ויכולו – כלי או תכלית?
פתיחת הקידוש בליל שבת – "ויכולו השמים והארץ"[1] – הקנתה לו את שמו הכללי: 'ויכולו'. כינוי זה קדום, ונזכר כבר בגמרא:
"אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכלו'"[2].
מכינוי זה, הנזכר אף במקורות מאוחרים יותר, משמע שאין זה סימון חיצוני גרידא, אלא יש כאן ציון מהות המקופל בשם.
לביטוי ייחודי זה – 'ויכולו' – כמה הוראות אפשריות. הוראה אחת מלשון כלים: 'ויכולו השמים והארץ' – נעשו כלים; כלים מיוחדים המכילים את הבלתי גבולי. בכניסת השבת נוצרו הכלים להכיל בתוכם את הבלתי מוכל, את אורה של השבת.[3]
והנה באבודרהם אנו מוצאים הוראה נוספת ל'ויכולו', מלשון 'תכלית', וכך עולה מהכרעת הטור בשאלת נוסח תפילת ליל שבת:
ומזכיר של שבת באמצע וזה נוסחו 'אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים וכן כתוב בתורתך ויכולו וכו' ויכל אלקים'. ויש סדורים שאין כתוב בהם ויכולו אלא כתוב 'וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים וכן כתוב בתורתך ויברך אלקים את היום השביעי ויקדש אותו'. ויותר נכון לאמרו… ומה שאומרים וכן כתוב בתורתך ויכולו אינו חוזר על וברכתו שלפניו אלא על שלפני פניו 'תכלית מעשה שמים וארץ' וכן כתוב ויכולו, וברכתו מכל הימים כדכתיב ויברך'[4].
דהיינו, המושג 'ויכולו' מקביל ל'תכלית מעשה שמים וארץ', ונמצאת עולה בידינו הוראה חדשה במושג 'ויכולו השמים והארץ': 'הגיעו לתכליתם'.
ולכאורה שתי ההוראות – הכלי והתכלית – סותרות זו את זו: הכלי מהווה אמצעי, העשוי לשמש את המטרה, ואילו התכלית מסמנת את המטרה הסופית עצמה?!
כלי שהוא תכלית
אולם אליבא דאמת, בנידון דידן, יסוד אחד לשניהם; כי כלים המחזיקים את הבלתי תכלית וגבול – הופכים לתכלית בפני עצמם.
על זו הדרך צעד ה'שפת אמת' בפרשת בראשית:
"'ויכל ביום השביעי'… השבת היא התכלית והיא הנשמה יתירה כדכתיב 'כל הנשמה תהלל'. פ' כשהנשמה בשלימות אז היא העדות וההלל להש"י והיא בשבת כד' בי' טוב להודות והיא התכלית. ובאמת יש לכל הבריאה חלק בהשבת. כיון שהוא התכלית, וכן כ' וישבות כו' מכל מלאכתו. העיד הכתוב כי הנייחא היא לפניו ית' מכל מלאכתו ממש, שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, רק לצדיקים מתגלה זה התכלית"[5].
הבריאה היא כלי, 'ויכולו' – נעשו כלים; אולם במידה שהיא מתייחסת לשבת היא נעשית תכלית. ומהו כליה של השבת? הנשמה היתירה, שהיא תכלית בפני עצמה עצמה; 'טוב להודות לד". לכן כל הקורבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מתודה[6] – שהיא היא התכלית[7].
ויתן לך
מכאן העמקה נפלאה בדברי ה'שפת אמת' על המדרש בפרשתנו:
"יתן לך – יתן ויחזור ויתן לך. יתן לך ברכות ויתן לך כבישן, יתן לך שלך ויתן לך של אביך, יתן לך שלך ויתן לך של אחיך. רבי אחא אמר יתן לך ויתן לך אלהותא"[8].
ומפרש האדמו"ר מגור:
"במדרש ויתן לך האלקים יתן לך אלקותו כו'. הגם כי הפסוק מסיים מטל השמים ומשמני הארץ. אך הכוונה שצריך איש ישראל לקבל אלקותו ית"ש מכל נמצא שבעולם. והיינו דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך לקבל אלקות מכל הדברים. כי חיות הכל מהקב"ה ואפס זולתו והוא הברכה שיתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ בכל זה תמצא אלקותו ית"ש. ובאמת דורש המדרש אח"ז מטל השמים כו' על מנחות ונסכים וקרבנות. והכל ענין אחד להראות כי בביהמ"ק ע"י הקרבנות נתקרבו כל הדברים האלה אל השורש. וכל זה עדות כי בכל מקום מלא כל הארץ כבודו. וממשמע שנאמר משמני הארץ. שנמצא דברי חפץ בעוה"ז אפי' בארציות ממש. אך שצריכין להוציאו מכח אל הפועל והכל בחכמה עשה. ולכן צריך הארץ כמה עבודות חרישה זריעה קצירה כו' עד שנעשה מאכל. להראות כי בכח עבודת האדם יכול להוציא מאכל ונצוצי קדושה הגנוזים בעוה"ז. ובאמת מטל השמים ומשמני הארץ רומז לתורה שבכתב ושבעל פה והוא בחי' הנשמה והגוף"[9].
יתן לך מטל השמים – כלים; יתן לך – אלוקות; כי כלים שניתנת בהם אלוקות הם עצמם התכלית, ולכן 'יתן ויחזור ויתן', כלים בלתי גבוליים.
נמצא הקידוש הוא שירת 'ויכולו' על תכלית העולם.[10]
נמצאנו למדים:[11]
קידוש ליל שבת נקרא על שם פתיחתו – 'ויכולו'. לביטוי זה שתי הוראות, שעל פניו סותרות זו את זו: כלי ותכלית. אולם בעומק מתלכדות ההוראות, כי כלי השבת מכילים את הבלתי גבול ותכלית, ובכך הופכים למטרה בעצמם. זה אופייה של הנשמה היתירה, כלי השבת, שעניינה 'טוב להודות לד' – תכלית הבריאה. על כך מברך יצחק את יעקב בפרשתנו – 'ויתן לך': יתן לך כלים ואלוקות, כלים שניתנת בהם אלוקות. ומשום כך – 'יתן ויחזור ויתן', כי לכלי ברכה כזו אין גבול ותכלית.[12]
[1] בראשית ב, א.
[2] שבת קיט ע"ב.
[3] ראה בהרחבה בשיחה לפרשת וישלח שנערכה בשנת התשפ"א.
[4] טור אורח חיים, רסח. וכך הסביר ב'פרישה' את אלו שלא אומרים 'וכ"כ בתורתך'.
[5] 'שפת אמת' בראשית תרמ"ז.
[6] ויקרא רבה כזה, יב.
[7] וראה עוד דברים מלהיבים ב'שפת אמת' שם, עמ' 13. וב'שם משמואל' – מנוחת מרגוע ולא ארעי. כלי של יממה לנצח, קבוע בלי זמן.
[8] בראשית רבה סז, ג.
[9] 'שפת אמת' תולדות תרנ"ה.
[10] ראה עוד בשנת תרמ"ט, על ההכנות לקבלת הברכות והשבת, ושיער שלכן אומרים במוצש"ק 'ויתן לך'. וב'בית ישראל' עמ' עג המשיך כנראה את מחשבת השפ"א, הכנות לשבת הבאה. ועל פי דרכנו, עצם הגדרת 'יתן לך' היא בכלי מצמצם של דיבור, ואכן יש בו הכנות לשבת, אבל בתכלית של השבת אפשר לדון רק במוצש"ק, על הדרך של 'וינפש' – 'וי אבדה נפש', שמרגישים זאת רק בצאתה.
וראה עוד 'אוהל תורה' עמ' לט. בריאה במידת 'ש-די, שהיו מתרחבין והולכין.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשל"ט.