפץ י"ל דדייק מזה שלקח בניו עמו להרגילם במצות ביקור חולים אף על פי שאין עליהם חיוב מצד כיבוד".
[14] בראשית מז, כט.
[15] שם שם, ל.
[16] הרא"ם שם. והביא דבריו אף ב'שפתי חכמים'.
[17] 'גור אריה' שם שם, לא.
[18] בבא מציעא פז ע"א, וכן בסנהדרין קז ע"ב. ועיין ב'מרגליות הים' מה שהעיר על חולים קודמים.
[19] 'פרקי דרבי אליעזר' פרק נב.
[20] ראה פסחים נו ע"א: "אמר רבי שמעון בן לקיש 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' – ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה".
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו נאמרה בשנת התש"ל.