מיקום ספר ויקרא
חלוקת התורה לחמשה חומשים מעוגנת בתורה עצמה, גם אם היא לא מפורשת בה, שכן התורה ציינה זאת במבנה הספרים. ספר בראשית עומד בפני עצמו, כאשר יש לו מסגרת הפותחת וחותמת אותו, כך גם ספר דברים, הנתון במסגרת דברי משה וכך בספרים שמות ובמדבר אשר כל אחד עוסק בתקופה ונושא מסויימים בפני עצמו[1].
בתווך שבין ארבעת החומשים, מלפניו ומאחוריו, ניצב ספר ויקרא. חטיבתו העצמאית של ספר ויקרא באה לידי ביטוי אף מבחינת סדר הזמנים; ספר ויקרא הוא הקצר ביותר.
אמצעיותו של ספר ויקרא היא כבודו ושבחו, כפי שאמרו במדרש:
"'מעיו עשת שן' – זו תורת כהנים, מה הכרס הזה הלב מכאן והכרעים מכאן והוא בתוך כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושנים מכאן והוא באמצע"[2].
הסיבה ליקרותו של ספר ויקרא, המתבטאת במיקומו הייחודי בין חמשת החומשים, מתבארת בדברי ה'יפה תואר':
"מה שנתון ספר ויקרא באמצע התורה כי מפני שהוא מרובה בהלכות מזולתו, ואם כן הוא עיקר התורה, והדבר העקרי ניתן באמצע כדבר השמור משני צדדיו"[3].
עיקרון זה של כבוד האמצעי מופיע, בהקשר אחר, גם בספרי:
"'אל מול פני המנורה יאירו', שיהיו נרות מקבילים את המנורה ומנורה את הנרות. הא כיצד? שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע. נמצאו כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה ר' נתן אומר אמצעי מכובד"[4].
דברי ר' נתן אלו הובאו אף בגמרא, ושם נחלקו רש"י והתוספות למה הם מתייחסים:
"דתניא 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' – מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי, אמר רבי נתן מכאן שאמצעי משובח"[5].
רש"י פירש – לגבי קריאת התורה:
"מכאן שאמצעי משובח. לגבי שלש שקורין בספר תורה בשני ובחמישי ואמרינן במסכת מגילה אין פוחתין מעשרה פסוקים, וקאמר רבי נתן דאמצעי משובח וקורא ארבעה והשאר ג' ג'"[6].
ואילו תוספות פירשו לגבי ההולכים בדרך:
"שאמצעי משובח… לכך נראה דהך מיתני' לגבי שלשה המהלכים בדרך דגדול באמצע, כדאמר בפרק אמר להם הממונה"[7].
אחדות הבריאה בקרבנות
מבנהו של ספר ויקרא נסוב סביב ענייני הקדושה במקדש, במחנה ובזמנים, כאשר במרכזם ניצבת עבודת הקרבנות במקדש. הבנת ענייניהם הפנימיים של הקרבנות תלויה בידיעת מרכיביהם; הקרבנות באים מכל סוגי המציאות: מהדומם – המלח והמים, מהצומח – הלבונה, השמן והיין, ומהחי – מבעלי החיים הטהורים.
נמצאת עבודת הקרבנות שבמקדש מאחדת את כל דרגות המציאות – הדצח"מ, ודבר זה הוא מיסודות המחשבה האחדותית, המתבארת באורות הקודש, בייחוד בסדר 'נשמת העולם':
"עומד האדם ותוהה, איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם, האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה למעלה, הם הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכחם של כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד גדלותם, מדומם עד המדבר…
וככה נעשים כל ברואי עולם חטיבה אחת, ואומות ומפלגות, ובעלי דעות ואופיים שונים, בונים יחד עולם מלא, שהוא מלא עוז והדר יחדו."[8]
המציאות מורכבת מברואים שונים במדרגות שונות, כאשר בתחתית ניצבת מדרגת הדומם, על גביה הצומח, החי ולבסוף המדבר – האדם. אולם למרות החילוקים, המציאות בכללותה היא חטיבה אחת, אשר כוח החיים זורם בה ממטה למעלה, ומתעלה על ידי עבודת האדם. אחדות זו היא יסוד עבודת המקדש, שבה לוקח האדם קרבנות מכל יתר רבדי המציאות – הדומם, הצומח והחי – ומעלה אותם כלפי שמיא.
קרבן – קירבה
חריגה היא מצוות הקרבנות מיתר מצוות התורה, שכן בעוד לגבי יתר המצוות לא מפורש בתורה שהן התקיימו קודם מתן תורה – לגבי למצווה זה הדבר מפורש[9]. מעובדה זו ניתן ללמוד על מהות עבודת הקרבנות, כפי שכתב ב'תורה שלמה':
"דבר גדול וחשוב מצינו בענינא דקרבנות והוא המורה בעליל כי אכן אין הקרבנות מצוה מעשית גרידא; אלא שרש הענין קשור באהבת ה' ודביקות בו ית'. הקרבת קרבן הינה התפרצות פנימית של התקרבות להקב"ה. דהנה לכאורה שונה מצות הקרבת משאר מצוות התורה בכך שמצינו שקיימוה עוד קודם למתן תורה. אדם הראשון הבל נח אברהם יצחק יעקב ויתרו הקריבו קרבנות לריח ניחוח לה' וקרבנות אלו היו מתוך התעוררות פנימית ללא צווי… והנה לאחר שבני אדם הקריבו קרבנות לה' מדעת עצמם באה התורה וציותה על הרשות להקריב עולת נדבת יחיד וחיוב של עולת צבור. חז"ל הורינו שהקרבנות של אבות העולם באו מתוך התבוננות בעולמם ומתוך התלהטות אהבה להקב"ה ומתוך הכרת טובה. הוי אומר: פעולה זו של קרבן – כשיש עמה התלהבות פנימית לאהבת ה' – הרי זו פעולה טבעית, פעולה יסודית התואמת את תכונת האדם"[10].
מהותה הפנימית של עבודת הקרבנות היא נטיית האדם וחפצו להתקרב לד', וכפי שמתבטאת התורה בפרשתנו: "ריח ניחוח לד'"[11]. נטייה זו טבעית לאדם ותואמת לתכונתו, ומשום כך הקריבו האבות קרבנות עוד קודם לציווי התורה עליהם.
בהקרבת הקרבן מתבטל האדם ומתאחד עם מה שלמעלה ממנו, ועל ידי כך מתגלה שהכל שייך לשמים, וגם אם בגלוי נראה לעיתים אחרת הרי שבסתר הכל ברשות לגבוה. שייכות זו באה לידי ביטוי בקרבנות, המתאחדים ועולים על ידי האדם.
קרבנות וצמחונות עתידית
מתוך עילוי זה יבוא השינוי לעתיד לבוא – תחת שיועלו הקרבנות מבעלי-החיים יועלו הם מן הצומח בלבד, כדברי הרב קוק ב'עולת ראיה':
"'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות'. בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון על ידי התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי-אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. מה שאין כן האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' כדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות"[12].
בזמן הזה עילוי בעלי-החיים יכול להיעשות רק על ידי מעשה בפועל של העלאתם למזבח, מה שאין כן בעילוי האדם אשר יכול להיעשות בדעתו על ידי המחשת מעשה ההקרבה בלבד. אולם לעתיד לבוא ירבה שפע הדעת עד כדי שעילוי בעלי-החיים יוכל להיעשות באופן מחשבתי בלבד, כבאדם, וההקרבה בפועל תיעשה רק במנחה מן הצומח.
תיקון העתיד הפורימי
אולי על פי זה ניתן להסביר עניין עמוק נוסף – הקשר שבין קרבן העומר לבין הנצחון על עמלק. בין מגילת אסתר לבין הקרבנות מצינו שני קשרים. הראשון במשתה ושתי:
"והקרוב אליו… אמר רבי לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר"[13].
וברש"י:
"'פסוק זה על קרבנות נאמר'. והקרוב אליו לשון הקרבת קרבן, מלאכי השרת הזכירו לפני הקב"ה את הקרבנות שהקריבו ישראל לפניו לעשות להם נקמה בושתי ותבא אסתר ותמלוך תחתיה"[14].
הקשר השני נמצא בוויכוח על מנחת העומר, שהתקיים בין המן לבין בית מדרשו של מרדכי, כפי המסופר בגמרא:
"'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'. אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן, כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה מירתת, אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו. בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו במאי עסקיתו? אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי? אמר ליה רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי"[15].
וברש"י:
"'הלכות קמיצה'. דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה הוא יום תנופת העומר"[16].
דבר זה צריך ביאור – מה היחס בין נס פורים לבין קרבן העומר שעל ידו ניצחו את המן?[17] על פי היסוד שראינו בעולת ראיה מתבאר הדבר. מגילת אסתר היא מגילת העתיד, שכן ימי הפורים עתידים להתקיים לעולם: "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם"[18]. לכן 'מנחת יהודה', מנחת העומר הבאה מן הצומח, היא שבכוחה מתגברים על עמלק, כי היא קרבן של עולם התיקון; את המן נצחו בכוח תיקון העתיד.
כדי להגיע לתיקון העתידי של 'ומלאה הארץ דעה' – צריך בעולמנו לתיקון של 'עד דלא ידע'. כשהופכים להיות כבהמה שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ובין ארור לברוך, מסייעים לתיקון עולם החי ש'לא ירעו ולא ישחיתו', ומביאים לכך שהקרבן אינו עולה אלא מן הצומח.
שמחת פורים ופסח – ויקרא
אמרו חז"ל: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"[19] – אך לא ציינו עד מתי מרבים, ואתה נמצא למד שהשמחה מתרבה והולכת בכל חודש אדר עד ראש חודש ניסן; נמצא ששיא השמחה הוא בכט אדר[20]. יותר מכך – על דברי חז"ל הללו אמר רש"י: "'משנכנס אדר' – ימי נסים היו לישראל פורים ופסח"[21], נמצא ששיאה של השמחה הוא בחיבור חודש אדר עם חודש ניסן.
מהי שמחת הפורים? שמחת הגילוי שאין מקריות והכל מכוון משמים, אשר זו עבודת הפורים. יסודה של שמחה זו מקופל בשמה של פרשתנו, הניצבת בסמוך למעבר שבין חודש אדר לחודש ניסן: 'ויקרא'. האות א' של ויקרא היא זעירא, ללמדך שגם במדרגות הגילוי שאחר חנוכת המשכן ניתן לתפוס את הגילוי חלילה כ'ויקר', בדרך ארעי, דרך טומאה ומקריות, בבחינת 'אשר קרך בדרך', וניתן לתפסו כקריאה אלוקית מכוונת – 'ויקרא'[22]. ההבדל שבין גן עדן לבין גיהנום הוא בהאזנה לקריאה האישית, בשמיעת קול אלוקים לאדם.
עלינו לפקוח את עינינו ואוזנינו לשמוע את הקריאה וההשגחה על כלל ישראל, ש"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל"[23]; מי שמתבונן היטב שומע את ה'ויקרא', "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים"[24] – תשמעו את ה'ויקרא'.
חירות הפורים, בלי מגבלות, עד דלא ידע, מתחברת לחירות הפסח של 'לכתך אחרי במדבר', עד דלא ידע, וד' כוסות פותחות בפנינו דרכים חדשות, 'המדרכינו על במות אויבנו'.
נמצאנו למדים:[25]
ספר ויקרא נתון בתווך שבין יתר החומשים, ואמצעיות זו מעידה על חשיבותו – שבו עיקר הלכות התורה. עיקרו של ספר זה עוסק בעבודת הקרבנות שבמקדש, הנלקחים מכל דרגות המציאות, והאדם המקריבם מאחדם ומעלם לשמים. עילוי זה, שהוא יסוד עבודת הקרבנות, מותאם לנטייתו הטבעית של האדם לקירבה אלוקית, והוא שיביא את השינוי העתידי במעבר לצמחונות. זה הקשר שבין פורים למנחת העומר – במנחה זו יש בה מן העתיד, בהיותה באה מהצומח, ואף פורים עניינו העתיד; בכוח העתיד מתגברים על עמלק. שמחת פורים, שעניינה שמיעת הקריאה האלוקית המכוונת ושלילת המקריות, באה לשיאה עם חיבורה לשמחת פסח, ובכוחן נפקחות אוזנינו לשמוע את קריאת 'ויקרא'. חירויות פורים ופסח מתחברות, ונפתחות בפנינו דרכים חדשות.[26]
[1] ראה הופמן עמ' יא.
[2] שיר השירים רבה ה, יד. ז, ב.
[3] הובא בהקדמת 'תורה שלמה' לספר ויקרא.
[4] ספרי במדבר ח, ב.
[5] מנחות צח ע"ב.
[6] שם.
[7] שם.
[8] 'אורות הקודש' ב, עמ' שסא-שסב.
[9] ראה הופמן, ויקרא עמ' סד.
[10] 'תורה שלמה' ויקרא עמ' 267-268.
[11] ויקרא א, ט.
[12] 'עולת ראיה' ח"א, עמ' רצו. וכן ב'חזון הצמחונות והשלום' עמ' מג.
[13] מגילה יב ע"ב: 'והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש'. אמר רבי לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר. 'כרשנא' – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך? 'שתר' – כלום הקריבו לפניך שתי תורין? 'אדמתא' – כלום בנו לפניך מזבח אדמה? 'תרשיש' – כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה? 'מרס' – כלום מירסו בדם לפניך? 'מרסנא' – כלום מירסו במנחות לפניך? 'ממוכן' – כלום הכינו שלחן לפניך?".
[14] שם. וראה 'תורה תמימה' ו'מחשבות חרוץ' עמ' 138 שזה היה במשתה ושתי.
[15] מגילה טז ע"א.
[16] שם.
[17] ראה במהרש"א שם ובמכתב מאליהו ח"ב עמ' 127.
[18] מדרש משלי ט, ב. ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד.
[19] תענית כט ע"א.
[20] ר' צדוק.
[21] תענית שם.
[22] ראה 'מגלה עמוקות' ויקרא.
[23] יבמות סג ע"א.
[24] שמות ג, יב.
[25] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[26] שיחה זו נאמרה בשנים ה'תשל"ו וה'תשנ"א.