תלת דפורענותא – דיבור, שמיעה וראיה
חטיבה בפני עצמה מהוות ההפטרות שאנו קוראים בשבתות 'בין המצרים', המכונות: 'הפטרות דפורענותא'[1]: "דברי ירמיהו בן חלקיהו"[2], "שמעו דבר ד' בית יעקב"[3], "חזון ישעיהו בן אמוץ"[4].
בפי חלק מבני עדות המזרח קרויות שבתות אלו על שם המילים הפותחות את הפטרותיהן: 'שבת דברי', 'שבת שמעו' ו'שבת חזון'[5]; כהוראה על המשמעות הפנימית – דיבור, שמיעה וראיה.
ההתגלות האלוקית לירמיהו פותחת בדיבור: "ויהי דבר ד' אלי לאמור"[6], וכך היא אף מסתיימת: "ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך"[7]; הפה והדיבור מהווים את יסוד נבואתו והקדשתו. אצל ישעיהו, לעומת זאת, היסוד הוויזואלי הוא הבולט, כגון: "ואראה את ד'"[8], "חזון ישעיהו"[9] ועוד.
כך מוסבר ההבדל שבין ההתבטאויות הדומות אך השונות, אצל ישעיהו וירמיהו. בעוד שלישעיהו נאמר: "יוצרי מבטן"[10] – הרי שלירמיהו נאמר: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך"[11]. נבואת ישעיהו היא בבחינת היש שאפשר לראותו, ואילו נבואת ירמיהו היא בבחינת האין הבלתי-נראה, שמיעת הדיבור הנעלם, זה שבטרם נעשה למוחש הניתן לצפייה.
שמיעה לדורות
ב'שבת דברי' עסקנו בבחינת הדיבור המתייחסת אל השבת המתקדשת בדברים[12], ואילו השבת נעסוק בצידו השני של המטבע – השמיעה[13]. הדיבור אינו משוטט בחלל הריק, אלא הוא נאמר אל מישהו, יש לו נמען – השומע. מכאן החזרתיות על השורש 'ש.מ.ע' בדברי ירמיהו:
"ואמרת אליהם שמעו דבר ד'… ולא שמעו ולא הטו את אזנם ויקשו את ערפם לבלתי שומע [שמוע]… והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ד'… ואם לא תשמעו אלי"[14].
חז"ל הרגישו בהדגשת השמיעה, והרחיבו במעלתה:
"אמר רבי לוי למטרונה שהכניסה למלך שני הדסים ואיבדה אחד מהם והיתה מצירה עליו, אמר לה המלך שימרי את זה כילו ששמרת את שניהם, כך כיון שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע איבדו את נעשה, עשו להם עגל מסכה, אמר להם הקב"ה שמרו את נשמע כאילו ששמרתם שניהם. וכיון שלא שמעו אמר להם הקב"ה 'שמעו דבר ד" עד שלא תשמעו דברי ירמיה, שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה, שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו דברי תוכחות, שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו דברי קינתורין, שמעו דברי קינתורין עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא, שמעו בארץ עד שלא תשמעו חוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, ישמעו אודניכן עד שלא ישמעו גופיכן, ישמעון גופיכן עד שלא ישמעון גרמיכון, 'העצמות היבשות שמעו דבר ד""[15].
חכמים אף העמיקו והבחינו בין שמיעה לשמיעה, והנגידו בין זו שבפי ירמיהו – לזו שבפי ישעיהו:
"'שמעו דבר ד"… אמר רבי לוי למטרונא שהיו לה שני שושבינין אחד עירוני ואחד בן מדינה, זה שהיה עירוני היה אומר לה דברים של ניחומים, לא בת טובים את לא בת גניסים את, וזה שהיה בן מדינה היה אומר לה דברים של קינתורים, לא בת עניים ירודים את לא בת סכופים את. כך ירמיה על ידי שהיה עירוני מענתות היה נכנס לירושלים ואומר לישראל דברים של ניחומים, שמעו דבר ד' בית יעקב, אילין מיליא עזיבתה הוון אבהתהון עבדין, ברם ישעיה על ידי שהיה בן מדינה מירושלם היה אומר לישראל דברים של קינתורים, 'שמעו דבר ד' קציני סדום', לא מן פליטתא דעמה דסדום אתון"[16].
באוזני חז"ל נשמעת נימה פיוסית המתלווה לדברי ירמיהו: 'שמעו דבר ד", זאת בניגוד לתוכחה העזה שבפי יחזקאל: 'שמעו קציני סדום'. אמנם לא רק הפתיחה יש עמה פיוס אלא אף עצם הנבואה, כשאתה מטה אוזנך לתחילתה:
"ויהי דבר ד' אלי לאמר. הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ד'"[17].
הוראת השמיעה – 'שמעו דבר ד" – כרוכה עם הקריאה בתחילה להטות אוזן לזיכרונות קדומים, לאמור: ההתעוררות לשוב – עולה מכוח זיכרון הוד העבר[18].
סוף דבר – הכל נשמע
הקריאה לשמוע איננה מכוונת לדור הנוכח בלבד, אלא לדורות – 'סוף דבר הכל נשמע'; גם אם עתה אינו נשמע, כשייפתח הלב – יישמע. כך הצטלצל באוזני ר' צדוק הכהן בהפטרתנו:
"הנה השלשה שבתות שבין המצרים מפטירין דברי. שמעו. חזון. שהמה דיבור שמיעה ראיה והם מרמזים על תלת דרגין עלאין הג' ראשונות כתר חכמה ובינה שבהם יש יגיעה ועבודה לנפש ישראל בפנימיות. והג' שבתות אלו נקראים תלתא דפורענותא שמרמז כי בג' השבתות האלו מכלים את הפורעניות. ואחר זה שבעה דנחמתא שהם כנגד ז' מדות הק' שבאים אחר כך לידי התגלות. והוא כענין אמרם ז"ל צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ואורריהן ומצעריהן קודמין למברכיהן…
וכל דברי ירמיהו היו תוכחות וכפי הנראה על הגוון לא הועיל בכל דבריו כדאיתא במדרש שאמר להם אחר החרבן אם שמעתם לדברי מקודם לא באתם לידי כך. אמנם באמת בפנימיות בשרש למעלה מתפיסת האדם פעל דבריו הרבה… שזה שהוכיחו הנביא הגם שלא שמע אליו עם כן זה עשו הדברים רושם בהשרש שלו לעילא, שעל ידי זה היה מיתתו כפרה על עונו ולא נק' עוד בשם רשע. ואחר זה הפטרת שמעו הוא גם כן נבואת ירמיהו… השומע על כל פנים הוא מטה אוזן לשמוע הגם שאינו נכנס עוד בלב עם כל פנים יש לזה איזה תקוה כבר על פי שכל, כמו שנאמר 'אשרי אדם שומע לי לשמור מזוזות פתחי', שעל כל פנים הוא עומד מוכן לכנוס בעת שיפתחו לו הפתח"[19].
זהו התיקון של ימי בין המצרים – לשמוע; לשמוע את דברי ירמיהו בן ענתות, להיזכר בתפארת העבר ומכוח זאת לתקן את ההווה והעתיד. 'והשב כהנים לעבודתם' ניגנו חסידים בימי 'בין המיצרים', זה היה ה'שמעו' שלהם[20].
אמרו חכמים:
"כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין, שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא'"[21].
לסוף נשמעין דבריו של ירמיהו; דברי מי שפתח נבואתו על הצפון – 'מצפון תיפתח הרעה' – על הצפוּן, נשמעין לעתיד לבוא[22].
שב"ת בין המצרים
הקול מנסר תדיר בעולם, אולם התייחד היום השביעי בשמיעה שבתית מיוחדת – שעל ידי השביתה מתחדדת השמיעה. כך ב'שפת אמת':
"עושי דברו לשמוע בקול דברו. מעיקרא עושי והדר לשמוע כו'. כי בנ"י מעוררין דבר ה' שיש בכל מקום. וכתיב כמה פעמים שמוע תשמעו בקולי. מכלל שיש קול הנשמע תמיד. והיא התורה שנברא בה כל הבריאה. וכפי מעשי האדם שנמשכין אחר דרך התורה. וכמ"ש כל אשר דבר ה' נעשה. פי' שנתברר להם שכל המעשים יש בהם כח דבר ה'. והוא המחי' כל. כן נתגלה להם דבר ה' והוא עשרת הדברות… וכן בשבת ניתן תורה. לאשר כי בשבת מתבטלין מכל המלאכות והוא תיקון המעשה לכן כתיב זכר ליצ"מ. כי בשבת מתעורר בחי' יצ"מ כמ"ש המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ולכן נפתח זה הקול בשבת. 'שמוע תשמעו בקולי' ר"ת שב"ת. לכן איתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע"[23].
מעלה מיוחדת גנוזה בשבתות שבין המצרים, כפי שהעמיד ר"נ מברסלב – שעיקר תיקון ימי בין המצרים מתקיים בשבתות שבהן[24], וכך דרש בעל 'תפארת שלמה':
"'אז תרצה הארץ את שבתותיה' – אז בזמן הגלות תרצה הארץ את שבתותיה, הם השבתים-השבתות, המה לרצון לפני הקב"ה בשמחה גדולה. כמ"ש רב לך שבת בעמק הבכא, ימי המצרים בין י"ז תמוז לתשעה באב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה"[25].
ועל פי דברינו עולה ניגון מעלתה של שבת בין המצרים בנעימה חדשה – כי כשהכל שובת שוב אפשר לשמוע.[26]
נמצאנו למדים:[27]
שלוש הפטרות הן בבין המצרים, המהוות יחד חטיבה של 'תלת דפורענותא': 'דברי', 'שמעו' ו'חזון'. השתיים הראשונות נקראות על שם הדיבור והשמיעה, מה שמאפיין את נבואות ירמיהו, ולעומתן השלישית נקראת על שם הראייה, המאפיינת את נבואות ישעיהו. הדיבור והשמיעה הן שני צדדים של אותו המטבע, שכן כל דיבור מכוון אל השומע. חז"ל הרחיבו במעלת השמיעה, המודגשת בנבואות ירמיהו, והשוו בין שמיעה זו שמתלווה לה נימה מפויסת, לשמיעה המצוינת בישעיהו שתוכחתו עזה. הפיוס עולה כבר מתחילתה של הנבואה, הפותחת בזיכרון חסד נעורים, שכך היא דרך התיקון – שמיעת רוממות העבר. הקריאה לשמוע מכוונת לדורות, וגם אם בדורו של ירמיהו לא נשמעה – סוף דבר הכל נשמע, כשייפתח הלב בדורות יבואו, ולעתיד נשמעין דבריו של ירמיהו. זהו תיקונם של ימים אלו – להיזכר בתפארת העבר ומכוח זאת לתקן את ההווה והעתיד. התייחדה שמיעתו של יום השביעי, שאז שובת הכל ועולה הקול. מכאן גדולה מעלת שבת בין המצרים, שבה גנוז עיקר התיקון – עתה אפשר לשמוע.[28]
[1] אשר בצירוף ז' דנחמתא הן מהוות חטיבה של עשר הפטרות החותמות את השנה.
[2] ירמיהו א, א.
[3] שם ב, ד.
[4] ישעיהו א, א.
[5] ראה בהרחבה ב'פרי צדיק' פנחס, מטות ומסעי (ובפרט בפנחס אות ז).
[6] ירמיהו א, ד.
[7] שם שם, ט.
[8] ישעיהו ו, א.
[9] שם א, א.
[10] שם מט, ה.
[11] ירמיהו א, ה.
[12] ראה שיחה לפרשת מטות שנערכה בשנת התשע"ט.
[13] על השמיעה – שמועות ראיה פ' וירא.
[14] ירמיהו יז, כ-כד. וראה בפסיקתא על כך.
[15] פסיקתא דרב כהנא יד, ד (הובא בילקוט שמעוני ירמיה ב, רמז רסד), וראה שם עוד, וראה עוד פסיקתא רבתי כז.
[16] שם.
[17] ירמיהו ב, א-ג.
[18] ראה מכילתא בשלח. התיקונים של ימי יאשיהו – שורשם בהקשבה לזיכרון העבר (על נבואות ירמיהו בתקופת יאשיהו ראה 'קול בהדר' עמ' 115).
[19] 'פרי צדיק' מטות אות ט (עמ' 211). וראה שם עוד בנידון (עמ' 227).
[20] מסופר על ר' נפתלי מרופשיץ, שהתייחד בעבודת ד' על דרך השמחה, שבימי בין המצרים כשהיו החסידים אומרים תיקון חצות בצהרי היום, היה הוא, שהיה לוי, מנגן 'והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם'.
[21] ברכות ו ע"ב.
[22] וכך בימינו מתחילים להישמע דבריו של ירמיהו, בגילוי החפירות ברובע, הבית השרוף ובריכות שלמה – תפארת ירושלים.
[23] 'שפת אמת' יתרו תרל"ד.
[24] 'ליקוטי הלכות' או"ח הלכות שבת כרך ג, עמ' 60, לג.
[25] 'תפארת שלמה' ח"א עמ' 226, ואף לע"ל יהיו געגועים לשבתות אלו.
[26] ובשנה השביעית נשמע הקול מכיוון נוסף, מסיסמת השמיטה: "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (ראה 'שבת ומועד בשביעית ח"א, 'העיון בספר במדבר בשנת השמיטה' ועוד).
[27] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[28] שיחה זו נערכה משיחות שנאמרו בשנים תשל"א ותשל"ג.