נשמה יתירה ביום טוב
הגמרא בפסחים דנה בסדר הבדלה בליל יום טוב, שחל במוצאי שבת, והרי היא אינה מזכירה את הבשמים[1]. הרשב"ם על המקום העניק טעם לדבר – שאף ביום טוב ישנה נשמה יתירה:
"ומה שאין נותנין האמוראין סימן לבשמים לפי שאין מברכין על הבשמים ביום טוב שהרי גם ביום טוב יש לנו נשמה יתירה כשבת"[2].
על כך הקשו בתוספות:
"וקשה דאם כן במוצאי יום טוב אמאי לא תקינו בשמים? לכך נראה דביום טוב ליכא נשמה יתירה"[3].
מפאת קושיה זו על הסבר הרשב"ם הביאו בעלי התוספות הסבר אחר לדבר:
"והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים, ויש טעמים לא נכונים וזה הטעם נכון ועיקר"[4].
אולם עדיין קשה שיטת הרשב"ם – אם אכן יש ביום טוב נשמה יתירה מדוע לא מברכים על הבשמים ביציאתו? על פי דברי הרמב"ן המובאים ב'שם משמואל' אפשר שיתיישב הדבר:
"והנה ידוע דברי הרמב"ן דרוח יתירה שמשיגין ביום טוב אינה מסתלקת במוצאי יום טוב, וע"כ אין צריכין לבשמים. והטעם אמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דכל דבר הניתן משמים בחסד ואין לאדם תפוסת יד בו אין לו קיום, וע"כ שבת דקבוע וקיימא במוצאי שבת מסתלקת הנשמה יתירה, אבל ביום טוב דבי דינא מקדשין לי' יש לו לאדם תפיסת יד בו ע"כ איננה מסתלקת, וזהו מעלה יתירה ביום טוב מבשבת. וממוצא הדברים ששבת ויום טוב לכל אחד יש מעלה מיוחדת"[5].
דהיינו, וודאי יורדת נשמה יתירה לאדם ביום טוב, אולם זו אינה מסתלקת ביציאתו, מפני שיש בו לאדם תפיסת יד, מה שאין כן בשבת.
המעבר בין שבת ליום טוב מואר על ידי אותה המרגלית שתקנו בבבל:
"תקינו לן מרגניתא בבבל – ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חקי רצונך ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ותתן לנו וכו'"[6].
בשמים בליל שבועות
אם כן, בכל ליל יום טוב החל במוצאי שבת אין צריך לבשמים – אולם מיוחד הוא ליל שבועות שיש בו מקום מיוחד לבשמים שמימיים. כך ב'בני יששכר' על מנהג ישראל להכין שושנים וירק לחג השבועות:
"מנהג ישראל תורה היא להכין שושנת וורדים ושאר עשבי בשמים בחג השבועות, וגם מעטרין בהם את התורה – הוא לדעתי עפ"י דברי המדרש פ' אחרי פ' כ"ג על פסוק כשושנה בין החוחים… משל למלך שהי' לו פרדס נטוע. שורה של תאנים ושל גפנים. ושל רמונים. ושל תפוחי' ומסר לאריס והלך לו. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרים. הביא קציצים לקוצו ראה בו שושנה אחת של ורד נטלה והריח בו ושבת נפשו עליו אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס.
כך העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצאו מלא מים במים. דור אנוש מים במי'. דור המבול מים במים. דור הפלגה מים במים. והביא קצצים לקוצו שנא' ד' למבול ישב. וראה בו שושנה אחת של ורד אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות ובבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס. בזכות תורה לישראל ינצל עולם כולו עכ"ל"[7].
ניחוח משיחי במתן תורה
שורשה של אותה שושנה ריחנית נעוץ בראשיתו של עולם, וניחוחה מבשם אף את אחריתו המשיחית, כפי שממשיך לבאר בעל 'בני יששכר':
ולדעתי תתבונן עפ"י מ"ש כ"פ מה שהתנבא ישעי' הנביא שלעתיד ב"ב יהי' מעלת מלך המשיח. בריח והריח ביראת י"י מאי אולמי' דחוש הריח משארי החושים. אשר הובטח למלך המשיח חוש הריח דייקא וטעמא בעי.
ואען ואומר עפ"י משארז"ל במס' ברכות. מנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל וכו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח וכתוב כל הנשמה תהלל… והנה כל החושי' נזכרו אצל חטא האדם ותר"א האשה וכו' ותקח וכו' ותאכל וכו' ותתן. ויאכל וישמעו. ויאמר וכו' אבל חוש הריח לא נזכר. הנה נראה כי חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא אדם כמו שארי החושים. ע"כ חוש הריח הוא רוחני. הנשמה ניהנית ממנו ולא הגוף…
ומעתה כיון שחוש הריח לא נתפגם כ"כ בחטא אדם כשאר החושים ע"כ לע"ל ב"ב כאשר יתוקן העולם מן חטא אדם בביאת משיח צדקנו (הוא אדם ממש כידוע מר"ת אדם אדם דוד משיח) הנה בזה תגדל מעלתו בחוש הזה אשר נשאר לברכה גם בזמן החטא אז והריח"ו ביראת י"י ובחוש הזה תגדל מעלתו מן שאר החושים נ"ל.
והנה ידוע דגם בשעת מתן תורה ניתקן לגמרי חטא אדם ולולי שע"י המעשר חזר הדבר לקלקולו אזי כבר הי' נתבטל המות. והגוף עם כל החושים היו חוזרים לרוחניים כמו שהי' קודם החטא כתנות או"ר וכמו שיהיה לעתיד ב"ב… וכיון שכן הוא שבמעמד הנכבד נתקן חטא וכל החושים שנתגשמו שבו לרוחניים ועלתה על כולנה חוש הריח שלא נתפגם כ"כ בחטא אדם. הנה כמו שיהי' החוש ההוא לעתיד למעלה ראש אצל מלך המשיח כמו כן היה במתן תורה ע"כ אמר המלך החכם בשירת דודים כשושנה בין החוחים כן וכו'… ותבין ביותר מנהג ישראל תורה היא להכין שושנים ועשבי בשמים ביום מתן תורתינו"[8].
דהיינו, ריחם של ישראל המפיץ ניחוחו במתן תורה – יש בו בכדי לתת משמעות לעולם כולו; בדבר שהנשמה נהנית ממנו – שם נקודת המגע בין הקב"ה לישראל.
ערוגת הבושם
הרי לנו בושמם של ישראל במתן תורה, אולם הניחוח הטוב ממלא את העולם אף מכיוון נוסף – מצד נתינתה של תורה על ידי הקב"ה:
"א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב 'לחייו כערוגת הבושם'? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר 'שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר' אל תקרי שושנים אלא ששונים"[9].
בבשמים אלו ראה המהר"ל התייחסות למידת הדין:
"ומה שהיה כל העולם מתמלא בשמים מכח הדבור של השם יתברך, כי הדבור של הקדוש ברוך הוא בגזרת דין כמו שהתבאר למעלה, ומפני שהדבור הוא גזרת דין לכך נמשך כח הבשמים עמהם, כי כח הבשמים מתיחס אל מדת הדין, ולכך אמר שהיה כל העולם מתמלא בשמים שהיה נמשך אחר הדבור של הקדוש ברוך הוא"[10].
ולכאורה קשה – מה השייכות של מידת הדין לבישום העולם? אלא מן הדין צריך היה העולם להיות מבושם, כך נברא טרם החטא, ואכן כשמסתלקת זוהמת החטא – 'והריחו ביראת ד". אותה שעה יצאה נשמתם[11], שאין העולם יכול היה להתקיים, ולהמשך קיומו על ידי הדין הוא מצריך בשמים.[12]
בהר סיני היה בושם של מתן תורה כדוגמא של מעלה, ואף ביום טוב יש נשמה יתירה המבשמת – מצד מעשה אדם; זהו חלק ה'לקיחה' של מתן תורה. מכאן הסברו של האבני נזר בדברי הרמב"ן לעיל – ביום טוב הנשמה היתירה אינה מסתלקת מפני שיש בה 'תפיסת יד'.
ראשית התיקון – מהריח
כאמור הריח הוא החוש שלא נפגם בחטא אדם הראשון, ולכן דווקא ממנו מתחיל התיקון במתן תורה. זהו עניין הבשמים בהר סיני – כשפסקה זוהמתן של ישראל חזרו הם למעמד אדם הראשון קודם החטא, ופתיחת עבודתם מהריח. כך ב'שם משמואל':
"בש"ס שבת ואמר ר' יהושע בן לוי… והענין יובן עפ"י מה שכתוב בספר בני יששכר דכל החושים שבאדם נשתתפו בחטא אדה"ר… חוץ מחוש הריח שלא נשתתף בהחטא ולא נתפגם, עכת"ד.
ובזה יש לומר דבקבלת התורה שהוא עץ החיים היפוך עץ הדעת טו"ר שהי' תיקון על חטא עץ הדעת… הי' צריך להיות בחוש שלא נתפגם שהוא חוש הריח, וממנו מתפשט התיקון ליתר החושים שנתפגמו. וזה לימוד להאדם הבא להתתקן שצריך להתחיל מאבר שלא נתפגם, והוא נקודה הפנימית שבלב שנקראה בתולה ואיש לא ידעה, והיינו שע"י יגיעה רבה באים להנקודה ההוא, וכשהוא נוגע בעבודתו ותורתו בעומק הלב, ממנו מתפשט תיקון על כל האברים"[13].
ניחוחות סיני ומוריה
באחד ממזמורי ירושלים בתהילים פותח המשורר ב'הררי קודש':
"לבני-קורח מזמור שיר יסודתו בהררי-קודש"[14].
ואמרו במדרש – אלו הר סיני והר המוריה:
"יסודתו בהררי קדש. יסודתו של עולם ירושלים בזכות שני הרים קדושים – הר סיני והר המוריה"[15].
הרי לנו ריחות של סיני וריחות של מוריה, ריח של מתן תורה וריח של הקטורת – שכל העולם מתבשם מהם; ללמוד ליד הר המוריה בליל מתן תורה – יש לכך משמעות מיוחדת של התעלות, עד שלפנות הבוקר נלך להיראות את פני ד'.
נמצאנו למדים[16]:
נחלקו הראשונים בטעם השמטת ברכת בשמים בליל יו"ט החל במוצאי שבת, וביאר הרשב"ם – משום שאף ביו"ט ישנה נשמה יתירה. ב'שם משמואל' הביא בשם אביו שאין נשמה זו מסתלקת במוצאי יו"ט, בשונה ממוצאי שבת, משום שיש לאדם תפיסת יד בו. אמנם בחג השבועות נתגדר לבשמים מקום מיוחד, משום שבמתן תורה הופץ ניחוחם של ישראל, המעניק משמעות לעולם. חוש הריח שהנשמה נהנית ממנו – מהווה את נקודת המגע בין ישראל לקב"ה. חוש זה, שלא נפגם בחטא אדה"ר, הוא שנתן ריחו במתן תורה, אז פסקה זוהמתן של ישראל, והוא ניחוח התיקון המשיחי לעתיד. אולם הבושם במתן תורה נותן ריחו מכיוון נוסף – מצד נתינת התורה ע"י הקב"ה, שבכל דיבור ודיבור נתמלא את העולם בשמים. הדיבור מתייחס לדין, שמן הדין צריך היה העולם להיות מבושם, ואף המשך קיומו על ידי הדין מצריך בשמים. בהר סיני היה בישום מצד מתן תורה, וביום טוב יש בישום מצד מעשה האדם; זהו חלק ה'לקיחה' שלנו בתורה, והוא אינו מסתלק. מריח זה ראשית עבודת האדם, לאחוז בנקודה הפנימית שלא נפגמה, כישראל שתיקונם במתן תורה החל בחוש הריח. הרי לנו ניחוחות סיני, אולם ישנם גם ניחוחות מוריה; הררי קודש; ריח של מתן תורה וריח של קטורת שכל העולם מתבשם מהם. מכאן מעלת ההתעלות הלימוד ליד הר המוריה בליל מתן תורה, עד שלפנות בוקר ניראה את פני ד'.[17]
[1] פסחים קב ע"ב.
[2] שם.
[3] שם.
[4] שם. וראה עוד ביצה לג ע"ב, בר"ן בפסחים שם, תו"ש 'וינפש' ועוד.
[5] 'שם משמואל' שושן פורים תרע"ד (שמות עמ' קפה).
[6] ברכות לג ע"ב. וראה שם במהרש"א, וראה עוד בתשובות הרשב"א ח"ג ס' ר"ץ.
[7] 'בני יששכר' סיוון ד, ז.
[8] שם שם, ח.
[9] שבת פח ע"ב.
[10] 'תפארת ישראל' לא.
[11] כפי שממשיך ריב"ל בגמ' שם: "ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר 'גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה'".
[12] ראה עוד 'עיון יעקב' ורי"ף שם.
[13] 'שם משמואל' שבועות תרע"א (במדבר עמ' מט-נ).
[14] תהילים פז, א.
[15] ראה 'ילקוט שמעוני'.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה במוצאי שבת, ליל חג השבועות, תשל"א.
הזכויות שמורות למשפחת הדרי. לפניות וקבלת השיחות:0587943034/elishag100@gmail.com