פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה[1]. ישנם שני יסודות המקשרים בין פרשה זו לזמן זה. האחד הוא היחס שבין היחיד לרבים, הנמצא הן בפרשתנו והן בעניינו של ראש השנה שאנו עומדים לפניו, והשני הוא יסוד התשובה שאף הוא נמצא הן בפרשתנו והן בעניינו של זמן זה שאנו עומדים בו.
אתם ניצבים – ככלל אחד
בפרשתנו נמצא יסוד היחס שבין היחיד לרבים, כבר במושג 'ניצבים' שעל שמו נקראת הפרשה, אשר במטרה לבארו נאמרו פירושים רבים. רש"י הביא על כך את דברי המדרש[2]: "לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם". המשמעות הפשוטה לכך היא שיש כאן סיכום של דרכי ההנהגה במעבר שבין הנהגה אחת לחברתה, על מנת שלא יחול בלבול בהשפעות השונות.
בעל ה'שם משמואל'[3] תפס את הלשון 'מצבה' באופן שונה שמשמעו אחדות, כמצבה שהיא למעשה אבן אחת לעומת מזבח המורכב ממספר רב של אבנים. המצבה הייתה אהובה בימי האבות ושנואה בהמשך, כפי שאומרים חז"ל: "'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלוקיך' – ואף על פי שהייתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה"[4]. הסיבה לכך היא שבימי האבות המושג כלל ישראל לא היה קיים, וכל אחד משלושת האבות היה כלל בפני עצמו. משום כך המצבה הייתה אהובה אז, שאף היא מהותה כך – פרט אחד שהוא המכלול כולו. לאחר מכן, כשהתחדש המושג כלל, נשללה מקומה של המצבה הפרטית לטובת המזבח המורכב ממכלול שלם[5].
מושג זה של אחדות ישראל וערבותם, מודגש בפי משה קודם הכניסה לארץ, מפני שהארץ היא המאחדת את ישראל[6]. יסוד זה ניכר גם מהדין האומר ש'כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש'[7], ורק כיבוש הציבור כולו נקרא כיבוש. משום כך במלחמת העי בזמן יהושע, לאחר חטאו של עכן, היה הציווי על יציאת כל העם למלחמה למרות שמבחינה צבאית אפשר היה להסתפר בהרבה פחות. מה שגרם לגילויו של ציווי זה, הוא חטאו של עכן והמפלה שבאה בעקבותיו לכל ישראל. העובדה שכל ישראל נענשו בעבור חטאו של היחיד, גילתה את הערבות של כל הקהל והביאה כתוצאה מכך את ההבנה שלא ייתכן כיבוש יחידים ללא צירופו של הכלל כולו.
מכאן הפירוט של עשר הכיתות שבתחילת פרשתינו: "ראשיכם, שבטיכם… כל איש ישראל'". פירוט זה של מכלול המדרגות המרכיבות את כלל ישראל, מבטא את התייצבותם של כל ישראל כמצבה אחת וככלל אחד.
אתם ניצבים – מוכנים ומזומנים
אמרו במדרש: "דימה הקב"ה את ישראל למלאכים, במלאכים נאמר 'שרפים עומדים ממעל לו' ובישראל נאמר 'אתם ניצבים היום'"[8]. אחד הקשיים בפסוק שהביא המדרש הוא מה פירוש הביטוי "ממעל לו", כיצד ייתכן לומר שהשרפים ניצבים ממעל לקב"ה? אכן ברש"י פירש שהכוונה שעומדים עליו לשמשו.
בעל ה'שם משמואל'[9] ביאר פסוק זה במובן של שליחות, כאשר משמעות הדבר שהשרפים מוכנים להשתלח לשליחותם, שזוהי מהותם של המלאכים – שליחים. זהו פירוש הפסוק: השרפים ניצבים מוכנים לקבל את השליחות שהיא מהותם – לעמוד ולשמש.
מכאן מתחדשת הבנה חדשה בביטוי 'ניצבים' – קבלת מרות. כך עולה גם מדברי חז"ל במדרש נוסף: "'אלוקים ניצב בעדת א-ל', א"ר חגי בשם ר' יצחק עומד אין כתיב כאן אלא ניצב אטימוס"[10]. פירושו של 'ניצב אטימוס' אף הוא בהקשר של מוכנות ומזומנות[11].
על פי דרכנו למדנו, שישנם שני פירושים ל'אתם ניצבים': א. מאוחדים במעבר מהנהגה להנהגה. ב. מזומנים לקבל כל צורת מרות.
אתם ניצבים – בראש השנה
אחת מצורות קבלת המרות היא התבטלות היחיד לרבים. מכאן אנו מגיעים לעניינו של ראש השנה שהוא ההמלכה, המתרחשת ברבים ובכלל הבנוי מיחידים המתבוללים בו. יסוד זה מודגש בזוהר בהקשר של הדין בראש השנה, המזהיר את היחיד לבל יפרוש מן הציבור[12]. כך פותחת פרשתנו הנקראת תמיד לפני ראש השנה: "אתם ניצבים" – הכלל יש לו עמידה ויציבה עולמית, כאשר הפרטים אמנם יכולים להתחלף אך הכלל קיים וניצב לעולם. זוהי אחת מהעצות לראש השנה, ההתייצבות לקבלת משמעת בתוך הכלל והנכונות לקבל צורה פרטית לפי הנדרש בכלל.
היחס בין היחיד לציבור בראש השנה, עולה גם מתיאור המשנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם"[13]. הרמב"ם בפירושו למשנה, מבאר שהכוונה לעשיית חשבון עם בני האדם, המביא לפסיקת דינם בנושאים שונים כמו בריאות וחולי וכדומה. מוסיף הרמב"ם ואומר: "והנגלה שבמאמר זה מובן כפי שאתה רואה, אבל נסתרו ועניינו אין ספר שהוא קשה מאוד"[14]. בעל ה'תוספות יום טוב' מבאר שהקושי בדבר, הוא היחס שבין היחיד לרבים. מחד עובר כל אחד ואחד לפני ד', כבני מרון העוברים זה בנפרד מזה, אך מאידך נסקרים כולם בסקירה אחת ודבר זה אי אפשר להשיגו בשכל האנושי[15].
יסוד זה של הצטרפות היחיד אל הכלל, עולה גם ממבנה התקיעות בראש השנה המורכב משני חלקים – תקיעות דמעומד ודמיושב. תקיעות דמעומד משובצות בתפילת היחיד, ואילו תקיעות דמיושב משובצות בתפילת הרבים הלא היא חזרת הש"ץ. כך הוא הסדר – לאחר שהיחיד עורר את ליבו בתפילתו ובתקיעות שבה, מצטרף הוא אל הכלל. יסוד זה הוא הגורם לבלבול השטן, כדברי הגמרא: "אמר רבי יצחק… למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן"[16]. אולי זהו עומק כוונת הרמב"ם, בדבריו על הנגלה והנסתר בדין של ראש השנה – מצד אחד ישנו הדין הנגלה של כל יחיד, אך מצד שני ישנו הדין הנסתר והכללי.
יש מכאן גם הוראה מעשית – ההתבטלות לכלל הישיבה בשמירת הסדרים, קביעת מקום, תפילה מעולה, דיבור פה, קדושה אישית, ענייני שבת, דקדוק במצוות, שכל אלו הם כליטוש האבן האישית על מנת שתצטרף למזבח הציבורי.
מתנת השבת האחרונה של השנה
כפי שפתחנו, פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה. עד עתה ראינו את הקשר שבין השבת לזמן זה, ביסוד היחס שבין היחיד לרבים. כעת נראה יסוד נוסף הקושר ביניהם, והוא יסוד התשובה אשר שבע פעמים נזכר בפרשתנו.
התשובה היא מתנתה של השבת, כפי שאומר המדרש[17]: "'ויצא קין מלפני ד'", מהיכן יצא? רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר: יצא שמח… פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת' וגו'". ר' צדוק הכהן[18] מצביע על הקשר בין מזמור השבת שנאמרה בו לשון הודאה: "טוב להודות לד'", לבין התשובה שאף בה נאמרה לשון הודאה: "מודה ועוזב ירוחם"[19]. כך מסופר בפרקי דרבי אליעזר: "'ויגרש את האדם' – גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששער גן עדן סמוך להר המוריה. משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמר ויקח א-להים את האדם, מאי זה מקום לקחו? ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם". זוהי בחינת ה'מודה ועוזב' שהתקיימה בתשובתו של אדם הראשון, עזיבת המקום להר המוריה וההודאה שם לד'.
טמונה בשבת מתנה, שכך אמרו חז"ל: "מתנה טובה יש לי בין גנזי ושבת שמה"[20]. מבאר בעל ה'שפת אמת'[21], שיסוד המתנה הוא הנתינה האלוקית הניתנת לו לאדם יותר מכפי עמלו ויגיעתו. אמנם, מתנה זו באה לאחר עמל ויגיעת ששת הימים הקודמים לשבת. אך למרות יחס זה שבין היגיעה למתנה, הוסיפו חז"ל: "כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה"[22]. בערב שבת כשבאה השבת, ישנה אפשרות להתרומם למדרגת המתנה המוחלטת של 'כאילו כל מלאכתך עשויה'. מתנה זו באה על ידי השתוקקות האדם והרהורי התשובה, הבאים בכניסת שבת קודש[23].
כשם שהדברים אמורים בכל שבוע, בנוגע ליחס שבין השבת לעבודת ששת הימים, כך הם אמורים בזמן זה שאנו עומדים בו, בנוגע ליחס שבין השבת האחרונה לכלל שבתות השנה. לאמור שאפשר להם להיתקן בסוף השנה, על ידי ההשתוקקות של השבת האחרונה.
נמצאנו למדים:[24]
פרשתנו, פרשת ניצבים, קשר מיוחד יש לה לזמן זה שאנו עומדים בו ואשר על כן היא תמיד נקראת בו. קשר זה מתקיים על ידי שני יסודות – היחס שבין היחיד לרבים והתשובה. היחס שבין היחיד לרבים טמון בפרשתנו כבר בשמה – ניצבים. ההתייצבות מבטאת אחדות, כמצבה שהיא אבן אחת. יסוד זה של האחדות מודגש בפי משה בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, משום שכזו היא ארץ ישראל – מאחדת את ישראל מפריטים יחידאיים לכדי כלל אחד. כך פותח משה רבינו את נאומו, בפנייה לכל חלקי עם ישראל: 'ראשיכם, שבטיכם… כל איש ישראל'. לביטוי 'התייצבות' ישנה גם משמעות נוספת – מוכנות ומזומנות לקבלת מרות. אחת מצורות קבלת המרות, היא קבלת יסוד זה של היחס שבין היחיד לרבים. יסוד זה נעוץ אף בראש השנה, שכך היא ההתייצבות בו לפני ה' – כיחיד וכרבים, כאשר היחיד נכלל ברבים ויחד כולם ממליכים את הקב"ה.
הקשר הנוסף בין פרשתנו לזמן זה, מתקיים על ידי התשובה שזהו זמנה, ומקום נכבד לה בפרשה. התשובה היא מתנת השבת ועל ידה זוכה האדם לבחינה של 'כאילו כל מלאכתך עשויה', ביחס למלאכת השבוע שחלף. מתנת השבת האחרונה של השנה גדולה, משום שאז זוכה האדם לבחינה זו אף ביחס לכל שבתות השנה שחלפה, המיתקנות על ידי ההשתוקקות והתשובה בכניסתה של שבת זו.[25]
[1] ראה הגהות מיימוניות תפילה, פי"ג.
[2] דברים כט, יב.
[3] פרשת ניצבים תרע"א והלאה.
[4] דברים טז, כב, רש"י.
[5] כמזבח שבנה אליהו בהר הכרמל, שהורכב משנים עשר אבנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל (מלכים א יח, לא). וראה 'נחמה ליבוביץ' פרשת וישלח, על הסברי הרש"ר הירש והרב קוק בהבדלים שבין מצבה למזבח.
[6] אך מצד שני, קיימת גם בארץ הסכנה של פירוד, כפי שאכן היה בימי השופטים.
[7] ראה עבודה זרה כא ע"א. אך מצד שני קיימת בארץ הסכנה של פירוד, כפי שאכן היה בימי השופטים.
[8] שמות רבה טו, ו.
[9] שם.
[10] בראשית רבה מח, ז.
[11] "מוכן ומזומן", כלשונו של ה'עץ יוסף' שם.
[12] שמות מד ע"ב: "'בתוך עמי אנוכי יושבת' מאי קאמרת? אלא בשעה דדינא תליא בעלמא, לא יתפרש בר נש בלחודוי… ועל דא לא לבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעולם, דבכל זמנא רחמי דקוב"ה על עמא כלהו כחד".
משום כך וויתרה חנה על תפילת אלישע בעבורה להצילה מדין ראש השנה, משום שעל ידי כך היא תהיה מצויינת בנפרד ולא תצטרף לזכות הכלל, ראה מכתב מאליהו ח"א עמ' 124.
[13] ראש השנה א, ב.
[14] שם ד"ה 'כבני מרון'.
[15] שם: "לומר שאע"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול, מ"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז"ש הרמב"ם, הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר עניינו קשה מאוד בלי ספק ע"כ. כי האדם אי אפשר לציירו שני הפכים בנושא אחד, בזמן אחד, שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח, כן א"א להשיג השגחתו וסקירתו, שאם הינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו, וזה א"א בשום פנים".
וראה בר"ל עמ' 73.
[16] ראש השנה טז ע"א-ע"ב.
[17] בבראשית רבה כב, יג.
[18] 'פרי צדיק' וילך, יג.
[19] משלי כח, יג
[20] שבת י ע"ב.
[21] כי תשא תרמ"ג.
[22] רש"י שמות כ, ט בשם המכילתא.
[23] 'שפת אמת' כי תשא תרמ"ג.
[24] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[25] שיחה זו הורכבה משיחות שנמסרו בשנים ה'תש"ל ו-ה'תשל"ב.