אדר וניסן – אחרית וראשית
בשנה המעוברת קוראים את המגילה באדר השני, ובטעם הדבר אמרו בגמרא: "אמר רבי טבי… מסמך גאולה לגאולה עדיף"[1], דהיינו ישנה חשיבות להסמכת גאולת פורים לגאולת פסח.
ההסבר הפנימי לסמיכות זו עולה מדברי המהר"ל בעניין פור המן:
"'הפיל פור הוא הגורל'… ונפל באדר אז שמח… ודעתו היה כי החודש הזה שהוא סוף ותכלית החדשים גם כן מורה ח"ו על תכלית וסוף ישראל, ולכך נפל הגורל בחודש הזה לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל ולכך מת בו משה רבן שהוא נחשב צורת ישראל. ולא ידע כי בז' באדר נולד גם כן, ופירוש זה כי הדבר שהוא שלם התחלתו וסופו מתחברים באחד, כמו שתראה בכדור שהוא שלם שמתחבר סופו אל תחילתו והוא השלמה לגמרי… ולכך כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון היה שמח כי אמר האחרון מורה יש להם אחרית וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון וכך סופם יהיה בחודש האחרון, אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה…"[2].
חודש אדר הוא החודש המסיים את השנה, וחודש ניסן הוא הפותחה. סמיכת גאולה לגאולה מסמלת את חיבור האחרית לראשית המחודשת, מה שמורה על הנצחיות הישראלית שאינה ברת כיליון.
מכאן עולה פשט חדש בפתיחתו של רבי יוחנן למגילת אסתר:
"רבי יוחנן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו'. אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר"[3].
משמעותו של הביטוי: 'אפסי ארץ' יכול להתפרש לא רק במישור הנפש אלא גם במישור הזמן – במעגל השנה. זמנו של פורים הוא בסוף השנה, בעת קמילה וכמישה, בבחינת 'אפסי ארץ', אך דווקא בנקודה הזו הוא פוגש את האביב המתחדש. ישנה חפיפה בין אביב העולם הטבעי לבין אביב ההיסטוריה הישראלית, וכשם שאביב העולם המתחדש בא בסמיכות לסיום השנה, כך האביב הישראלי המתחדש בא בסמיכות לפורים.
שלושים יום קודם הפסח
מקור שמביאה הגמרא לכך שמגילת אסתר אינה נקראת לאחר ט"ו באדר הוא לשון הפסוק: "ולא יעבור"[4], ומכאן עולה ששמחת הפורים אינה נמשכת לאחר ט"ו אדר. אלא שזה אמור לגבי שמחת הפורים, אולם שמחת החודש – 'משנכנס אדר' – נמשכת. על פי דברי ה'שפת אמת' בפרשת שקלים, מקבלים הדברים ביאור – שמחת אדר מקורה בהתנדבות ישראל למשכן במחצית השקל. שמחה זו היא שמחת ההתחדשות וההתעוררות לנדבת המשכן ולבניה החדשה, ומשום כך זמנה כל החודש[5].
ה'חתם סופר' ביאר שהסיבה לתקנת 'ולא יעבור' היא שמט"ו באדר מתחילים שלושים היום שקודם הפסח, שעליהם אמרו חז"ל: "שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום"[6]. ההכנות הרוחניות לפסח מתפרשות על פני כמה מישורים: מישור הלימוד – לימוד הלכות החג ועיון בהגדה, ומישור המוסר והמידות – התחזקות במידת 'הנושא בעול עם חברו'.
הנושא בעול עם חברו
תכונה זו, של נשיאה בעול עם חברו, הייתה מיסודות אישיותו של משה רבנו. הוא שהשתתף בצערם של ישראל וראה את סבלות אחיו, נשא בעול עם היחיד הסובל המוכה על ידי חברו והציל אף את בנות מדין מיד הרועים. עד כדי כך גדולה הייתה הנשיאה בעול של משה שהיא התייחסה אף לבעלי החיים, והוא רץ אחר הגדי הצמא למים. נשיאה זו היא שהובילה אותו לסנה שבו התגלתה הנשיאה בעול של הקב"ה עם ישראל, בבחינת: "בכל צרתם לו (לא) צר"[7]. על פי דרכנו למדנו שמידה זו, של נשיאה בעול עם חברו, מהווה הכנה לגאולת הפסח.[8]
נשיאה בעול זו מעניקה מבט חדש על סמיכת גאולה לגאולה – מההיבט המוסרית, שכן כשם שמידה זו עומדת ביסוד גאולת הפסח כן היא עומדת ביסוד גאולת הפורים. זו הייתה טענתו של המן: "עם מפוזר ומפורד"[9], ועל כך תגובתנו בפורים – במשלוח מנות איש לרעהו, במתנות לאביונים ובלגימת יין המקרבת לבבות.
הוא שאמרו בגמרא: "ובשעת הרגל אף על התרומה – מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא: 'יאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים', הכתוב עשאן כולן חברים"[10]. הפסוק שממנו מביאה הגמרא ראיה לאחדותם של ישראל ברגל, נאמר בכתוב לגבי האספות שבטי ישראל למלחמה כנגד שבט בנימין. ללמדך שלמרות הפירוד הנראה מבחוץ – בפנימיות שורר החיבור, והוא בא לידי ביטוי במועד וברגל שאז מתחברים ישראל כאיש אחד בעיר שחוברה לה יחדיו, ובמקדש שבחלקת בנימין. אחדות זו, הקשורה עם שבט בנימין, אנו מוצאים אף במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה… איש ימיני"[11]. בתחילת הפסוק הוא נקרא על שם שבט יהודה – איש יהודי, ואילו בסופו על שם שבט בנימין – איש ימיני, ללמדך על האחדות שבין שבטי ישראל השוררת בימי הפורים[12].
נמצאנו עומדים על כך שיסוד האחדות הוא החורז והמסמיך את גאולת פורים לגאולת מצרים, את חודש אדר לחודש ניסן, וכשם שבפורים נאמר: "כל הפושט יד נותנין לו"[13] – כך בגאולת מצרים נגאלים ישראל דווקא באחדותם, בכוח מידת 'הנושא בעול עם חברו'.
מכאן ניקח לקח לדאגה איש לרעהו, רחוק כקרוב, ואף לאנשי השלטון הנאבקים למען כלל ישראל, ומכוח שמחת אחדות ישראל שבפורים נמשיך לשמחת אחדות ישראל שבפסח, מגאולה לגאולה.
נמצאנו למדים:[14]
הסמיכות שבין פורים לפסח אינה סתמית אלא דווקאית – פורים הבא בסיומה של השנה חובר לפסח הבא בתחילתה, ללמדך על המעגל הישראלי הנצחי. שמחת הפורים אמנם פוסקת לאחר ט"ו אדר, אולם שמחת החודש ממשיכה לאחריו, ומתחברת עם ההכנות לפסח. אחת מיסודות ההכנה לפסח היא ההתחזקות במידת: 'הנושא בעול עם חברו'. מידה זו, שעמדה ביסוד גאולת מצרים – היא אף העומדת ביסוד גאולת פורים, כנגד טענתו של המן לחוסר אחדות בישראל, ומכאן סמיכות גאולה לגאולה אף מן הפן המוסרי. מכאן ניקח אנו לקח לדאגה איש לרעהו הרחוק כקרוב, ובכך נחבר את שמחת גאולת הפורים לשמחת גאולת הפסח. [15]
[1] מגילה ו ע"ב.
[2] 'אור חדש' על פרק ג, פסוק ז.
[3] מגילה יא ע"א.
[4] מגילה ב ע"א. אסתר ט, כז.
[5] ראה 'שפת אמת' שקלים תרל"א, תרמ"א ותרמ"ד.
[6] פסחים ו ע"א. חידושי חתם סופר מגילה ל ע"א. וראה ב'לב דוד' לחיד"א עמ' קיז, הובא בטעמי המנהגים.
[7] ישעיהו סג, ט.
[8] ראה שמות רבה א, כו, ושם ב, ב. וראה עוד 'חכמה ומוסר' ח"א עמ' ז, 'דעת חכמה ומוסר' עמ' ל. 'מורה נבוכים' ח"ב, מה. הנשיאה בעול עם חברו היא מהמידות שהתורה נקנית בהם, כדברי המשנה באבות (ו, ו). המהר"ל עמד על יסוד הדבר, וביאר שכשם שהתורה היא כללית – כך הרוצה לקנותה צריך למידה זו המעידה על כלליותו של האדם ('דרך חיים' שם).
[9] אסתר ג, ח.
[10] חגיגה כו ע"א.
[11] אסתר ב, ה.
[12] ראה בחוברת 'הדור קיבלוה, בשיחה: 'אחדות ישראל בפורים'.
[13] רמב"ם מגילה ב, טז.
[14] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[15] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ח.