תשובה – בין חידלון ליצירה
במדע ההיסטוריה ידועות תקופות המכונות 'ראקציונריות'. מבחינה דתית משמען שלעומת ה'קידמה' וההשתחררות מכבלי הדת, באה תגובה-ריאקציה והכל חוזר לקדמותו. דבר זה הוא מן השכיחים בספרי התולדה – שהשם תשובה נרדף לכל תקופה כזו, עד כדי כך שבכמה ספרים כשמתארים מאורעות כאלה כותבים 'אוירת תשובה מלאה הכל; סיגופים, קדרות, הליכה קדורנית והצטנפות שלטו אז באירופה' וכו'. מכאן שאצל רובנו נרדף המושג תשובה לאווירה קדורנית, לרפיון ידיים, להליכת-אט, לפסיביות וכיוצא בזה, למעשים המכופפים את כוח הרצון הפנימי, והנה הוא הפוך למושגים יצירה, מעש, פעילות וכדומה.
ביסודה של המחשבה הדתית מונח בדרך כלל פחד, יראת-המחשבה; קיימת זהות מסוימת בין דתיות ובין חולשה, והאדם הדתי כביכול אינו סומך על עצמו ונעשה רפה. אלא שדבר זה אמור רק ביחס לדתיותם של אומות העולם, אשר ביסודה היא מסולפת, ואילו האמת, זו של ישראל, אינה פחדנית[1].
הבדל זה, שבין החידלון ליצירה, אמור גם ביחס לתשובה. ביסוד מושג התשובה עומדת השאלה האם הינו נרדף לשלילה, שהרי התשובה באה על חטא, ואשרי מי שלא חטא וממילא אינו צריך לשוב בתשובה, או שמא התשובה היא מושג חיובי אשר יש בו מן הפעילות והיצירה.
שיבה לראשית היצירה
'תשובה' מלשון 'שיבה'; אך לאן שבים? להיכן חוזרים? אלה הרואים את עולמנו כקו, היוצא מתוך נקודה אפסית והולך בקטע, שראשיתו עלום וסופו בהתפתחות החברה והמדע – ברור שלדידם שיבה משמעה 'ריאקציה', ניוון ומניעת קידומו של עולם, ולכן נעדר הוא מושג התשובה מעולם מחשבתם. אולם אם נתאר את תולדות עולמנו כמעגל מיוחד במינו, היוצא מנקודה מסוימת של 'בראשית', מרצון הבורא, ומשתלשל והולך, נאצל ויורד – הרי שהתשובה משמעה שיבה אל היצירה הבראשיתית.
דברים אלו מפורשים ברמח"ל:
"העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגותם, כי לכך ירדו בזמן השבירה כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה. מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון, שהוא בגאולה העתידה"[2].
ועל כך כתב הרב קוק:
"אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה, ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון. בצורה זו מובנת היא יפה המציאות בכל צורותיה. מובן הוא, שיש כח עליון הרודה בה להעלותה, שכבר הוחל מאז בהיותה במקורה לפני ירידתה. וההתפתחות המורגשת מלמטה למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו"[3].
על פי כללים אלה מוסברת לנו משמעות יצירת האדם – יצירתו היא עצם היעשותו לבורא, וזה הוא האושר אשר מנה לו האלוקים בבריאתו. כאן נקודת ההתעלות מ'נהמא דכיסופא', כביטויו הרמח"ל, שאין האדם מקבל את שכרו כמתנת חינם[4]. אך טמון כאן עומק נוסף מביטויו של רמח"ל – לא זו בלבד שהאכילה אינה מלווה בבושה, אלא שהיא אכילה במדרגה אחרת וה'נהמא' הוא שונה.
נמצא שהעולם התחיל לשוב שעה שנברא; תולדות העולם – תולדות תשובתו הם, והתשובה היא נוסחת העולם. התשובה חורגת ממסגרתו הפרטית של האדם וממעשיו ומתייחסת לתולדות היצירה. העולם אכן שב על עקבותיו בתשובה, אך אין זו שיבה בידיים ריקניות – יצירה יש כאן.[5]
התפתחות העולם והתשובה
מושגי יסוד אלו בענייני התשובה לא נתפרשו בתורה, כשם שלא נתפרשה בה פרשת הבריאה. מינקות אנו גדלים על מעשיות ששת ימי בראשית, ורק בקושי מצליחים בגדולתנו להשתחרר ממוסכמות ילדותיות בנוגע לפירושן – וכך גם במושגי התשובה. אמנם בתורה מפורש ענין הווידוי, אשר ממנו למדו הרמב"ם והחינוך על מצות התשובה, ועל ידו שבים אנו לנקודה שלפני החטא והחיסרון, אך מהות התשובה לא התפרשה. מושג התשובה, במובנו הקוסמי, נעלם היה כל עוד שהייתה מפורסמת השקפת העולם ותמונתו הידועה בימי הראשונים. אך כאשר זכינו ונפתחו מבועי החכמה בגילויי האר"י נתפס העולם בצורה של השתלשלות והתפתחות, ועל ידי כך אף מושג התשובה נתעמק.
לאחר האר"י הרבו לדון בעניין זה גם ההולכים בשיטתו, ואף בחסידות מוזכר הדבר. כך בדברי בעל התניא באגרת התשובה, וכך ב'שפת אמת':
"כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דוקא אך כשצריך האדם לשוב ולהדבק בשרשו. ועל זה אמרו חז"ל שמגעת עד כתיב, כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלקי ממעל כמ"ש 'עד ד' אלקיך'"[6].
אלא שרק בכתבי הרב נתפרש הדבר ביריעה רחבה, המותאמת לתפיסת עולמנו המודרני המודה בהתפתחות, חרף הקושי הגדול שבהסברת יסודות קבליים הכלול בכך[7].
תשובת היחיד והציבור
לאחר גילוי משמעה הפנימי של התשובה, נמצאה זו אף רמוזה בתורה, בפרשת התשובה שבספר דברים: "ושבת עד ד' אלקיך… כי תשוב אל ד' אלקיך"[8]. כבר בגמרא עמדו על לשון הכתוב הייחודית, ובמהר"ל התבאר החילוק שבין שתי הלשונות הללו: 'שיבה עד ד", ו'שיבה אל ד"[9] – תשובת היחיד מגעת עד ד', ואילו תשובת הרבים המגעת אל ד'[10]. אפשר שכוונת המהר"ל בתשובת הרבים היא לתשובה הכוללת של העולם, המגעת עד ועד בכלל – 'אל ד' אלקיך', כי היא היא תיקון העולמות כולם, כפי שראינו בדברי הרמח"ל והרב קוק.
הכל מבקשים ללמוד את סוגיית התשובה, כל אחד לפי שורש נשמתו. כל אותם ספרים שדנים על תשובה בצורה מקובלת, דנים, דרך כלל, בתשובת היחיד, ואילו אלה שפורשים יריעה רחבה צריכים לדעת את היסודות הקוסמיים של מושגי התשובה כפי שנתפרשו בכתבי הרב.
בסיכומו של דבר ניתן לומר שהמושג תשובה לא השתנה, אמנם שבים אנו, אבל לא רק למצב שלפני החטא הפרטי והחיסרון האישי, אלא למצב החיסרון הכללי, שיסודו בעצם הפירוד מהבורא[11]. יש שיטות מחוץ ליהדות הרואות את עצם קיום האדם בחטא, מפני שמוצאו מחטא, אך לא כן אנו. החטא אינו קשור בהוויית האדם, אלא להיפך, בניתוקו ממקורו, והתשובה היא המשיבה את האדם למקורו האלוקי.
נמצא שאין משמעה של התשובה פחד וחידלון, אדרבה עניינה מעש, פעילות ותיקון העולם.
תשובת מחשבת אלול
מיוחדים הם ארבעים היום שמראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים לעבודה זו של התשובה. טיפול בשורש הוא תמיד לטובה, כי בשורש אין רע אלא רק בהתגלויות. זו משמעותה של התשובה – שיבת הדברים לשורשם, והחזרתם למצבם הראשוני.
על חודש אלול אמרו בספר יצירה שהאות שלו היא י'[12], המסמלת את הסימון הראשוני של המחשבה. ואמנם בתשרי עלה העולם במחשבה, וראש השנה הוא הרי יום הרת העולם[13], אך כבר שלושים יום קודם לכן, בחודש אלול, מתחילה ההכנה לכך[14]. נמצא שחודש אלול הוא זמנה של הפעולה השורשית, זו שלפני ההתגלות, ומכאן יחסו לשיבה ולתשובה; בחודש זה שבים אנו למצב שקודם הבריאה, שעה שנבראת התשובה אשר קדמה עולם[15]. אם כן, אף שחודש תשרי הוא שהיה צריך להיברא ב-י' שבמחשבה, הקדימו ישראל וקידשו לאלול, כדי להמתיק את הדברים בשורשם בשיבם אל המקור[16].
מכאן התעוררות לעיסוק בתשובה בימי אלול, קודם לסידור המחודש שעתיד הקב"ה להנהיג בו את עולמו.
נמצאנו למדים:[17]
ניתן לתפוס את התשובה חידלון היצירה, כריאקציה המבקשת לשוב לאחור, אך בעומקה התשובה היא תנועה קדימה של יצירה. יסוד הדבר תלוי בתפיסת תנועת העולם – האם היא כקו המתקדם לפנים, וממילא כל תשובה הינה בהכרח חזרה לאחור, או שמא התנועה היא כמעגל, וממילא התשובה היא לפנים, לשוב נקודת ראשית היצירה. תפיסה זו של התשובה מתייחסת לתולדות העולם הכללי, והיא נגלתה בעקבות פתיחת מבועי החכמה בגילויי האר"י על השתלשלות והתפתחות העולמות. זו היא תשובת הכלל אל ד', אל המקור המנקה כל חטא, תשובה שעניינה יצירה ותיקון עולם. זמנה של התשובה הוא בחודש אלול, הקודם לבריאת העולם בתשרי, שאז שב העולם ונמתק בשורשו ועל ידי כך מתכוננים אנו לחידושו בחודש תשרי. [18]
[1] ועיין על כך ב'עקבי הצאן' וכן ב'גבורה במחשבת הרב קוק'. כך הם הדברים ב'עקבי הצאן', מאמר 'הפחד':
"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש… הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי… עם ישראל, הגוי האחד שנושא עימו את דגל המחשבה היותר עליונה בעולם… נעשה חלש ורפה עד מאד. ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד. יפחדו העמים המתהללים באלילים, שלא ישבר כחם הכללי הדמיוני, שפעל על הסכמתם הקבוצית. יפחדו מאור האמת והיושר, כל ממלכות הרשע… אבל למה יירא ישראל ? זה העם, שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עזו וחסנו… הוא צריך רק לעלות, רק להשכיל יותר ויותר, במה שכבר קבוע וצבור בפנימיות עצמותו… אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאור האלוקי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, אשר דבק בו כמכה מלפפת, ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים.
באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלהית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית… הדחיפה לזה היא ע"י הכח ההפכי – כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד… הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי – מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח".
[2] קל"ח פתחי חכמה פרקים ל-לא, הציטוט לקוח מהפתיחה למאמר 'התעלות העולם', אורות הקודש ב.
[3] 'אורות הקודש' ג עמ' תקכב. זה הוא אף עניין שבירת הכלים שבי"ז בתמוז ובבין המיצרים, ואכ"מ (ראה שיחה לי"ז בתמוז תשע"ח).
[4] 'דעת תבונות' יח: "כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי… ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה".
[5] מכאן המושג 'תיקון עולם', ומכאן מובן עמוק יותר למה שהסביר הרב בראש 'אורות התשובה' על המדיצינה ('אורות התשובה' א):
"בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב. לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכוחותיו. וכפי הנראה, מקצוע של תשובה זו תלוי הוא בקשר חזק ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית".
[6] 'שפת אמת' ניצבים תר"ן.
[7] ראה 'אגרות ראיה' ב, שעח. וראה 'הד הרים' מכתב ח.
[8] דברים ל, ב-י.
[9] יומא פו ע"א.
[10] 'נתיבות עולם', נתיב התשובה ד.
[11] ראה זוהר משפטים צה ע"א: "סטרא דקדושא שרי בפירדוא וסיים בחיבורא" (וראה אורות הקודש א, טו).
[12] ספר יצירה ה, ח. ראה 'צדקת הצדיק' קסט, וראה שיחה לחודש אלול תשע"ח.
[13] ראה ראש השנה י ע"ב במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אם בתשרי נברא העולם או בניסן, וראה תוספות שם יז ע"א: "אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן".
[14] ואמנם נאמר (ספר יצירה א, ו): 'לפני אחד מה אתה סופר', שכן מה שייך תאריך לפני ראשית זמן, אבל הם עניינים פנימיים כמו תתקע"ד דורות של תורה ולפני הבריאה, וע"ע בפירושי אגדות למהר"ל נדרים לט ע"ב.
[15] ראה בראשית רבה א, ד.
[16] וראה מנחות כט ע"ב שעולם הבא נברא ב-י' ועולם הזה ב-ה', ומכאן שעולם הבא ב-י' באלול, במחשבה על מחשבת הבריאה, והעולם הזה שהוא מחציתו בניסן, עולם המעשה ב-ה'. ואמנם עולם הבא אינו מן הדברים שנבראו לפני העולם, אולי כי הוא השתקפות עולמנו, נברא במחשבה כהכנה לעולם.
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ב.