אלול

שנה – לשְנות ולשָנות

מן המפורסמות הוא שעניין הזמן ענין נכבד הוא. אולם דומה שיותר מאשר בכל הקשר אחר, בא ענינו לידי ביטוי במה שנוגע לשנה כיחידת זמן. הדבר נזכר לראשונה בתורה: "עיני ד' אלוקיך בה תמיד מרשית השנה ועד אחרית שנה"^[1]. בפסוק זה יש לעיין מכמה אנפין: הן מהפן הגרפי – בהחסרת האות א' במילה 'רשית' כפי ששאלו חז"ל, הן מהפן הדקדוקי – בתוספת ובהשמטה של ה"א הידיעה במילה 'שנה', והן בפן העיוני, כשאלותיו של בעל התניא – הרי ברגע האחרית מיד מתחילה שנה חדשה?

אולם לענייננו – השנה היא יחידת זמן קבועה, שהתורה סיימה אותה בגבולות ידועים, ויחד עם זאת מבוטאת כאן הפילוסופיה העמוקה של הזמן; 'שנה' מלשון לשְנות ומלשון לשָנות. כל קטע זמן הוא מצד אחד שונה מקודמות, ומכאן המושג 'שנה', מלשון 'שונה מ…' ומצד שני הוא חוזר על קודמות, מלשון 'שונה על…'^[2]. צד ההתעוררות המוסרית שבדבר: בנו תלוי אם השנה הבעל"ט תהא שונה מחברותיה או תשנה ותחזור על קודמותיה.

מעגל הזמן

יסוד נוסף בעניין הזמן הוא היות המועדים, בלוח השנה הישראלי, נעוצים בימי בראשית. "והיו לאותות ולמועדים"^[3] – פירש רש"י על שם העתיד של מועדי ישראל^[4]. בבריאת הזמן מקופלת כל ההתפתחות שעתידה לבוא באותו מועד בזמנים מאוחרים, וכיסודו של הרמח"ל על האור שיחודש עלינו בבוא עת התיקון^[5]. יתר על כן – אף מאורעות פרטיים יש להם עניין מהותי לזמן, וכדברי ר' צדוק שיום שאדם נולד בו הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה^[6].

קול שופר

לאחר שהנחנו יסודות אלו, שהם כבר נדושים אצלנו, אנו באים להבנת זמנו של אלול.

חוץ מענייני המוסר והמחשבה הנלווים למושג 'אלול', יש לו גם מבע הלכתי. הטור בראש הלכות ר"ה הביא בשם הראשונים את מנהג תקיעת שופר בחודש אלול^[7], ולאחר העיון בדבריו ובדברי המפרשים שם נראה שיש שני עניינים:

האחד, שיסודו עליית משה רבנו להר סיני בראש חודש אלול^[8]. שלוש פעמים שהה משה בהר – ארבעים יום ראשונים ממתן תורה עד י"ז בתמוז, אז ירד ושבר את הלוחות, לאחר שריפת העגל עלה שנית לארבעים יום שניים להתפלל ופירש מן העם, ובראש חודש אלול עלה בשלישית ברצון לקבלת הלוחות השניים, וירד ביוהכ"פ. תקיעת השופר בר"ח אלול, בימי משה, לציין את עלייתו כדי שלא יטעו כבראשונה בחשבון הימים, כנזכר בחז"ל. זהו עילויו של אותו שופר, 'עלה אלוקים בתרועה', בבחינת מידת הדין, וזהו השיפור בבחינת שם הוויה, במידת הרחמים, 'ד' בקול שופר'^[9]. מכאן, לפי הסברו של ה'פרישה', באה תקיעת שופר בכל ר"ח אלול, מכיוון שהוא שהציל את ישראל מהחטא, 'וזה עילויו'.

העניין השני הוא תקיעת שופר במשך כל אותו החודש, ואשר לה הדבר צריך ביאור מה עניינה^[10]? וב'פרישה' שם כתב ש"תוקעין בכל החודש לעורר על התשובה דהוי עת רצון למשה בעלייתו ללוחות שניות".

לדוד ד' אורי וישעי

מנהג נוסף הנזכר בקשר לאלול הוא אמירת מזמור כ"ז בתהילים – 'לדוד ד' אורי וישעי' – לאחר התפילה. מנהג זה הובא ב'משנה ברורה' ונזכר ב'מטה אפרים', וטעמו הובא  ב'אלף למטה' על פי דברי המדרש: "אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים"^[11]. וכבר הקשה על כך בסידור 'תורה אור' – וכי כל המדרשים שנזכרים על ר"ה ויו"כ נאמרים?^[12] ובר' צדוק הוסיף להקשות – מדוע אם כן לא נאמר מזמור זה רק בר"ה וביום הכיפורים?^[13].^[14]

ואפשר שנעלם מעיניהם שהמקור הראשון לכך, כנראה, הוא בסדור האר"י לר' שבתי מרשקוב בדבר אמירת 'לדוד' באלול. ושם ציין שמר"ח אלול נפתחים י"ג שערי רחמים, ובמזמור זה יש י"ג שמות הויה אשר בעזרתם נכנסים לשערי הרחמים.

אני לדודי ודודי לי – לוחות ראשונים ושניים

על פי הדברים הללו ניתן לומר בע"ה דבר מחודש; יש קשר בין תקיעת שופר לבין אמירת 'לדוד', למרות שלא נזכר הדבר באחרונים.

השל"ה הביא רמז לאלול משיר השירים – "אני לדודי ודודי לי"^[15], והבחין ר' צדוק שקודם לכן נאמר: "דודי לי ואני לו"^[16]. דהיינו, בראשית פותח הדוד לרעיה, בבחינת אתערותא דלעילא, ולאחר מכן באה הפתיחה מצד הרעיה, בבחינת אתערותא דלתתא^[17]. אותם ארבעים היום הראשונים, שבהם עלה משה למרום לקבל את הלוחות הראשונים – זה ה'דודי לי'; ואילו מה שבא לאחר מעשה העגל, תפילת משה, ההתרצות האלוקית ועליית משה בשנית בר"ח אלול – זה ה'אני לדודי'. על אותה אתערותא דלתתא של 'אני לדודי' מושתת יסוד התושבע"פ, העמל האנושי, הלוחות השניים. כך הוא סדרו של אלול – ממטה למעלה, בבחינת 'אני לדודי', עד שביום הכיפורים זוכים שוב ל'דודי לי'^[18].

נמצא שהשופר של אלול הוא השופר של עליית משה, שופר של סילוק עבודה זרה, שופר של התעוררות העם מלתתא, ובו תוקעים לא רק בראש החודש אלא בכולו, שאלו הם ימי רצון^[19].

והנה בלוח הזמנים של הלוחות הראשונים והשניים, ומה שבינתיים – יש הרבה חוסר בהירות. הנצ"יב ב'העמק דבר' יישב עניין עניין על אופנו, ועיקר הדברים שבארבעים יום האמצעיים שהיו בכעס משה לא היה במחנה, אלא נטה אהלו מחוץ לו, ושם היה מתפלל ומתייחד עד שנרצה לו הקב"ה. כנראה שלסוף הארבעים היה הגילוי המופלא של י"ג מידות, ואז עלה משה בר"ח אלול לקבלת הלוחות השניים, ותקעו בשופר. בלוחות הראשונים הייתה תקיעת השופר מלמעלה, חזק מאד, ואילו בשניים תקיעת שופר עלתה מלמטה – תקעו במחנה^[20].

בנקרת הצור

כבר דברנו על כך שיש בתורה פרשיות גלויות וסמויות; אף הגלויות נסתר יש בהן, אולם יש פרשיות שמיד מרגישים את הסמוי בהן, וכזו היא פרשת התגלות בסיני באותן ארבעים יום אמצעיים^[21]. פרשה זו, שהיא מיסודות המחשבה והרגש הדתיים, שימשה רקע ומצע להרבה מזמורים בתהילים, ואפשר להצביע על הרבה מקבילות לשון בינה לבין מזמורי תהילים. אולם מיוחד הוא מזמור כ"ז – 'לדוד ד' אורי וישעי' – שבו מנסה המשורר למסור את חוויתו הדתית בלשון דומה למקראות המתארים את מצבי משה. לנגד עיני רוחו של דוד במזמור כ"ז עמד אותו מחזה עילאי בנקרת הצור, והוא חזר אליו וחרז סביבו את הגיגיו ותפילתו. הנחה זו מתאמתת הן במטבעות לשון משותפות לשתי הפרשיות, והן בצדדים עיוניים משותפים.

באותם ימים מתבודד משה מחוץ למחנה, והוא מבקש את פני ד', מבקש הוראת דרך, ומתוך כך מתראה אליו הגילוי האלוקי. וכך מזמר דוד: 'ד' אורי' – כנגד אותה התגלות אור שהיתה במערה היתה שם במערה התגלות אור^[22]. 'אם תחנה עלי מחנה' – כנגד 'מחוץ למחנה' של משה. 'אם תקום עלי מלחמה' – כנגד 'קול מלחמה במחנה'. 'שבתי בבית ד'… לחזות בנועם ד" – כנגד 'הראיני נא את כבודך'. 'ולבקר בהיכלו'^[23] – כנגד 'והיה נכון לבקר ועלית בבקר'. 'כי יצפנני בסכה' – כנגד 'ושכתי כפי'. 'בסתר אהלו, בצור' – כנגד 'ונצב על הצור'. 'ואזבחה באהלו זבחי תרועה' – כנגד 'קול העם ברעה'. 'בקשו פני, את פניך ד' אבקש, אל תסתר פניך' – כנגד 'אני אעביר כל טובי על פניך', 'אם אין פניך הולכים' וכו'. 'ונחני בארח מישור' – כנגד 'והנחתי לך', ועוד.^[24]

אותה התגלות מופלאה שזכה לה משה היא היא שאליה מתגעגע המשורר, הפגישה של האדם היחיד עם אלוקיו. לכאן יש לצרף, על הצד הפנימי, את י"ג הפעמים שנזכר שם ד' במזמור כנגד י"ג המידות, כדלעיל. ידיעה זו, ידיעת שם השם, היא מעיקרי פרשת הגילוי בנקרת הצור: 'וקראתי בשם ד' לפניך', 'ויקרא בשם ד', וכנגד זה בפתיחת המזמור בתהילים: ד' – אורי וישעי… ד' – מעוז חיי'.

אמנם יש כאן גם צד כללי – שאלת משה על דרכי הנהגת ד' בעולם: 'הורני נא את דרכיך'. בנוסף לשאלה, לפי הרמב"ם, על אמיתת המצאו, ביקש משה לדעת את דרכי הנהגתו, לפי שיטות המפרשים האחרונים, וכיוצא בזה אנו מוצאים אף אצל דוד: 'לראות בטוב ד"^[25].

אלול

משה יוצא מחוץ למחנה,  מתבודד, ורק אחרי זה עולה להר לארבעים ימי הרצון. ארבעים יום כדי להתרחק מן הזולת^[26], בכדי להגיע ליום הכיפורים, לפגישה עם ד', לחזות בנועם ד'. תקופת 'בין הזמנים' היא תקופה של פנייה חוצה, נפגשים מבחינה טכנית עם החוץ, וממילא גם מבחינה פנימית; ואילו ימי אלול אלו הם ימי התבודדות, של פגישת האדם עם עצמו, תוך עיון בבעיות המוסריות-אישיות, אגוצנטריות מוחלטת. ימים של פתיחת נקב מלמטה למעלה, מפולש, בתקיעת השופר, באמירת 'לדוד', בכדי להגיע לראות בטוב ד'.

הוא הדבר שבו פתחנו. ביצירת הזמן, במסגרת השנה השינוי – מקופל אלול. אלול של משה, של עילוי בשופר, של י"ג מידות, של הראני נא את כבודך, אלול של דוד המחפש את נעם ד', ואלול של כל אחד מאיתנו; והוא מקופל מאז ימות עולם.

אלול נברא באות י', בבחינת עולם הבא, עולם המחשבה^[27]. י' מסמלת את הסימון הקטן ביותר, התפיסה העדינה ביותר; העמוק, הפנים. עולם התשובה הפנימי. מאז ימות עולם ימים אלו ימי רצון הם, ימי עילוי, ימי פנימיות. כל העולם בטל – ואתה יושב אל מול פני ד', וכזה הוא קול השופר ש'כיוון דלזיכרון קאתי כלפנים דמי'^[28].

יש הרבה מה להרחיב את הדיבור על היחיד, ומה עניין הציבור במחשבת הפרט ובתפילת הימים – אולם בכניסה לימי אלול, כשכל אחד מתכונן לעבודת אלול האישית, נשיר מעלינו את חיצוניות הרחוב והחברה. יתעמק כל יחיד בעצמו, בפנימיות, בסגולת הימים, לשינוי, לשיפור ולהתעלות. ^[29]

---

[1] דברים יא, יב.

[2] ראה שיחה לשבועות שנערכה בשנת התשע"ט.

[3] בראשית א, יד.

[4] ואמנם הרמב"ן פירש על שם עונות השנה בחקלואות, וראינו ששני מעגלי זמן אלו חופפים ומראין משנה ההוראות למועדים – ההיסטורי והחקלאי

[5] 'דרך ד".

[6] 'קונטרס החלומות', נספח ל'רסיסי לילה'.

[7] אור חיים ס' תקפ"א.

[8] ויסוד הדבר בפרקי דר"א.

[9] שמשפר ומתקן, כנזכר בזוהר, ועיין ב'פרי צדיק' אלול.

[10] ראה עוד בבית יוסף, בב"ח ובחידושי הגהות על הקושי בטעמים שהביא הטור.

[11] ראה 'שוחר טוב' כז; 'ויקרא רבה' פ' כא.

[12] 'תורה אור' ב'שער הכולל' (ועיין 'לאור ההלכה' לרב זוין, אלול).

[13] 'פרי צדיק' אלול אות ב.

[14] טעם נוסף הובא מבעל הטורים בפרשת ניצבים, ש'לולא' מרמז על אלול, והקושי נגלה.

[15] שיר השירים  ו, ג.

[16] שם ב, טז.

[17] וראה בתרגום שפירש את הפסוק ראשון על מלחמת עמלק שהיתה בסיוע מלמעלה, ואת הפסוק שני על הקרבת קורבנות בראשית בית שני.

[18] ומכאן המשך הפסוק 'הרועה בשושנים'. וראה בפתיחת הזוהר על יג עלי השושנה ועל יג מידות, ובר' צדוק 'אלול' סימן ד', שעל ידי הפתיח המלמטה באים יג מידות לשושנת ישראל.

[19] ומפסיקים בר"ה ולא מממשיכים עד יהוכ"פ – כדי לערבב השטן, ואלו הטעמים שהובאו בטור.

[20] יעו"ש בנצי"ב, וזאת נגד הראשונים (כתוספות בב"ק פ"ב ועוד).

[21] שמות לג, יב – לד, ח. וכמו שרמז הרמב"ם בח"א ממורה נבוכים על סוד הצור והמקום.

[22] וכדברי המדרש אם היה משתייר אור מכלא מחט סדקית וכו'.

[23] וברש"י – לבוקר השכם.

[24] השווה 'נבואה שעריך' ח"א, במאמר 'תוקף תשרי' א.

[25] ושם במלבי"ם – "כשאלת משה".

[26] כנגד יצירת הולד, ראה 'עולת ראיה' בפתיחה.

[27] ראה מנחות כט ע"א, 'צדקת הצדיק' סימן קסט. וראה שיחה לשבועות שנערכה בשנת התשע"ח (כרם ביבנה תשכ"ג).

[28] ראש השנה כו.

[29] שיחה זו ניתנה בכרם ביבנה, אור לט' באלול – יומא דהילולא לר' צדוק הכהן, תשכ"ד.