שמחתו של משה רבינו ביחס לשבת – "ישמח משה במתנת חלקו"[1] – מוצאת תימוכין בפרשתנו. בפגישה היזומה האחרונה של משה עם פרעה מאיים זה במוות, דבר שציפינו לו כל הזמן, אם יבוא אליו משה פעם נוספת:
"ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות"[2].
כתגובה משיב משה:
"כן דברת לא אסף עוד ראות פניך"[3].
'משה שמח ונתגדל'
לאחר אמירתו זו של משה בא הדיבור האלוקי אל משה:
"ויאמר ד' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה"[4].
יש המפרשים שמקומו הכרונולוגי של דיבור זה נמצא קודם לכן – בסמיכות לתיאור מכת חושך, אולם הוא נדחה לכאן כדי לא להפסיק בין מכת חושך לתגובת פרעה למכה. סיבת כתיבתו כאן היא הן כדי לבאר מפני מה אמר משה לפרעה – 'לא אוסיף עוד ראות פניך', והן כדי להקדים לדברי ההתרעה על מכת בכורות את הודע ד' למשה על מכה זו. נמצא, איפוא, שהדיבור האלוקי שבפסוקים אלו מהווה כעין 'מאמר המוסגר', בתוך דברי משה אל פרעה[5].
אמנם השיטה המקובלת נוקטת שגילוי זה – 'ויאמר ד' אל משה עוד נגע אחד' – היה בבית פרעה, בסמיכות לדברי משה: 'אל תוסף ראות פני', וכך אמרו במדרש:
"אמר לו פרעה עד מתי אתה נכנס לכאן? 'לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני'. אמר לו משה יפה דברת 'לא אוסיף עוד ראות פניך'. אמר הקדוש ברוך הוא מה עדיין מתבקש לי להודיע לפרעה מכה אחת, מיד קפץ עליו אלקים כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לו 'לא אוסיף עוד ראות פניך' שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקדוש ברוך הוא עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה מנין שנאמר 'כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה", ועכשיו קפץ הקדוש ברוך הוא ודבר עם משה שנאמר 'עוד נגע אחד אביא על פרעה' וגו'.
כיון ששמע משה שמח ונתגדל שנאמר 'גם האיש משה גדול מאד'. התחיל צווח בפרהסיא 'כה אמר ד' כחצות הלילה', יפה אמרת אל תוסף ראות פני, אני איני עוד בא אצלך אלא אתה בא אצלי ושר צבא הזה שעומד עמך וזה הפרכוס שלך וכל בני פלטין אלו שלך באין אצלי עמך ומבקשים הימני ומשתחוים לי שנצא מכאן, דכתיב 'וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי'"[6].
נמצא שדיבור אלוקי זה התרחש, באופן חריג, בבית פרעה, והוא בא לאשש את אמירתו של משה: 'לא אוסיף עוד ראות פניך'; כיוון ששמע זאת משה – 'שמח ונתגדל'.
אגב, זהו המקום היחידי שחז"ל מדברים על רגשותיו של משה. פעלים רבים יש במקרא ביחס למשה, ומעטים על רגשותיו: 'ויקצוף משה'[7] וכדומה, אך השמחה אינה לא נזכרת אלא רק במסורות חז"ל.
מדרש זה פירשו מהרז"ו על אתר – שמתוך השמחה התגדלה קומתו של משה:
"'קפץ עליו הקב"ה' – הליכה שאינו כסדר וברצון נקראת קפיצה. 'שמח ונתגדל'… ומה שנאמר 'ונתגדל' דורש מה שנאמר אחר פרשת עוד נגע כתוב 'גם האיש משה גדול מאוד' על שראו דבר חדש ששרתה עליו שכינה לעיניהם. וכבר היה גדול בעיניהם מעת בואו… וכאן נתוסף לו גדולה. וגם נכלל בזה שמגודל השמחה נתגדל בקומתו לעיני כל…. ואשר העידו חז"ל על ראשי דורות שהיו ארוכים בדורם ומשה היה גבהו עשרה אמות… ושמחה גדולה זו סבבה לו הגידול ואנחנו לומדים השמחה מן הגדולה המפורשת"[8].
לדברי הרב מירקין, גדוּלה זו פירושה הרהבת העוז של משה בעצמו, על פי השראת שכינה, לדבר בנוכחות פרע ועבדיו – בעקבות הגיבוי האלוקי שניתן לו. פליטת פיו של משה לפרעה – 'לא אוסיף ראות פניך', העיקה עליו, וכששמע את הדיבור שמח שנחלץ מהמועקה, והראה התגדלותו בפני כולם בקראו בפרהסיא את דברי ד'[9].
על פי דרכינו למדנו, על היות השמחה מקור הגדולה, ועל הגדולה שבביצוע הגאולה; ראינו כיצד ההישגים הגדולים, כהשראת השכינה שלה זכה משה בבית פרעה, מתאפשרים דווקא מתוך שמחה[10].
שמחת גדולת השבת
את הגדולה אנו מוצאים אחוזה אף ביסוד השבתי, כנוסח שבתפילת מנחה של שבת:
"תפארת גדולה… יום מנוחה וקדושה לעמך נתת"[11].
גידולה של שבת זהו עומק משמעה של הנשמה היתירה. הגידול מתקיים על ידי השמחה[12], שכן השמחה מגדילה את כוחות הנפש ומעצימה אותם, ולכן הגדולה שבמתן השבת אף גוררת עמה שמחה; בשמחת גדולה – כזו של משה במתנת חלקו – יכולה הייתה שבת להינתן.
מכאן היחס שבין 'ישמח משה' לתפילת השבת, וכדברי הרוקח:
"'ישמח משה במתנת חלקו'. 'ביום שמחתכם' זה שבת, לכך יסד בראש תפילת שבת 'ישמח משה', כלומר משה יכול לשמח במתנת חלקו שהראה לו הקדוש ברוך הוא אוצר שבת לדעת כי אני ד' מקדשכם ויכול לשמוח מזה"[13].
ויוציא עמו בששון
כך היא דרכה של הגאולה – בשמחה, כלשון הפסוק בתהילים על גאולת מצרים: "ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו"[14]. מכאן מקור לדברי הרמב"ן בפרשה הבאה:
"'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם"[15].
משמחת הגאולה ממצרים נלמד על שמחת הגאולה לעתיד, והשבת הרי תנאי היא לגאולת העתיד, ומכאן השמחה; ישמח משה בגאולת השבת בפסגתה – על הר סיני; לשמוח על עצם הגידול עם בוא הנשמה היתרה, והיא עצמה מולידה שמחה.
ואם השבת היא זמן השמחה, הרי שירושלים היא קרית השמחה, "משוש כל הארץ"[16]; ומכאן אפשר לשער גודל מעלת קבלת שבתה של ירושלים בשמחה.
נמצאנו למדים:[17]
בפגישה היזומה האחרונה של משה עם פרעה, מאיים פרעה: 'אל תוסף ראות פני', ועל כך משיב לו משה: 'לא אוסיף עוד ראות פניך'. מיד לאחר מכן בא הדיבור האלוקי על מכת בכורות; יש שפירשו שאין זה מקומו, אולם לדברי המדרש אכן שמע משה דיבור זה בבית פרעה, ו'קפץ עליו אלקים' מיד לאחר אמירתו ה'ספונטנית' לפרעה. בשמוע משה זאת 'שמח ונתגדל', והתחיל קורא בקול: 'כחצות הלילה' וכו'. בפירוש גדוּלה זו נאמרו מספר פירושים – הן שגדלה קומתו של משה, והן שהרהיב עוז לדבר בפרהסיא נוכח כל בית פרעה. על כל פנים נמצאנו למדים על היות השמחה מקור לגדולה בביצוע הגאולה. מכאן לשמחת הגדולה שבשבת – 'ישמח משה' – שהגדולה שבמתן השבת גוררת עמה שמחה. רק בשמחת גדולה יכולה השבת להינתן, מפני שהשמחה מגדילה ומעצימה את כוחות הנפש, ומביאה לכדי נשמה יתירה. כך היא דרכה של הגאולה – בשמחה, וכלשון הפסוק על גאולת מצרים: 'ויוציא עמו בששון'. משמחת גאולה זו נלמד לשמחת גאולת העתיד, שהשבת תנאי היא לה. ישמח משה בגאולת השבת, ונשמח אנו על עצם הגידול בבוא הנשמה היתירה, שהיא עצמה מולידה שמחה. ואם השבת היא זמן השמחה, הרי שירושלים היא קרייתה – 'משוש כל הארץ', ומכאן אפשר לשער גודל מעלת קבלת שבתה של ירושלים בשמחה.[18]
[1] מתוך תפילת עמידה של שבת.
[2] שמות י, כח.
[3] שם שם, כט.
[4] שם יא, א.
[5] ראה 'דעת מקרא' שם: "ויאמר ד' אל משה – האמירה הזאת אל משה היתה מיד לאחר מכת החושך ולפני קריאתו של פרעה למשה, המסופרת לעיל (י כד), ולא נכתבה שם, כדי שלא להפסיק בין הסיפור על מכת החושך ובין הסיפור על תגובת פרעה למכה; ונכתבה כאן, כדי לבאר, מפני מה אמר משה לפרעה את הדברים שבפסוק הקודם 'כן דברת לא אסף עוד ראות פניך', וגם כדי להקדים לדברי ההתרעה על מכת בכורות (לקמן ד-ו) את הודעת ד' למשה על מכה זו. נמצא, ששלושת הפסוקים יא א-ג הם ענין מוסגר, הבא בתוך דברי משה אל פרעה, שפותחים 'כן דברת לא אסף עוד ראות פניך' (לעיל י כט), ושהמשכם הישיר הוא: 'כה אמר ד" (לקמן פסוק ד)".
[6] שמות רבה יח, א. וראה 'דעת מקרא' שם בהערה 55.
[7] במדבר לא, יד.
[8] שם.
[9] פירוש הרב מירקין שמות רבה שם: "כיון ששמע משה שמח ונתגדל וכו' – כיון ששמע משה את הדיבור בבית פרעה שמח ונתגדל. פליטת פיו, שאמר: 'לא אוסיף עוד ראות פניך', העיקה עליו, וכששמע את הדיבור, שמח שנחלץ מהמועקה, ומיד הראה את התגדלותו בפני כולם, והתחיל קורא בפרהסיא – בפני כולם, ולא במכוון אל פרעה בלבד. אחרי שאמר: 'לא אוסיף עוד ראות פניך', ובא הקדוש ברוך הוא וקיים את דבר עבדו משה, שמח משה והגביר עוז, ואמר את דברי ה' בפני כולם, והיה בזה יחס של ביטול כלפי פרעה".
[10] ואכן רק בסיום הפרשיה מסופר: "ויצא משה מעם פרעה בחרי אף" (שמות יא, ח), ופירש רש"י: "על שאמר לו 'אל תוסף ראות פני'". דבר זה לא נזכר קודם לכן, שאז שמח משה וזכה להשראת שכינה.
[11] וכך קרא המהר"ל לספרו על השבת, שלא הגיע לידינו – 'ספר הגדולה' (ראה הקדמה ג ל'גבורות ד").
[12] קלטת הרב הוטנר, פורים.
[13] 'פירושי סידור התפילה לרוקח', עמ' תקכט. וכן ב'אור זרוע'; צלותא דאברהם תקג. מכאן שאלת חובת השמחה שבת, אך אכ"מ.
[14] תהילים קה.
[15] שמות יד, ח. וראה עוד מדרש 'שוחר טוב', תהילים שם לח: "'שמח מצרים בצאתם'… כשהיו ישראל במצרים היו המכות באות על המצרים והיו מקוים המצרים אימתי יצאו ישאל, וישראל מקוים אימתי יגאלנו הקב"ה. כיון שנגאלו התחילו אלו ואלו שמחים ואין אנו יודעין מי שמח יותר. ממה שאמר דוד שמח מצרים בצאתם אנו יודעים שמצרים שמחו יותר".
[16] תהילים מח, ג.
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ה והתשנ"ג.