טעמי המצוות
פרשת טעמי המצוות היא פרשה גדולה, אשר חלוקים בה חכמי ישראל מראש מקדם בגישותיהם השונות – יש שצידדו בעד העיסוק בטעמי המצוות ויש שנמנעו מכך. אך למרות הגישות השונות ישנו מכנה משותף לכולם – המעשה הוא בבחינת הכתב, הקבוע והעומד, והטעמים הם בבחינת העל פה. גם נותני הטעמים לא ביקשו לקבעם בבחינת תורה שבכתב, ואולי לכן סתמה התורה שבכתב, פרט למקומות בודדים, את טעמי המצוות[1]. אך בבחינת תורה שבעל פה נאמר שבכל גילוי של טעם – לפי טעמנו – יש בו מן השמחה, שכן בהתחדשות שבהבנת המצוות מתחדשת גם עשייתה.
מטבע הדברים התכונה החיובית של הציות המוחלט למצוות מונעת מאתנו עיסוק בטעמיהן, שכן אנו מקיימים אותן מתוך אהבה ותחושת מחויבות. אולם במניעת העיסוק בטעמי המצוות ישנה טעות כפולה – כלפי עצמנו וכלפי זולתנו. הבנת טעמי המצוות יש בה תועלת מרובה כלפינו המשפיעה על אופן עשיית המצווה, עד שיש מצוות שבהן הכוונה לטעם המצווה היא חלק אינטגרלי מקיום המצווה, שבלעדיהן ייתכן ולא יצא האדם ידי חובתו[2]. מעבר לתועלת העצמית שיש בעיסוק בטעמי המצוות ישנה בכך תועלת לזולתנו הרחוקים מקיום המצוות, הרואים את גוף המעשה אך אינם מביטים לתוכנו. במציאות ימינו רבים רואים את מערכת המצוות כמערכת מעשים תמוהה, והוא לפלאי בעיניהם שיש משמעויות וממד מחשבתי לדברים. אשר על כן מרובה חשיבות העיסוק בטעמי המצוות, המעניק משמעות פנימית-מחשבתית למעשה המצווה הפיזי.
טעם ספירת העומר
מעטות הן המצוות שנאמרו בהן יותר מטעמים בודדים מאותו האספקט. מיוחדת היא מצוות ספירת העומר שנאמרו בה טעמים רבים, מאספקטים שונים. אך למרות השוני שבין הטעמים אין הם סותרים זה את זה בעומקם, שכן הם מסודרים כרבדים רבדים, זה על גבי זה, ומאוחדים הם בעניינם הפנימי. אגב, מלבד ההיבט המחשבתי ישנה למצוות ספירת העומר היבט ההלכתי נרחב הכולל אף הוא צדדים רבים ועיונים תורניים עמוקים, אולם לא נעסוק בו בשיחה זו.
ההעמקה בטעם מצוות ספירת העומר לוקחת אותנו אף עוד קודם לציווי האלוקי עליה, שכן ישראל החלו בספירה עוד קודם שנצטוו עליה, וכדברי הר"ן:
"בהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר"[3].
כך דרשו בחב"ד: "כימי צאתך מארץ מצרים" – 'כימי' הוא לשון רבים, והלא יצאו ביום אחד, בט"ו בניסן? אלא שיציאת מצרים היא תהליך המתחיל בט"ו בניסן וממשיך לאורך כל ימי הספירה. הצעד הראשון בפעולתם של ישראל לגאולה השלמה ולחירות הגמורה מהמיצרים, לאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים – היה ספירת העומר[4].
טעם הספירה – הדגשה מוסרית
על עצם מצוות ספירת העומר מצאנו בראשונים טעמים מפתיעים. יש שנגעו בדבר מצד עבודת האדמה, וכך ב'טור הארוך' קשר את טעם הספירה לעבודת האדמה בה טרודים בזמן זה:
"'וספרתם לכם' – יש מפרשים טעם לספירת העומר לפי שהם ימי הקציר והעם טרודין, ואינן מצויין בבתיהם לשמוע מפי שלוחי ב״ד היוצאין, ולא היו יודעין מתי קדשו החודש, ולכך צוה לספור. ומטעם זה נמי הספירה בלילה כי ביום הם טרודים"[5].
הספורנו הלך אף הוא בדרך זו, והוסיף שהספירה היא זיכרון לתפילה על יבול השדה:
"כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר, כאמרו: 'שבועות חקות קציר ישמר לנו' (ירמיה ה, כד), היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים, והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד, והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום, והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף"[6].
לעומת מפרשים אלו, שקשרו את הספירה לעבודת האדמה, ר' יוסף בכור שור קשר אותה דווקא לתורה:
"לכבוד תורה צוה הקב"ה לספור. משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כשדבר הקב"ה עם משה: לכה… והוצא את עמי [בני ישראל] ממצרים, ואמר: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה', ואתן להם את התורה, והלך משה וסיפר [ה]דברים לישראל, ולא שמעו אל משה מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משיעבוד אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וצוה הק[ב"ה] שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, כך שמעתי מאבא מורי – זצוק"ל"[7].
אולם למרות השוני הניכר בין שני הטעמים לספירה, זה הקושרה לעבודת האדמה החומרית, וזה הקושרה לתורה הרוחנית, בעומק הדבר אלו הם אך שני רבדים של אותו יסוד – ההדגשה המוסרית, והמגמה שלא לשקוע בגשמיות בגלל עבודת האדמה בתקופה זו.
טעם הספירה – מחירות מדינית לחירות רוחנית
בספר החינוך אנו מוצאים טעם נוסף:
"משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה… וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא…"[8].
ביציאת מצרים יצאו ישראל מעבדות לחירות מדינית, ואילו במתן תורה הם יצאו מעבדות לחירות רוחנית. הספירה מעידה ומחזקת את הציפייה והכיסופים לחירות זו, שתגיע לאחר חמישים יום במתן תורה. תהליך זה, של מעבר מחירות מדינית לחירות רוחנית, מתרחש בזעיר אנפין מידי שנה בספירת העומר שתחילתה בפסח, עת החירות המדינית, וסופה בשבועות, עת החירות הרוחנית. בעקבות ה'חינוך' הלכו כמה מן האחרונים, כדוגמת בעל ה'עקדת יצחק', וכך הרש"ר הירש.
כ'שלוחה' לטעם זה ישנו היחס שבין החומר ממנו מביאים את קרבן העומר – שעורים, לחומר ממנו מביאים את קרבן חג השבועות – חיטים. השעורים הם מאכל בהמה, ובדרגה זו אנו נתונים בתחילת הספירה, ואילו החיטים הם מאכל אדם, ולדרגה זו אנו עולים במהלך כל ימי הספירה[9].
מהיבט זה מתבהרים דברי הרמב"ן המגדירים את ימי הספירה כחולו של מועד:
"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד"[10].
ספירת ימי טהרה והתחדשות
טעם נוסף, עמוק יותר, לספירת העומר, הובא בזוהר, וממנו התפשט הדבר לכל הספרים הפנימיים. על פי דבריו, ספירה זו היא ספירה של טהרה:
"'וספרתם לכם' – לכם דייקא, כמה דאת אמר: 'וספרה לה שבעה ימים' – לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם. ולמה? בגין לאתדכאה במיין עילאין קדישין, ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא, ולקבלא אורייתיה"[11].
אף בעל ה'אור החיים' הלך בדרך זו של הזוהר, והוסיף לבאר שתהליך טהרה זה מתרחש בכל שנה ושנה בימי הספירה:
"'וספרתם לכם וגו'… ואמרו ז"ל (זוהר ח"ג צד א) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה… והוא מאמר הכתוב כאן: 'וספרתם לכם', פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה…
והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' והמשכיל יבין. ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק: 'ויכל אלהים ביום השביעי'"[12].
בעל ה'אור החיים' רומז ליסוד שחידש בפרשת בראשית, על דבר השבת המחדשת את העולם מידי שבוע. השבת שבכל שבוע, על פי יסודו, אינה רק 'זכר' בעלמא לשבת האלוקית שהתרחשה בראשית הבריאה, אלא היא מהווה נקודת חידוש עולמית היוצרת את השבוע הבא. כך ספירת העומר – היא אינה רק 'זכר' בעלמא לתהליך טהרת ישראל שיצאו ממצרים לקראת מתן תורה, אלא היא מסמנת תהליך טהרה המתרחש מידי שנה בשנה בימי אלו.
מכאן נמצאנו עומדים על ההתחדשות שיש בכל ספירה וספירה. התחדשות זו היא פעולה התלויה באדם המבין והסופר, ועל כן זמנה הוא כבר החל מהלילה, למרות שקשורה היא ספירה זו לקרבן העומר שזמנו ביום. עבודת האדם ראשיתה חושך וסופה אור, וכך היא הספירה – מתחילה מחשכת הלילה וממשיכה להארת היום. התחדשות זו גנוזה בכל יום ויום מימי הספירה, ובכל שנה ושנה, שכל שנה יש בה בחינה מחודשת של ספירה.
בחידוש טעמים בספירה יש טעם מיוחד של התחדשות. כך לא נטעה להביט על ספירת העומר בהיבט של איסוריה בלבד, כספירה של תספורת ושאר האיסורים, אלא נתעלה למחשבה על ספירה גבוהה, ספירה של טהרה והתחדשות לחירות עולם שבקבלת התורה.
נמצאנו למדים:[13]
דרישת טעמי המצוות היא סוגיה רחבה שנחלקו בה הקדמונים, אך על כל פנים קיום המצווה עצמה צריך שייעשה בבחינת תורה שבכתב הקבועה, ודרישת הטעמים בבחינת תורה שבעל פה המתחדשת. הבנת טעמי המצוות מסוגלת לחדש את מעשה המצוות עצמו, הן כלפינו והן כלפי אחרים-רחוקים. מיוחדת היא מצוות ספירת העומר שהטעמים שנאמרו בה הם רבים ומגוונים, אך למרות השוני שביניהם יסודם אחד. כך קשירת טעם הספירה לעבדות האדמה הולך יחד עם קשירתה למתן תורה, שכן יסודם אחד – המגמה המוסרית שלא לשקוע יתר על המידה בעבודת האדמה המתרבה בתקופה זו. יש שראו בימי הספירה תהליך אחד המתחיל בפסח ומסתיים בעצרת – מחירות מדינית לחירות רוחנית, וכך ימים אלו מקבלים ממד של חול המועד הנפרש בין פסח לשבועות. בזוהר מתחדש טעם נוסף, עמוק יותר, המשווה את ספירת העומר לספירת ימי טהרה. לחידושו של ה'אור החיים', תהליך זה, שראשיתו בדור יוצאי מצרים, מתחדש מידי שנה בשנה. נמצא שכל יום מימי הספירה אנו עולים למדרגה חדשה במדרגות הטהרה, וכל שנה מתחדשת לה בחינה של ספירה חדשה. על ידי חידוש טעמים אלו בספירה נזכה להביט לעומקה של מצווה זו, ולהתרומם לספירה עליונה של טהרה, התחדשות והקדשות.[14]
[1] וראה בהקדמת 'עולת ראיה'.
[2] כדוגמת מצוות סוכה, תפילין וציצית, ראה בדברי הב"ח ראש הלכות סוכה.
[3] ר"ן פסחים כח ע"א (מדפי הרי"ף).
[4] חוברת חב"ד שמיני, התשכ"ד.
[5] ויקרא כג, טו. וכעין זה באבודרהם.
[6] שם, ח.
[7] שם טז. וראה 'דעת סופרים'.
[8] מצווה שו.
[9] וראה עוד ב'שם משמואל' וב'בני יששכר' ועוד.
[10] ויקרא שם, לו.
[11] זוהר אמור צז ע"ב (רעיא מהימנא).
[12] ויקרא שם, כג.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"א ו-ה'תשל"ג.