בספרי החסידות מדובר הרבה על האור הגדול של שבתות בין המצרים. כך, לדוגמה, כתב ב'תפארת שלמה': "יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה"[1], ובדומה לזה כתב ב'ליקוטי הלכות' שעיקר התיקון של ימים אלו גנוז דווקא בשבתות שבהם[2]. אמרה קרובה לאלו היא זו של ר' דב ממזריץ': "כל רודפיה השגוה בין המצרים" – כל רודפי י-ה השיגוהו כשהוא בין המצרים"[3], כיוון ששבת היא זמן מסוגל להשגת ד' ולעיון בדברים פנימיים. הסבר הדבר אפשרי בכמה אופנים, ובשיחה זו נעמיק בהסבר הדבר ביחס לשבת זו שאנו עומדים בה.
דיבור וראיה – ישעיהו וירמיהו
שלוש ההפטרות של בין המצרים, שאת הראשונה שבהן נקרא השבת, מהוות חטיבה בפני עצמה, ובצירוף ז' דנחמתא הן מהוות חטיבה של עשר הפטרות המסיימות את השנה. בפי חלק מבני עדות המזרח קרויות שבתות אלו על שם המילים הפותחות את הפטרותיהן: 'שבת דברי', 'שבת שמעו' ו'שבת חזון'[4], המורות על משמעותן הפנימית – הדיבור, השמיעה והראיה.
ייחודה של השבת שאנו עומדים בה נעוץ ביסוד הדיבור, שכך פותחת ההפטרה: "דברי ירמיהו בן חלקיהו"[5]. ההתגלות האלוקית לירמיהו פותחת בדיבור: "ויהי דבר ד' אלי לאמור"[6], וכך היא אף מסתיימת: "ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך"[7]. דהיינו, הפה והדיבור מהווים את יסוד נבואתו והקדשתו. אצל ישעיהו, לעומת זאת, היסוד החזותי הוא הבולט, כגון: "ואראה את ד'"[8], "חזון ישעיהו"[9] ועוד.
כך מוסבר ההבדל שבין ההתבטאויות הדומות, אך השונות, אצל ישעיהו וירמיהו. בעוד שלישעיהו נאמר: "יוצרי מבטן"[10] – הרי שלירמיהו נאמר: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך"[11]. נבואת ישעיהו היא בבחינת היש שאפשר לראותו, ואילו נבואת ירמיהו היא בבחינת האין הבלתי נראה, שמיעת הדיבור הנעלם, עוד בטרם נוצר המוחש שניתן לחזות בו.
דבר האדם והשבת
מלבד היחס שבין יסוד הדיבור לשבת מסוימת זו הרי שהוא מתייחס גם אל מהותה הכללית של השבת, כלשון הפסוק: "ודבר דבר"[12], וכפי שאמרו בזוהר: "דיבור אקרי שבת"[13]. הדיבור מתייחס גם למהותו של האדם, שהרי הוא העושהו לאדם, כפי שנאמר: "ויהי האדם לנפש חיה" – ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא"[14].
הדיבור קשור עם הנפש – הוא יסוד נפש האדם שניתנה לו, כפי שראינו, והוא יסוד נפש העולם שניתנה לשבת, כפי שאומר הכתוב: "שבת וינפש"[15]. השבת נותנת נפש באדם הישראלי, ומכאן גם לשון 'ויכולו' – מלשון כיסופים, שבעל נפש כוסף וכלה לד'[16]. מה שהפך את העפר מן האדמה לאדם זו הנפש שניפחה באפיו, כפי שנאמר: "ויצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[17], ואף מה שהפך את היום השביעי לשבת זו הנפש, כפי שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש"[18]. עומד האדם מעל החי והצומח בהיותו בעל נפש, ועומדת השבת מעל לימות החולין שבשבוע בהיותה בעלת נפש.
מכאן הבנה נוספת באמירת האדם 'ויכולו' בקידוש שבכניסת השבת. יסוד הדיבור הוא הכנסת נפש לעולם, וזה עניינו של הקידוש, שבו אנו אומרים: 'ויכולו… וינפש' – כי נשלמה תוכניתו של הקב"ה בעולם. האדם המקדש מסייע, כביכול, להשלמת הרצון האלוקי, ובכך הוא נעשה שותף למעשי בראשית[19].
זו סגולתה של שבת זו שבין המצרים, המצטיינת בבחינת הדיבור שלה שעל ידו יכול האדם להכניס נפש וקדושה בעולם כולו, ולתקנו.
נמצאנו למדים:[20]
שבתות אלו שבין המצרים יש בהם אור וסגולה מיוחדים. הן נקראות בשמות, המעידים על מהותן, על פי הפטרתן: 'שבת דברי', 'שבת שמעו' ו'שבת חזון' – דיבור, שמיעה וראיה. בחינתה של שבתנו היא הדיבור, הפנימי מן הראיה, אשר בו התנבא ירמיהו. הדיבור מתייחס אל האדם והשבת, שכן הדיבור הוא הנפש – נפשו של האדם ונפשה של השבת. הוא שעושה את האדם לאדם, הניצב מעל כל החי והצומח, והוא שעושה את יום השביעי לשבת, העומדת מעל לכל ימות החולין. בכניסת השבת, שבה ניתנת הנפש באדם הישראלי, כוסף הוא ואומר 'ויכולו', ובכך מכניס נפש לעולם ומקדשו. זו סגולתה של שבת זו שבין המצרים, המיוחדת בדיבורה שעל ידו יכול האדם לתקן את העולם כולו.[21]
[1] 'תפארת שלמה' לפרשת חזון ד"ה 'בפרשת בחוקותי'.
[2] ראה 'ליקוטי הלכות' שבת, הלכה ז אות י, ועוד.
[3] ראה 'עבודת ישראל' קוזניץ. הובא ב'פרי צדיק' מטות אות י, ד"ה 'איתא בשם'.
[4] 'שבת דברי' על פי ירמיהו א, א: "דברי ירמיהו בן חלקיהו", 'שבת שמעו' על פי שם ב, ד: "שמעו דבר ה' בית יעקב" ו'שבת חזון' על פי ישעיהו א, א: "חזון ישעיהו בן אמוץ". ראה בהרחבה ב'פרי צדיק' פינחס, מיטות ומסעי (ובפרט בפנחס אות ז).
[5] ירמיהו א, א.
[6] שם שם, ד.
[7] שם שם, ט.
[8] ישעיהו ו, א.
[9] שם א, א.
[10] שם מט, ה.
[11] ירמיהו א, ה.
[12] ישעיהו נח, נג.
[13] ח"א לב ע"א, וראה עוד ח"ג רא ע"ב.
[14] בראשית ב, ז. ראה 'חידושי אגדות' למהר"ל יבמות צז על מעלת הדיבור שכוחו הוא כוח הנפש.
[15] שמות לא, יז. וראה 'אור החיים בראשית ב, ב: "…בא שבת וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים. וכן מצאנו לרז"ל בספר הקדוש זוהר התורה (תזריע מד א) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח', כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש".
[16] ראה ב'אור החיים' שם.
[17] בראשית ב, ז.
[18] שמות לא, יז. וכך הן על האדם נאמר: 'ויברך' (בראשית א, כח), והן על השבת נאמר: 'ויברך' (בראשית ב, ג).
[19] מכאן הבנה מעמיקה יותר בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פס"ז. וראה עוד 'ילקוט שמעוני' איכה תתקצט, ו'שפת אמת' מטות תרנ"א.
[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[21] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ב.