בברכת 'מגן אבות', שאומר שליח הציבור לאחר תפילת עמידה בליל שבת – יש מעין שבע הברכות שבתפילת הלחש, החל מ'מגן אבות בדברו' כנגד ברכת אבות, ועד 'נודה לשמו' כנגד מודים ו'אדון השלום' כנגד שים שלום[1]. לפי נוסחה זו נשאלת השאלה מה עניין הביטוי 'אל ההודאות', שנראה כמיותר?[2]
אכן, בברכת 'מעין שבע', שהיא תמצית השבת וריכוז ברכותיה, מופיעים ביטויים בלתי שגרתיים; 'קונה שמים וארץ', 'מגן אבות', 'מעין הברכות', 'נעבוד ביראה' – שהן נוסחאות ראשונות, שמסיבות שונות לא נכנסו לתפילת עמידה, ואילו בתפילה מעין שבע נשתמר הדבר. מה ענינה של השבת המזקיקה נוסח זה?[3]
ביטוי זה – 'אל ההודאות' – מופיע בתלמוד הבבלי בחתימת הברכה על רוב גשמים:
"ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך… מאי מברכין? אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ורבי יוחנן מסיים בה הכי אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ד' אלקינו עד תשתחוה ברוך אתה ד' רוב ההודאות. רוב ההודאות ולא כל ההודאות? אמר רבא אימא האל ההודאות, אמר רב פפא והלכך נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות והאל ההודאות"[4].
אף בתלמוד הירושלמי, הביאו התוספות, נזכר מושג זה בחתימת ברכת 'מודים דרבנן':
"בירושלמי פרק קמא דברכות איתא נמי רבי אבא בר רב זבדא בשם רב מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לך שמך תרננה שפתי כי אזמרה לך וגו' ברוך אתה ד' האל ההודאות"[5].
טוב להודות – בשבת
מיוחדת היא השבת להודאה, שהרי כך נאמר במזמורה: "טוב להודות"[6]. ומדוע טוב להודות בה? פירש הרד"ק:
"יום השבת טוב להודות בו לד' משאר ימי השבוע, כי האדם פנוי מעסקי העולם ונשמתו נח מטרדת הגוף ומתעסקת בחכמה ובעבודת האלקים"[7].
וכיוצא בזה במאירי:
"ואמר 'טוב להודות' – כלומר עתה עת נאות וטוב להודות ליי' ולהתבודד בנפלאותיו, להיותו עת הפנאי; עד שמתוך התבודדותינו נשיג כבוד הבורא ונפלאותיו ונשבח ונזמר לשמו"[8].
השבת היא בחינת 'ופרצת', בחינת פריצת הגבולות, מעין עולם הבא[9]; גם הביטוי 'אל ההודאות' יש בו מן 'ופרצת', שאין בו תארים מצמצמים אלא הוא כולל את ביטויי ההודאה כולם, ולכן דווקא בו אפשר להודות.
כיוצא בזה עמד ב'בני יששכר' על ההפלגה שבהודאה:
"'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד" וכו'. יש להתבונן מהו המזמור של יום השבת טוב להודות, הלא בודאי טוב להודות להש"י תמיד, כמו שאומרים בברכת הודאה בשמ"ע וכל החיים יודו"ך סל"ה. וגם למה אמר טוב להודו"ת בלשון הודאה דייקא לא בלשון שבח והילול וקילוס וכיוצא.
ונ"ל דהנה אמרז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודאתו, שנאמר 'הפעם אודה את ד". והנה אע"פ שגם דורות הקודמים שיבחו את הש"י כדאשכחן 'ברוך ד' אלקי שם וברוך אל עליון אשר מגן' וכו', אבל לשון הודאה המציאה לאה, ומהראוי להתבונן מהו הרבותא דלשון הודא"ה. אבל לשון הודאה נופל בלה"ק על דבר שהוא תוספת טובה זולת עיקר הטובה, והנה לאה כאשר הולידה בן הרביעי המציאה לשון הודא"ה הצודק על תוספת טובה שהולידה יותר על חלקה. העולה מזה שלשון הודא"ה נופל על תוספת טובה.
והנה ישראל שומרי מצותיו ותורותיו הובטח להם עולם הב"א, שכר מצות בהאי עלמא ליכא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ממילא עיקר הבטחתם והשכר המקווה להם הוא עול"ם הב"א. והנה נתן לנו הש"י תוספות טובה ליהנות גם בעוה"ז מן הארת עול"ם הב"א, כי שבת אחד מששים בעוה"ב, וזהו מזמור שיר ליום השב"ת טוב להודות ולשון הודאה דייקא לד' על תוספת טובה שברא את יום השבת שהוא מעין עוה"ב ונהנין גם בעוה"ז מן עונג עוה"ב. הבן הדבר"[10].
לשון 'הודאה' מתייחסת דווקא לדבר הנוסף על עיקר הטובה, כלידת יהודה שהתווסף יתר על חלקה של לאה ועל כך הודתה – 'הפעם אודה את ד'[11]. זו ההודאה שבשבת, בבחינת תוספת טובה שיש בהתענגות בעולם הזה מעין העולם הבא.
יתכן שמשום כך באה לשון זו – אל ההודאות' – הן בהודאה על ריבוי הגשמים, שיש בדבר משום הפלגה, וכן ב'מודים דרבנן' שיש הפלגה בריבוי האומרים.
הודאות החנוכה
בחינה מיוחדת זו של הודאה מתייחסת אף לחנוכה, כלשון הגמרא:
"כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[12].
את שמונת ימי החנוכה קבעו בהלל והודאה – שהם מהווים התפרצות ניסית למעלה מהטבע. זו בחינת השמונה, שהשמיני נתון למעלה מהטבע, וכך אמרו בזוהר:
"תמינאה בהודאה וביה הוה משבח דוד הודו לד', ודא הוד ודאי… ואינון ניסין… ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה"[13].
ההודאה על התוספת המפליגה, על ההתפרצות הניסית למעלה מגבולות הטבע – מתאפשרת על ידי הודאת האדם במגבלותיו; רק כשאדם מתודה על מגבלותיו – הוא יכול להודות. כך בשפה העברית משמשת הלשון 'הודאה' הן כביטוי להודאה על הטובה והן כביטוי לווידוי והסכמה לדעת הצד השני, ועל כך הרחיב ר' יצחק הוטנר:
"בבנין המלים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים: הבעת החזקת תודה והסכמה לדעת הצד השני. לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף: הודאה. הודאת בעל דין – פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני; הודאה על העבר – פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד. הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של אדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שלחן עצמה, מבלי להזקק לעזרתו של הזולת. ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו. באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה"[14].
בשבת חנוכה, בזמן שבו מתלכדות הודאת השבת והודאת החנוכה, מתעצם כח ההודאה המפליגה, ובברכת 'מעין שבע' נמצא טופס מיוחד של כח הודאה זה.[15]
נמצאנו למדים:[16]
בברכת מעין שבע שבתפילת השבת משובץ הביטוי הייחודי: 'אל ההודאות', שאינו כנגד ברכה מסוימת מברכות תפילת לחש. ביטוי זה מופיע אף בשני מקומות נוספים – בחתימת הברכה על ריבוי הגשמים, ובחתימת 'מודים דרבנן'. הלשון 'הודאה' מבטאת את התוספת על עיקר הטובה, את ההפלגה, כך בהודאת לאה על יהודה, וכך בהפלגת ריבוי הגשמים ובריבוי האומרים יחד 'מודים דרבנן'. אף השבת יש בה משום הפלגה – בפריצה אל מעבר לגבולות העולם הזה; משום כך בה 'טוב להודות', ובברכתה אנו מתנסחים בביטוי: 'אל ההודאות', הניצב ממעל לתארים המצמצמים. אף את שמונת ימי החנוכה קבעו בהלל ו'הודאה', שהם בבחינת השמיני-הניסי המתפרץ למעלה מגבולות הטבע. הלשון 'הודאה' משמשת הן כהודאה על הטובה והן כווידוי; להודות ולהתוודות, שרק המתוודה על מגבלותיו הוא שיכול להודות. בשבת חנוכה מתלכדות הודאות השבת והחנוכה, ומתעצם כוח ההודאה המפליגה המתנסחת בביטוי 'אל ההודאות'.[17]
[1] כך באבודרהם, סדר תפילות השבת, ערבית.
[2] ראה אלון, מחקרים ב' עמ' 131.
[3] כחתימת ברכה (אמנם גם ב'ישתבח' מופיע, אבל לא כחתימה).
[4] ברכות נט ע"ב.
[5] הביאו התוספות סוטה מ ע"א ד"ה 'על שאנחנו מודים לך'.
[6] תהילים צב, ב.
[7] רד"ק שם.
[8] מאירי שם. וראה עוד ב'נעים זמירות ישראל' עמ' עג, עו.
[9] ראה בשיחה לפרשת וישלח התשפ"א.
[10] 'בני יששכר' מאמרי השבתות ז, יד.
[11] בראשית כט, לה.
[12] שבת כא ע"ב.
[13] תיקוני זוהר, תיקון יג, כט ע"א.
[14] 'פחד יצחק' חנוכה ב, ב. וראה בחוברת ליום ירושלים, בשיחה 'נצח ירושלים'.
[15] ראה עוד בהגדת 'מי מרום' על תודה, חמץ, כח חורג, חמץ בשתי הלחם.
ירושלים עיר התודה – 'להודות לשם ד', תכלית עליית שבטים – הודאה (כוח ההודאה של יהודה, מלכות). 'בני יששכר' חנוכה נב ע"ב.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנים התשל"ה.