ישמח משה – ויעקב
הפתיחה לתפילת עמידה בשחרית של שבת – מתחילה במשה: "ישמח משה במתנת חלקו", ומסיימת ביעקב: "לזרע יעקב אשר בם בחרת", והם מהווים יחידה אחת, מלגאו ומלבר[1].
שני אלו – משה רבינו ויעקב אבינו – מופיעים בפרשתנו בקשר לחידוש השליחות למשה, אחרי שפרעה לא שמע אליו, ואחרי טענות ישראל ותלונת משה כלפי שמיא, שבהן נחתמה הפרשה הקודמת:
"וידבר אלקים אל משה…. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"[2].
קוצר רוח
אמנם, גם עתה:
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"[3].
בעקבות כך שב וטוען משה:
"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים"[4].
'קוצר רוח' זה של ישראל פירשו רש"י על אתר:
"'קוצר רוח' – כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו"[5].
ר' צדוק הכהן מצא את מקורו של קוצר הרוח בנטילת השבת מישראל:
"וזהו שנאמר 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח'… מה שניטל מהם השבת שהיו זוכין על ידו לבחינת רוח הקודש… ואחר כך אמר משה רבינו 'הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים'… וזה שאמר משה רבינו ע"ה שעל ידי שניטל מישראל השבת ונחסר להם האמונה על ידי זה גרמו ואני ערל שפתים שמשה רבינו היה המנהיג שלהם… ובשבת זוכין ישראל לקול ודיבור"[6].
השבת היא בבחינת רוח הקודש, כוח הדיבור, ועל ידי שניטלה מישראל באה ערלות-שפתיים למשה רבינו מנהיגם.
מכאן נשוב לפירושו של רש"י – קוצר רוח זה אכן בא בהיעדרה של השבת, שכן השבת – נשמה יתירה היא, נשימה-נשמה ארוכה, רחבה, בלי מיצר.
מגילת שעשועי השבת
מדברי המדרש אנו למדים על מקומו של יום השבת במצרים, הנזקף לזכותו של משה, בחשבונות של גאולה:
"אמר רב ישב משה וחשב מבריאת העולם וידע אי זהו יום שבת, מיד הלך אצל פרעה אמר לו אתה רוצה שיעשה מלאכתך ובנייניך וישלם, הניח להם בכל ז' ימים שינוחו יום אחד, כדי שיוכלו לעשות, אמר לו פרעה לך עשה וכך עשה. ומנין שכך הוא, כי כך אמר להם במרתה, 'ראו כי ד' נתן לכם השבת', לא אמר נותן לכם, אלא נתן לכם במצרים"[7].
ובמדרש נוסף:
"מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת. אמר לו פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו' אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשין ביום השבת"[8].
עניין זה של המגילות, שהיו משתעשעין בהן במנוחת השבת, מתבאר על פי היסוד שהניח ר' יצחק הוטנר במזמור צב בתהילים – התלות שבין נקיות האדם מ'טענה' על הנהגת העולם לבין הרגשת קדושת השבת:
"פרק זה הוא אחד הפרקים המועטים בספר תהלים אשר אין בגוף הפרשה שום זכר לנושא הענין המבואר בפסוק הראשון של הפרשה. הפסוק הראשון של הפרשה הוא מזמור שיר ליום השבת, ובכל הפרשה כולה לא נתפרש כלל שום ענין של שבת. כי כל תוכן הפרשה סובב הוא על ענין הנהגת רשע וטוב לו, 'בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און'.
אלא שמהלך הדברים כך הוא. אף על פי שמצות עונג שבת לא נתפרשה לנו אלא בדברי נביאים, מכל מקום שורש הענין של עונג שבת נעוץ הוא בתורה בפרשה של גמר מעשה בראשית. שהרי כך כתוב בתורה: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויכולו וגומר וישבת וגומר ויקדש וגומר. הנה נתפש לנו בכאן כי השביתה והקידוש של שבת באים הם מתוך ראיה של 'טוב מאד' בכל הבריאה כולה. וכשם ששביתת שבת שלנו וקידוש שבת שלנו הם דוגמת השביתה והקידוש של הקב"ה ביום השביעי של מעשה בראשית; כמו כן העונג שבת שלנו הוא דוגמת ראיה זו של 'טוב מאד' אשר בה הסתכל הקב"ה בעולמו בגמר מעשה בראשית… עד כמה שהאדם איננו נקי מהרגשה של תרעומת כלפי סדר הנהגת העולמות, בה במדה נעדרת היא ממנו הרגשת קדושת השבת"[9].
מזמורה צב נפתח בכותרת על השבת, אך עוסק כולו בבעיית הגמול. משמעות הדבר ששורש עונג השבת נעוץ ביכולת לראות ש'הנה טוב מאוד'; נקיות האדם מהרגשת תרעומת על סדר הנהגת העולם היא המביאה אותו להרגשת קדושת השבת.
על פי דרכנו למדנו, שכיון שנלקחה מישראל מגילת שעשועי 'מזמור שיר ליום השבת' – נולדה אצלם הטענה והתרעומת, 'ולא שמעו אל משה'.
ייחוסם של ישראל – ביטחונם
לאחר שלא שמעו ישראל אל משה, ובעקבות טענת משה 'הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה' – באה רשימת היחס. גם כאן בא אזכור היחס שלהם בהקשר לאבי האומה – 'ישראל', בנוסף לשם 'יעקב' הנזכר בראש הפרשה:
"אלה ראשי בית אבתם, בני ראובן בכר ישראל…"[10].
בירור ייחוסם של ישראל, מהעקב ועד לראש, משיב לישראל את ביטחונם ובזאת סרה תלונתם. כך לאחר פסוקי הייחוס איננו מוצאים בדברי משה טענה על ישראל, אלא על פרעה לבדו: "הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה"[11].
יסוד זה התבאר בדברי ה'בית יעקב':
"אלה ראשי בית אבותם וגו'. אחר טענת משה רבינו שטען ואני ערל שפתיים… שהדיבור שלי עדיין הוא בגלות ולא יוכלו ישראל לקבלו ואיך ישמעני פרעה, לזה האיר לו השי"ת שרק מי שעיני בשר לו יוכל לטעות שבאמת פעל בהם הדיבור שבעומק הם דבוקים ברצון העליון ואך מחמת שנסתר או השי"ת נדמה להם שהם בגלות. לזה פתח להם והראה להם סדר יחוסן ויראו שהם בני חורין וידעו שהם מקושרין בהשי"ת, ושמעולם לא היו משועבדים כלל… אכן אחר שנסתר מהאדם היחוס היינו אור השי"ת ואינו רואה ראשית היצירה שלו שהוא מרצון השי"ת נופל ביראה ומיחושים שמא עשה ההיפך מציויו ית' וזה עיקר החטא שישכח שהשי"ת בראו… ואם היה רואה יחוסו מפורש היה בקל לשוב אפילו אחר כמה חטאים… והיינו כי ידיעת היחוס וידיעת השי"ת הם ענין אחד שמידיעת היחוס נסתעף ידיעת השי"ת שיש לאדם כח תפלה בטענה מפורשת כי מכירים שהם בנים למקום, וזה הוא תקופות גדול כי כיון שנברא ברצון השי"ת איך יכול לעשות רע ולזה כאן קודם הגאולה הוצרך ליחסם… ולזה צוה השי"ת כאן ליחסם שיבינו מהיכן התולדה שלהם וממילא יראו ויבינו שהם בני חורין לגמרי. ולזה נתייחסו עד האבות הקדושים שאצלם היה היחוס מפורש. שהקב"ה חתם עצמו עליהם 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב' ודאי כל מעשיהם היה מאתו יתברך ואם כן בטח שגם מבניהם אחריהם לא יולד שום פגם…
ופתיחת היחוס הוא אתחלתא דגאולה. ועל כן לא נאמר עוד 'הן בני ישראל לא שמעו אלי' כי אחר דנתגלה יחוסם עד האבות הקדושים אי אפשר להטיל בהם מום ופגם שלא יגיע הפגם גם להאבות ולמעלה. רק אמר ואיך ישמעני פרעה שראו מפורש שבעומק לבם יש להם בטוחות גדול ויש בכחם להבין דברי תורה. ולזה ייחס אותם בפרשה זו וממילא יצאו לחירות"[12].
ייחוסם של ישראל – השבת שבמין האנושי – עד לאבותיהם הוא מעלתם, והוא המסיר את תלונתם מכוח ביטחונם.
בטחונו השבתי של הלל
את התלות שבין מידת הביטחון ליום השבת – אנו מוצאים אף במחלוקת הלל ושמאי על אופן ההכנה לשבת:
"תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר 'ברוך אדני יום יום"[13].
את מקור מנהגו זה של הלל, בהכנה לשבת, ניתן לזהות במידת הביטחון, וכך ביאר ב'בן יהוידע':
"במנהגו של הלל יש מדה טובה אחרת, והיא מדת הבטחון בדרך פלא. והוא כי יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת על איזה דבר טוב שינתן לו, אך לא יאמר בפני בני אדם בטוח אני שדבר זה יהיה לי מפני כי הוא חושש שמא לא יהיה לו דבר זה ואחר כך יבוש מאותם בני אדם שאמר לו שהוא בטוח בכך, כי יאמרו לו היכן נבואתך?! אך יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת בדרך פלא שהדבר הזה הוא ברור אצלו כמאן דמנחן בכסתיה לכן לא יחוש אם יגלה ויפרש הענין לפני בני אדם מקודם שיגיע לידו…
וכן היה נוהג בענין צרכי שבת אף על פי שראה מנהגו של שמאי שהוא מכבד השבת באופן האמור… אמר הן אמת שבזה ניכר כבוד השבת אני לא אעשה כן אלא כשיביאו לו יום ראשון בהמה שמינה לא יאמר נצניע אותה לשבת כי שמא לא נמצא שמינה כמוה לשבת אלא אומר שחטו אותה היום כי בטוח אני שיזמין לי הקב"ה בערב שבת בהמה שמינה יותר טובה מזו, והיה מפרש דבריו אלו לפני הכל וכן בשני וכן בכל יום ולא היה חושש פן יבא ערב שבת ולא יזדמן לו בהמה שמינה כלל ויתבדה בבטחונו יען כי הוא בטחונו אמיתי וברור אצלו דבר זה לכך היה מגיד מראשית אחרית ואינו חושש. והנה בזה היה מראה לעיני העולם תוקף מדת הבטחון האמיתי"[14].
זו היא מידתו של הלל הזקן, שהיה אומר ברוך ד' יום יום ומשתכר טרפעיק אחד בכל יום, חציו לביתו וחציו לבית המדרש, עד אותו לילה שבתי מושלג שמצאוהו על גג בית המדרש, ואמרו 'ראוי זה לחלל עליו את השבת':
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת"[15].
ומפני מה 'ראוי' הלל לחלל עליו את השבת? שניצוץ הוא מנשמת משה רבינו, אשר השבת היא חלקו, כלשון שאנו נוקטים בתפילת עמידה:
"ועל דרך הדרש נראה לי בס"ד דידוע דהלל ע"ה היה ניצוץ משה רבינו ע"ה אשר השבת הוא חלקו כמו שאומרים בעמידה 'ישמח משה במתנת חלקו' ולזה אמר 'ראוי' מצד בחינתו 'לחלל עליו את השבת' שהוא בחינתו ויש לו שייכות בו"[16].
עתה – אחרי שהתברר ייחוסנו; אחרי שיש בידינו מגילות שעשועים וכבר אין לנו קוצר רוח; כשהלל משמש לנו דגם של בטחון שבתי גם בימי החול – נבוא חשבון, כיצד צריכה שבת שלנו להיראות.
נמצאנו למדים:[17]
בתפילת השבת אנו כוללים יחד את משה ויעקב, כשם שהם מופיעים בפרשתנו – בשליחות המחודשת לאחר הטענות כלפי שמיא. אך גם הפעם ישראל לא שומעים מקוצר רוח, ור' צדוק מצביע על היעדר השבת כגורם לכך, ועל פי זה אף מתבארים דברי רש"י על קוצר הנשימה-הנשמה. מדברי המדרש אנו למדים על השבת לה זכו ישראל במצרים בזכות משה, ועל ההשתעשעות אז במגילות. עומק הדבר שהרגשת עונג השבת, אשר בה רואים ש'הנה טוב מאוד' ומודים לד' על כך, מתאפשרת על ידי התנקות האדם מהרגשת תרעומת על הנהגת העולם, ומכאן הקשר בין העדר השבת ומגילות השעשוע לבין תלונת ישראל וקוצר רוחם. אלא שלאחר מכן באה רשימת היחס של ישראל – השבת שבמין האנושי – מהעקב עד לראש, והיא משיבה להם את ביטחונם ומסירה את תלונתם. את התלות בין הביטחון לשבת מוצאים אנו אף אצל הלל, שהיה בוטח שיזמין לו ד' אוכל הראוי לשבת, בבחינת 'ברוך ד' יום יום'. הלל היה בבחינת ניצוץ מנשמת משה רבינו, אשר השבת היא חלקו, ועל כן 'ראוי לחלל עליו את השבת'. עתה נבוא חשבון כיצד צריכה שבת שלנו להיראות.[18]
[1] ראה תיקוני זוהר, תיקון יג כט ע"א, ועוד.
[2] שמות ו, ב-ג. וראה 'דעת מקרא'.
[3] שמות שם, ט.
[4] שם שם, יב.
[5] שם שם, ט.
[6] 'פרי צדיק' וארא, ז. וכך גם עמד מעצמו ר' יעקב קמינצקי ב'אמת ילעיקב' מהדורת תתשנ"א עמ' רנט, רסב. אמנם הוא ניסה לשער מה היה כתוב במגילות.
[7] 'תורה שלמה' ח שמות, אות צג. וראה עוד שם שהיה משה מראה להם ספר איוב שניתן להם כדי לחזק בטחונם (פס"ר מח – אחרי מות – האבות ואיוב).
[8] שם. שמות רבה פה, כב.
[9] 'פחד יצחק' שבת ב, ה.
[10] שמות שם יד.
[11] שם שם, ל.
[12] 'בית יעקב' שמות עמ' 73-74.
[13] ביצה טז ע"א.
[14] 'בן יהוידע' ביצה שם. וראה עוד 'פחד יצחק' שבת מאמר י. וראה עוד שם ברכות ס, וב'ענף יוסף' שחינך הלל את בני ביתו (ששמע הלל קול זעקה ואמר 'אין זה מבני ביתי', וכי מנין לו הביטחון לכך? אלא שחינך הלל את בני ביתו שגם אם יש צרה לא זועקים, ולכן הובטח שהזעקה לא מביתו. וראה עוד 'בן יהוידע שם').
[15] יומא לה ע"ב.
[16] 'בן יהוידע' יומא לה ע"ב.
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ה.