'יתן עיניו בנרות'
ההלכה הפסוקה היא להסתכל בנרות בזמן הקידוש:
"וכשמתחיל יתן עיניו בנרות"[1].
בטעמיה של הלכה זו נאמרו סיבות שונות. ה'אליה רבה' ציין את המקור לכך מדברי הגמרא בדבר פסיעה גסה המזיקה לראיה, שתיקונה הוא על ידי הקידוש:
"'יתן עיניו בנרות' וכו'. עד שיגמור 'ויכלו' כדי לרפאות עינים שכהו מפסיעה גסה משום שראיתי בדרשות מהר"ש שנהג לראות בנרות בשעת קידוש מהאי טעמא (מלבושי יום טוב). וכתב במהרי"ל הלכות שבת משום דפסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ושתי פעמים נר עולה חמש מאות והמסתכל בשתי נרות של שבת יהיה לו רפואה, עד כאן"[2].
אל תרגזו בדרך
על הפסיעה הגסה מזהיר יוסף את אחיו בפרשתנו: "אל תרגזו בדרך"[3], וכפי שפרשו בגמרא:
"אל תרגזו בדרך… במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר. אל תפסיעו פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם"[4].
בפירוש כוונתו של יוסף רבו הדעות במפרשים. כך לדוגמה ברש"י:
"'אל תרגזו בדרך', אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו בחמה לעיר. ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו"[5].
פירושים נוספים ניתנו להוראה זו של יוסף, כגון 'שלא תריבו במכירתי', שלא תמהרו ליעקב, כעין ברכת פרידה ועוד[6].
עולם שבתי מתוקן
והנה במהר"ל:
"וכן מה שאמר שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כי הוא תנועה יותר מן השעור שכל תנועה היא גשמית, ואינו דומה כאשר הוא הולך דרך הליכה מאחר שכך דרך האדם שילך, וכיון שכך דרכו אין זה נקרא תנועה אליו, אבל הליכה יתירה אסורה משום דהוי תנועה ושנוי אשר הוא אסור בשבת, כי נקרא שבת ראוי שיהיה בו המנוחה לא התנועה הגשמית ויש לך להבין את זה"[7].
פסיעה גסה היא תנועה של שינוי, המסמלת ניסיונות ביצוע, אתגרים, יוזמה; תכניות שעדיין לא התבצעו. העין, לעומת זאת, מסמלת את המציאות בפועל, את הנראה כמות שהוא. השבת נתונה בסוד הראיה: "ראו כי נתן לכם השבת"[8], היא נמצאת בפועל.
מי שפועל ומהלך בשבת בפסיעה גסה – מרחיק את עולם התיקון, את עולם ה'בפועל', ומהי תקנתו? בקידוש.[9]
אולי זה אשר רמז יוסף לאחיו באמרו: 'אל תרגזו בדרך'. הם חשבו לשנות בצעדיהם את העולם המתוקן, "נלכה דתינה"[10], וניסו להדביק את קצב המאורעות והחלומות. לזאת רמז להם יוסף, שהוא בבחינת שבת – אל תרגזו בדרך; אל תנסו להשתלט על הנתון.
בחלום הנבואי הכל נתון, הכל בעין, "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין"[11] – ומכאן למדו על אכילת קדשים בכל הרואה במשכן שילה, אשר בנחלת יוסף: "עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה"[12].
בהתבוננות בנרות השבת, בעת הקידוש, אפשר לראות עולם שבתי מתוקן שכל מלאכתו עשויה.
לילות טבת
פעילות שמטרתה להגיע למנוחת שבת אמתית אנו מוצאים אצל הלל:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה; אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת"[13].
כאלו הם לילות השבת בתקופת טבת; ללמוד בקור, ולהתחמם על יד מדורת האור והחום – כדי לשמוע דברי אלוקים חיים. [14]
נמצאנו למדים:[15]
הלכה פסוקה היא להסתכל בנרות בעת הקידוש, ובטעמה כתב ה'אליה רבה' – על מנת לרפא את העיניים אשר ניטל מאורן מפני פסיעה גסה. על אותה פסיעה מזהיר יוסף את אחיו בפרשתנו – 'אל תרגזו בדרך'. פסיעה גסה היא תנועה של שינוי הקיים, של יוזמה וניסיונות ביצוע, והיא אשר עלולה ליטול את מאור העיניים, את ראיית המציאות המתוקנת כמות שהיא. תקנתה היא באור נרות השבת בעת הקידוש, שהשבת נתונה בסוד הראיה. הוא שרמז יוסף לאחיו: 'אל תרגזו בדרך' – תחת שחשבתם לשנות בצעדיכם את העולם המתוקן, ולהדביק את קצב המאורעות והחלומות. זהו יוסף אשר במשכן שבנחלתו אוכלים בכל הרואה, בבחינת השבת והעין, בבחינת החלום הנבואי שבו הכל נתון בעין. פעילות שמטרתה להגיע למנוחת שבת אמתית אנו מוצאים אצל הלל, אשר מסר נפשו בשבתות לילות טבת להתחמם על יד מדורת האור והחום שבבית המדרש – לשמוע דברי אלוקים חיים. [16]
[1] רמ"א או"ח רעא, י.
[2] 'אליה רבה' שם כא. וגמרא ברכות מג ע"ב: "פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמש".
[3] בראשית מה, כד.
[4] תענית י ע"ב.
[5] רש"י בראשית שם.
[6] ובמהרש"א – מדוע לא הזהירם יעקב. וב'ארץ חמדה למלבי"ם – היו נזירים ולא מקדשים על היין. ובקוצק – כל פעילות לא תועיל, הידיעה תגיע ליעקב בזמן.
[7] 'חידושי אגדות' למהר"ל שבת קיג ע"א.
[8] שמות טז, כט. וראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וירא.
[9] וכעין זה ב'תפארת השבת' עמ' פג – מחשבת היצירה של האדם, אמונת השבת.
[10] בראשית לז, יז.
[11] שם מט, כב.
[12] זבחים קיח ע"ב.
[13] יומא לה ע"ב.
[14] וראה עוד 'אור השבת' עמ' צד, וכן בשל"ה דף צז.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.