נזכר בכתבי ר' נחמן שהשמחה בראש השנה מקורה בכך שבכל שנה הקב"ה מנהג את עולמו יפה יותר; וברור שהיסוד הוא מפני שבכל שנה העולם מתקרב

מאז ימי הגאונים והראשונים נזכר המנהג לברך את החודש בשבת הסמוכה לראש החודש[1], ואף יש כעין ראיות לכך כבר בירושלמי[2]. על ידי ברכת החודש בשבת

מושג ה'זכירה' בשבת כפול: ביחס למעשה בראשית וביחס ליציאת מצרים. אך בעוד ש"זכר למעשה בראשית" נזכר גם בתפילה[1] – הרי ש"זכר ליציאת מצרים" נזכר רק

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה[1]. ישנם שני יסודות המקשרים בין פרשה זו לזמן זה. האחד הוא היחס שבין היחיד לרבים, הנמצא הן

פלא הוא על אנשינו שרגילים הם למחשבה רחבה, אך כשמציגים בפניהם כיוון אחד על יחידותו בהבלטה יתרה – מתעוררת מיד התנגדות[1]. אולם המתבונן הפנימי יראה

ראינו בעבר תוכנו המיוחד של 'אלול' הוא הפנימיות. מכאן התבודדותו של משה בשנית על הר סיני, שממנה התבודדותו של כל אדם בחודש זה, ומכאן עניינה