בשיחות קודמות דברנו על מושגי העדות הנזכרים בתורה: ארון, משכן, לוחות, פרוכת, אוהל. אלא שיש כאלה שאמנם במקרא עצמו אינם נקראים עדות, אך עניינם מוכיח עליהם כזאת. כאלה הם שלושת המושגים שבפרשתנו: פרה אדומה, הבאר והמטה.
עדות פרה אדומה
על הקשר שבין עדות למסירות נפש כתב החתם סופר[1]. יסוד זה אף מובא בבעל הטורים על התורה, בפרשיית קריאת שמע[2]. שם הוא מציין שהאותיות ע' וד' המודגשות בפסוק 'שמע ישראל', יוצרות יחד לשון עדות- 'עד', והמשך הפרשייה עוסקת במסירות נפש ('בכל נפשך וכו").
בפרשתנו כתב השפת אמת כעין זה, על מסירות הנפש[3], וכנראה כוונתו היא לאי הטעם שבפרה אדומה[4].
עדות השבת, הבאר והמטה
מנו חכמים במסכת אבות[5] עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. שניים מן המנויים שם, אנו פוגשים בפרשתנו: פי הבאר והמטה. בהבנת יסוד הדבר נאמרו מספר הסברים: הרמב"ם בפירוש המשנה[6] ביאר, שמראשית בריאתו של עולם הוטבע בטבע היסוד הנסי. המהר"ל ביאר[7], שעשרה דברים אלו מציאותם נתונה במעבר שבין הטבעי לעל טבעי, למעשה הם גשמיים ונסיים כאחד. ערב שבת בין השמשות הוא הזמן לבריאתם, משום שמצד אחד זמן זה שייך לששת ימי המעשה הטבעיים, ומאידך שייך לשבת העל-טבעית[8]. אכן על פי יסוד העדות שאנו עסוקים בו, ניתן לומר שהמכנה המשותף של עשרה דברים הללו הוא העדות. על כן זמנם הוא בערב שבת בין השמשות, שבזמן זה של כניסת השבת אנו מעידים על מעשה בראשית ואומרים – "ויכולו…".
זיקתה של הבאר לשבת ניבטת מתוך המשנה הנזכרת, המונה את פי הבאר בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. בשפת אמת אנו מוצאים העמקה בקשר שבין השבת לבאר. בשבת אנו שבים אל הפנימיות, למקור הפנימי. הבאר, בשונה מבור, היא בחינת מעיין שם המים נובעים מן המקור. זוהי מנוחת השבת כאשר שבים אל השורש הפנימי ואז המים נוזלים מן הבאר ונעשים כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. הדגשת המשנה 'פי הבאר', הביאה כנראה את השפת אמת להעמקה ביסוד הפה שבעניין[9]. מכאן הוא לוקח אותנו למושג 'עדות' השייך לכוח הפה, שכל עדות נאמרת בפה. השבת תוארה כ'עדות', אשר פיהן של ישראל מתחדש בה והם מעידים על הבורא. כזאת היא שירת הבאר – "עלי באר ענו לה", 'ענו' הוא לשון עדות כמו 'ענה ביה'.
את עדות הבאר אנו מוצאים בדברי הזוהר[10] המונה שלושה העומדים בעדות, כאשר אחת מהם היא הבאר. הבאר הזו היא הבאר שחפרה יצחק[11], אך הפסוק המובא כמקור לכך הוא של אברהם[12]. זהו עומק יסודה של העדות – מלשון 'עוד', לחזור עוד פעם על מה שהיה. יצחק הבן שב על יסודות אברהם אביו – אברהם אמר הפסוק והבאר המפכה היא על שם יצחק.
זוהי עדותם של השבת והבאר, השיבה עוד פעם למקור שמשם מים חדשים מפכים[13].
המטה אף הוא מיסוד העדות. על פי פשוטו נדמה שמדובר במטה של משה, אולם יש שפירשו שהכוונה למטהו של אהרון[14], בהתייחס לפריחתו לאחר מחלוקת קורח ועדתו. פריחת המטה כמוה כנביעת באר העדות. המושג 'עדות' אף נמצא בלשון התורה ביחס מטה זה – "…השב את מטה אהרון לפני העדות"[15].
עדות ירושלים
"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. ששם עלו שבטים שבטי י-ה, עדות לישראל להודות לשם ה'"[16]. יסוד העדות נמצא בירושלים בחיבור שבה, שהיא כעיר שחוברה לה יחדיו. בניין החורבה מחורבות ירושלים, הוא לבנות על יסודות האבות, שכן חורבה היא בית שהאבות גרו בו. החיבור הזה מיסוד העדות, מביא לנביעת המים מירושלים, כפי שמתנבא הנביא שעתיד מעיין של מים לצאת מבית ד' שבירושלים – "ומעין מבית ד' יצא"[17]. ירושלים היא המקום הפנימי והמקורי של העולם, כבאר ממנה מפכים מים חיים לעולם כולו. שיבת הבנים אליה, אל חורבות האבות מביאה לנביעה חדשה[18].
בפרשת ויכולו שאנו אומרים בכניסת השבת, מעידים אנו ואומרים – "ויכל אלוקים מלאכתו אשר עשה"[19], כעדות אותם עשרת הדברים שנבראו בערב שבת. אנו אומרים 'עוד' על מעשה אבותינו, ואז פורצת באר חדשה.
נמצאנו למדים:[20]
יסוד העדות מופיע בפרשתנו בשלושה מושגים: פרה אדומה, הבאר והמטה. במסירות הנפש המתבטאת באי הטעם של הפרה האדומה, וביסוד המקוריות וההתחדשות שבבאר והמטרה.
עדות היא מלשון 'עוד'. עומקה של העדות היא השיבה למקור והחזרה על מה שהיה, כאשר כתוצאה מכך באה התחדשות מקורית. את זאת מסמלת הבאר, שיורדים לעומקה על מנת לדלות מים חדשים. הבאר והמטה נבראו בערב שבת ועדותם קשורה בעדותה, כאשר בשלושתם ישנו יסוד זה של העדות. השבת היא כבאר מקורית המפכה מים חיים, כאשר השיבה למנוחתה מפכה חיים חדשים לשבוע חדש. בכניסתה בערב שבת אנו אומרים 'עוד' על מה שהיה ואז פורצת באר חדשה. כזה הוא גם המטה, אשר אף הוא פורח ומתחדש כבאר. שבת בזמן כמקדש במקום.
אף ירושלים היא כבאר העדות, כבאר המפכה מים חיים לעולם. שיבה לחורבות אבותינו בה, מנביעה מעיין מבית ה' שיצא וישקה את העולם כולו.
[1] ויקרא, ירושלים תשי"ט- עמ' מב.
[2] דברים ו, ד-ה.
[3] תרל"ד ד"ה 'זאת התורה' – "דרשו חז"ל מי שממית עצמו עליה. אף דכתיב 'וחי בהם', רק מצד האם יהיה מוכן למסירות נפש, רק מצד מאמרו יתברך וחי בהם…".
[4] ואולי לבלק שחל באותה השבת.
[5] ה, ו.
[6] שם.
[7] דרך החיים ה, ו.
[8] וראה 'ר"ל עמ 156.
[9] ראה פרשת חוקת תר"נ ד"ה 'בפסוק', ועוד בשנים הבאות.
[10] פרשת וילך רפ"ד ע"ב.
[11] רמז לדבר יש בגימטריה שאמר ר' אביגדור נבנצל – 'הבא"ר = 'יצחק'.
[12] שם: "תלתא אינון דקיימו בסהדותא לאסהדא, ואילן אינון: באר יצחק… מנלן – דכתיב 'בעבור תהיה לי לעדה". פסוק זה נאמר בתורה מפיו של אברהם בזמן השבועה עם אבימלך. וראה ברמ"ז שם.
[13] להרחבה בעדות השבת והבאר, ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת חוקת.
[14] ראה 'תפארת ישראל' אבות שם, אות לד.
[15] במדבר יז, כה.
[16] תהילים קכב ג-ד.
[17] יואל ד, יח.
[18] הרחבה ביסודות אלו יש בשיחה אחרת: אליהו הנביא כמחבר בין אבות לבנים, שהקריב קרבנות בחוץ על מנת להבליט מעלתה ירושלים. הקרבה זו הייתה על מזבח י"ב אבנים, שבטי ישראל, שכיוון שהחזיר יעקב את וא"ו החיבור לאליהו – הרי הוא ישראל. זוהי ההתאוות לדגלים באותות לבית אבותם, מיסודו של יעקב. הוא יעקב הבונה בית ותוחם תחומים. אליהו הוא הסבא שרץ וחיבר בין רשב"י לבנו בכניסת השבת.
[19] בראשית ב, ב.
[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.