ספר בשם כינוי מחברו
ספר קהלת מתייחד מבין ספרי המקרא הקרויים על שם אישים כגון: רות, עזרא ויונה. הוא היחידי, או כמעט היחידי, שאינו נקרא בשם פרטי אלא בכינוי וחניכה[1] של מחברו. אולי אפשר למצוא דוגמה נוספת בשם מלאכי, שיש שפירשוהו ככינוי לעזרא הסופר (ראה מגילה טו ע"א ותרגום יונתן למלאכי א) ומצאו רמז לדבר בנבואה שבפרק ג: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי" (פס' א). אולם אם על מלאכי חלוקות הדעות, הרי בקשר לקהלת הכול מסכימים שהוא כינוי, שהרי בפתיחה נאמר: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (פס' א), ולא היה לדוד בן שמלך בירושלים אלא שלמה.
שבע פעמים מופיע השם "קהלת" בספר: בשני הפסוקים הראשונים שבפרק א; בפסוק יב בתוספת התיאור: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם"; ואילו בפרק ז נזכר השם בצורת נקבה: "רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת" (פס' כז). יתר על כן, בסופה של המגילה מצוין השם בתוספת ה"א הידיעה: "אָמַר הַקּוֹהֶלֶת" (יב, ח).
חריגים אלה, של חילוף בין זכר לנקבה, ה"א הידיעה וציון היחס המשפחתי נדונו על ידי פרשנים ראשונים ואחרונים ונתנו להם הסברים שונים. אולם ברור שיש לכולם כוונה בסיסית אחת – להעמידנו על כך שלפנינו כינוי שבדה לעצמו המחבר, ולכן הוא רשאי לעשות שימושים שאינם מקובלים בשם פרטי.
קהלת – במעמד ההקהל
השאלה היסודית היא כמובן: מדוע היה צריך ללכת בדרך עקיפין, להשתמש בחניכה, בשם מושאל, ואחר כך לחפש דרכים לרמוז על כך. הרי אפשר היה לכתוב כפי שצוין בספרים אחרים: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א), "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (משלי א, א).
פתרון העניין נעוץ בהבנת המושג קהלת. הוא קשור לשם "קהל", ומכאן הפירוש: "על שם שקיהל חכמות הרבה" (רש"י א, א), דהיינו כינס חכמות הרבה. ואילו במדרש פתרו את הקושי בדרשה: "למה נקרא שמו קהלת, שהיו דבריו נאמרים בהקהל, על שם שאמר 'אז יקהל שלמה' (מלכים א' ח, א)" (קהלת רבה א, ב), ובפסוק שאחרי זה: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". וכן בסוף הפרק: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל" (פס' סה).
ההבנה הרגילה במדרש היא שהכוונה לזמן התקהלות והתאספות העם בימי המועד. אולם אפשר שיש כאן רמיזה למאורע היסטורי מיוחד: אחת לשבע שנים, עם סיום שנת השמיטה, בחג הסוכות, צוותה התורה על מעמד הקהל (דברים לא, י-יג). במרכזו של מעמד זה עמדה קריאת התורה על ידי המלך. משלהי בית שני נשארו בידינו עדויות היסטוריות על החגיגיות היתרה שבה חגגו את מעמד הקהל[2], ויכול אפוא להיות שאף הספר שלפנינו קשור לעניין זה. המלך היה קורא בספר התורה, בחומש דברים, וכנראה שהיה מוסיף העמקה משל עצמו, נוסף על קריאת הכתוב בתורה. כך עולה מלשון התוספתא: "ופרשות הנדרשות בה" (תוספתא סוטה ז, יז), באותה קריאה של המלך.
בעקבות ספר דברים
והנה, אפשר להצביע על קשרים לשוניים בין משנה תורה לקהלת. "והאלקים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (ג, טו) רומז לכתוב: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). "אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט האלקים" נאמר בקהלת (ג, יז), ובספר דברים: "כִּי הַמִּשְׁפָּט לאלקים הוּא" (א, יז). בקהלת כתוב: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה האלקים" (ז, יד), והרעיון מזכיר את הכתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (ל, טו).
מכאן עולה ההשערה שהקריאה בקהל, שעל שמה נקראת המגילה – קהלת, יסודה בקריאת ההקהל בידי המלך, בעלות העם לחוג את חג הסוכות. והיא רמוזה בכתובים במלכים א' פרק ח: "אז יקהל שלמה", "ויקהלו", "קהל גדול". המלך אינו מסתפק בקריאת הפרשיות שבתורה, אלא מוסיף דברי הגות, עיון ודרש בעקבותיהם. כינוים של הדברים שהושמעו במעמדים אלה וקיבוצם לאחר מכן למגילה שלפנינו הם שהעניקו לה את השם: 'קהלת'.
בתקופה הרבה יותר מאוחרת כתב ר' אברהם הירחי, בעל ספר המנהיג, על מנהג צרפת לקרוא בסוכות את ספר קהלת: "ואני מצאת טעם יפה, כי שלמה המלך אמרו בהקהל בחג, כמו שכתוב 'במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות', והוא אמרו בחג בהקהל להוכיח את ישראל" (הלכות סוכות, נז).
לגישה זו, לראות את מגילת קהלת נעוצה בקריאת ההקהל, יש הערב[3] משמעות מיוחדת. המשנה מספרת על חגיגת ההקהל: "במוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושים למלך בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה… ומקבל וקורא" (סוטה ז, ח). השנה, תשמ"א, היא השנה שאחר שנת השמיטה. מוצאי חג הסוכות הוא הזמן שבו התקיים הטקס הממלכתי של ההקהל שגרר עמו, ודאי, יצירות ספרותיות בעקבות ספר דברים, שאחת מהן היא מגילת קהלת.
[1] הערת העורך: על פי תענית כ ע"ב.
[2] הערת העורך: ראה קדמוניות היהודים ד, ח, יב.
[3] הערת העורך: כפי הנראה שיחה זו נאמרה במוצאי יום טוב של סוכות, שנת תשמ"א, מוצאי שמיטת תש"מ.