כפילות השבת
קורבנה של השבת מועט, כפי הנאמר בפרשתנו: "וביום השבת שני כבשים"[1].
על מיעוט זה התרעמה השבת, כפי שדרשו במדרש (הובא ב'דעת זקנים'), ועל כך באה התשובה האלוקית – כל עניינה כפול; האיכות על חשבון הכמות:
"'וביום השבת'. איתא בשוחר טוב: לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת, ועל דבר זה קראה שבת תגר לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לה הקב"ה: הנה שזהו קורבן מוסף הראוי לך, לפי שכל מעשיך כפולים. שיר כפול שנאמר 'מזמור שיר ליום השבת', עונג כפול שנאמר 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד', עונשו כפול שנאמר 'מחלליה מות יומת', לחם כפול לחם משנה – לפיכך ראוי קורבן שלך להיות כפול. וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קורבן מוסף שבת כראוי מה שלא נאמר בכל המוספין"[2].
חטאת ושלום
מיעוט קורבן השבת בא לידי ביטוי גם בהעדרו של קורבן החטאת, בשונה מיתר המועדות. לשאלת טעם הדבר נדרש הרמב"ן, וביאר שזאת 'מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום':
"אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין"[3].
בוודאי רומז הרמב"ן (כפי שהעיר ב'פרי צדיק') לדברי הזוהר ששבת = שלום:
"כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום, ומאי הוא? שבת, דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא[4].
מעלתה המופלאה של השבת, המתייחסת למדרגת השלום והשלמות, אינה מותירה מקום לחטא ולחטאת.
מכיוון נוסף ניגש לדבר בעל ה'שם משמואל' – בשבת אין לישראל תפיסה, וממילא אין בה אפשרות של חטאת, מה שאין כן ביום טוב:
"שבת אין בו שעיר לחטאת, ויש להבין הלוא כל השעירים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ולמה לא יצטרך לזה בשבת?
ונראה דהנה מה שביו"ט ור"ח צריכין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יותר מבשאר הימים כי באמצעות טומאת מקדש וקדשיו יש אחיזה לכחות חיצונים באור המאיר ביו"ט… וכבר פרשנו שהאור ההוא הוא אהבת חסד, ולולא שגנזו היו הרשעים מסתפקים ממנו לאהבות חיצוניות, ובאשר ביו"ט מאיר מאור ההוא צריכין שמירה לבל יאחזו בו החיצונים באמצעות טומאת מקדש וקדשיו, וזהו ענין השעיר להרחיק החיצונים כמ"ש בזוה"ק.
והנה כל זה הוא ביו"ט שיש בו תפיסת יד האדם וב"ד מקדשין ליה, אבל שבת שאין בו תפיסת יד האדם אין שום אחיזה לחיצונים בקדושת שבת, אדרבא כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא ע"כ אין צריכין לשעיר לכפר שמעצמם הם בדילין מקדושת שבת"[5].
'בריתי שלום'
בעל ה'שפת אמת' הקביל בין ה'שלום', שהוא בחינת השבת כדברי הזוהר, לשלימות אשר ניתנה לפנחס בפרשתנו, אותה יכול האדם למצוא בכוח הנשמה היתירה:
"'גדול השלום שניתן לפנחס', פירוש השלמות הוא גמר המכוון, להיות האדם בא למקום המיוחד לו, ונודע לו עיקר המכוון שעל זה נברא. וזה השלמות האדם אינו יכול למצוא רק בעזר עליון, והוא בחינת שבת שנקרא שלום, בכח הנשמה היתרה שמתדבק האדם לשרשו ומקומו, לכן נקרא יום מנוחה ושמחה[6].
הכנה למתנת שבת-שלום
אלא שהשלום והשלמות זוקקים הכנה; צריך שירגיש אדם בחיסרון, קודם להשלמה. זה פשרה של ההודעה על מתנת השבת לישראל: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה… לך והודיעם"[7], ועל מתנת הכהונה והשלום לפנחס: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"[8]:
"בפסוק 'לכן אמור' כו'. דאיתא בגמרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי שבת שבמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם כו', והיא עצמה השלום שניתן לפינחס דשבת שלום איקרי. והענין דשבת הוא מעין עוה"ב כי בעוה"ז חסר השלימות כמ"ש במ"א. ולכן שבת צריך הכנה. וזהו הודעה שקודם המתנה להיות מוכן לקבל הארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש 'לכן אמור הנני נותן כו'"[9].
היות דבר 'מתנה' מלמד על רוממותו; אין הוא ראוי לניתן לו. במדרש מנו מספר דברים שניתנו מתנה לעולם, ואחד מהם הוא השלום:
"אמר רבי יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים… רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אומר אף השלום שנאמר 'ונתתי שלום בארץ'"[10].
מכאן אנו למדים על חובת ההכנה למתנת השבת.
אפשר שמכאן ברכתה המיוחדת של השבת – "שבת שלום" – אשר יש מי שהסתפק האם "אין ברכת השלום בכל ימי החול מבע לגעגועינו על יום השלום, יום השבת"[11].
ירו-שלם
שבת בזמן כמקדש במקום, ואם השבת היא זמנו של השלום הרי שירושלים היא מקומו; 'שלם' – עיר השלום והשלמות. מכאן שגם ירושלים צריכה הכנה, כדברי דוד המלך קודם בחירת מקום המקדש:
"ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ד' אלקי ישראל אל הכינותי לו"[12].
ולאחר הבחירה וקניית המקום מארנן היבוסי:
"ויאמר דויד זה הוא בית ד' האלקים וזה מזבח לעֹלה לישראל"[13].
שבת בזמן ומקדש במקום – לא רק בהכנה, אלא גם בכפילות שבה פתחנו, שכשם שעניינה של השבת כפול כך ירושלים כפולה. לשבת שני כבשים – אחד כנגד העולם הזה ואחד כנגד העולם הבא, ולירושלים – זו של מעלה וזו של מטה[14].
ב'ליקוטי הלכות' לר"נ מברסלב כתב שעיקר התיקון של בין המצרים הוא בשבתות שבג' שבועות אלו[15], ובדרך הדרוש החסידי כתב בעל 'תפארת שלמה':
"'אז תרצה הארץ את שבתותיה' – אז בזמן הגלות תרצה הארץ את שבתותיה, הם השבתים-השבתות, המה לרצון לפני הקב"ה בשמחה גדולה. כמ"ש רב לך שבת בעמק הבכא, ימי המצרים בין י"ז תמוז לתשעה באב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה"[16].
ועל פי דרכנו – מעלתה של השבת שבין המצרים בהדגשת השלום-השבת, אותו שלום המשלים בין פרודי החורבן ומביא איחוד בין הנפרדים: איחוד בנפשו של האדם שעולמו הפנימי חרב עליו, איחוד בארץ שחרבה ונפרדה מבניה ואיחוד בעם מפוזר, מפורד ומפוצל.
השבת מביאה עמה שלמות, 'ושבת גופיה איקרי שלום', ובברכת 'שבת שלום' אנו מברכים איש את רעהו בשבת; שבת = שלום.[17]
נמצאנו למדים: [18]
בפרשתנו אנו למדים על מיעוט קורבן השבת, המעיד על כפילותה האיכותית של השבת. העדרו של קורבן החטאת בשבת מעיד על שלומה ושלמותה של האחרונה – שמפני מעלתה אין לחטא נגיעה בה. בשלום זה אנו מברכים איש את רעהו בשבת: 'שבת שלום'. אותו שלום-שלמות ניתן לפנחס, אשר רק בכוח עזר עליון, בבחינת הנשמה היתירה שבשבת, יכול האדם להשיגו. אלא שמתנה זו זוקקת הכנה, כי קודם להשלמה יש להכיר בחיסרון. מכאן ההודעה על מתנת השבת לישראל ועל מתנת השלום והכהונה לפנחס, ומכאן חובת ההכנה לשבת. שבת בזמן כמקדש במקום; השבת היא זמן השלום וירושלים עיר השלֹם. ממילא כשם שהשבת צריכה הכנה – כך ירושלים צריכה הכנה, וכשם שהשבת כפולה בשני כבשיה – כך ירושלים כפולה למעלה ולמטה. גדולה שבת שבין המצרים בהדגשת השלום, המשלים בין פרודי החורבן, ומביאה בכנפיה ליחיד, לעם ולארץ – ברכת שבת-שלום.[19]
[1] במדבר כח, ט.
[2] שם. על מתנת הכפילות של שבת יש להאריך, אך אכ"מ.
[3] שם כח, ב.
[4] זוהר ח"ג, קעו ע"ב. וראה ב'פרי צדיק' עמ' 192 שכונתו למה שאמרו (בב"ר סו"פ יא) שכנס"י היא בת הזוג של השבת, "והכל שלום יובן על פי מה שאמרו בזוה"ק (ח"ג קעו ע"ב) שלום ומאי היא – שבת, דאיהו שלמא דעלאי ותתאי".
[5] 'שם משמואל' פנחס תרע"ג. וראה ב'משך חכמה' על דרך הפשט (פנחס, ד"ה 'עולת שבת בשבתו'): "עולת שבת בשבתו. העולה מכפרת על הרהור הלב (ירושלמי סוף יומא), וחטאת מכפרת על מעשה של חטא. והענין כי כאשר נגדר האדם ממלאכת רשות, מלאכת עבודה, אז אינו מצוי לבוא לידי חטא, לכן בשבת אשר האדם נגדר מכל מלאכה ועבודה אינו בא לידי חטא ואינו צריך להביא חטאת, רק שהרהור מותר בכל מילי דרשות, כמו שאמרו שבת קמ"ט, לכן צריך להביא עולה, שבזה מצוי לבוא לידי עבירה וחטא, לכן אמר עולת שבת בשבתו, לא כן ביו"ט, שהמעשה של רשות, אוכל נפש מותר, לכן חייבים להביא חטאת. ודו"ק".
[6] 'שפת אמת' במדבר עמ' פז, וראה עוד מה שכתב בשנת תרנ"ט. וראה 'שבת ומועד בשביעית' פנחס.
[7] שבת י ע"ב.
[8] במדבר כה, יב.
[9] 'שפת אמת' פנחס, תרמ"ו, וראה תרל"ד, תרל"ט ועוד.
[10] בראשית רבה ו, ה.
[11] אבן שמואל, ספר השבת עמ' 601, וראה 'שבת ומועד בשביעית' שם.
[12] דברי הימים א טו, יב. וראה שמות כג, כ: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי".
[13] דברי הימים א כב, א. וכן ברמב"ם ראש בית הבחירה.
[14] ראה תענית ה ע"א: "א"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר', משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".
[15] 'ליקוטי הלכות' או"ח הלכות שבת כרך ג, עמ' 60, ל"ג.
[16] 'תפארת שלמה' ח"א עמ' 226.
[17] ראה והשווה 'שבת ומועד בשביעית' פנחס.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת פנחס התשכ"ח.