נהגו ישראל להמתין עם קידוש הלבנה עד אחר תשעה באב, וכך הובא ב'דרכי משה':
"במהרי"ל הלכות תשעה באב: 'מהרי"ל לא היה מקדש הלבנה במוצאי שבת של חזון ישעיה, אך המתין עד מוצאי שבת נחמו, כי אין מקבלין הלבנה אלא מתוך שמחה' עכ"ל. ונראה דדוקא אם שבת נחמו סמוך לט' באב, כגון ט' באב ביום ה', אבל ט' באב ביום ג' אז שבת נחמו י"ג בחודש אין ממתינין על מוצאי שבת, אלא מקדשין בחול אחר ט' באב דיש לחוש לימים המעוננין…"[1].
הביאו עלי כפרה
על מנת להעמיק במשמעויות הגנוזות בקידוש הלבנה וזמנו, יש לעיין תחילה בעניין מיעוט הלבנה, כפי שמופיע באגדה המובאת בגמרא:
"רבי שמעון בן פזי רמי כתיב 'ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים', וכתיב 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'? אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?… חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו 'לד"? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח"[2].
מדרש אגדה זה אין להבינו כפשוטו, ועל עומקו הנעלם התבטא הרב קוק:
"האגדה של 'הביאו כפרה עלי' אין לחשבה כפשוטה, כי אם על דרך משל וסוד… כלולות בה מחשבות נעלות מסוד ד' ליראיו, והדברים מעוטפים בלבוש עב כדי להעלים האור הגדול שיש בדעות הנשגבות הללו, שרק יחידים בדורות ראויים לחשוב בהם, וכבוד אלקים הסתר דבר"[3].
כפרה לישראל
בביאור פשרה של אגדה זו עסקו כבר הראשונים. הקושי מובן: דרכם של הקרבנות הוא לכפר על חטאיהם של ישראל ואילו הקב"ה נעלה מכל חטא ועוון, וכיצד ייתכן, אם כן, שאנו מביאים קרבן – שעיר ראש חודש – על מנת לכפר על הקב"ה?!
לכך נדרש הרי"ף, שחרג ממנהגו הגורף שלא להביא דברי אגדה:
"אמר לה הקב"ה הנני עושה לך כבוד שמישב דעתך תחת שמיעטתיך, ומאי ניהו? שיהו ישראל בכל ראש חודש מקריבין קרבן לפני לכפר עונותיהם, לפיכך אמר הקב"ה הביאו כפרה לפני בראש חודש לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן כפרה זה את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו. וזה הוא פירוש הביאו כפרה עלי שמיעטתי"[4].
הרי"ף ניגש לאגדה זו מהפן הרציונלי. הכפרה המופיעה בה אינה על הקב"ה, כפי שעלול להשתמע ממנה על פי פשוטה, אלא על ישראל. משמעות שייכות כפרה זו למיעוט הירח היא שהשעיר המכפר הוא הכבוד שעשה הקב"ה לירח בעבור שמיעטו.[5]
אף המהרש"א הלך בדרך זו, והוסיף לפרש שהלבנה רומזת לישראל הממעטים עצמם בעולם הזה:
"'אמר לה לכי ומעטי את עצמך' כו'. הענין הרמוז כמו שכתבו המפרשים לכנסת ישראל שימעטו את עצמן בעולם הזה… חזייא דלא קא מתיישבה דעתה שלא יהיה לה כלל ממשלה בעולם הזה, אמר ששעיר של ראש חודש יהיה כו' הוא שעיר הוא אדום הוא מקטרגן של ישראל להתיש כוחו בראש חודש, ושיהיה גם לישראל לפעמים ממשלה בעולם הזה כירח הזו שפעם שהיא מתגדלת מתחילת החדש ופעם שהיא מתקטנת בסוף החדש, וכן הוא הענין בכנסת ישראל כדאיתא במדרשות"[6].
הפיוס לכנסת ישראל המתמעטת בעולם הזה מתקיים על ידי התשת כוחו של מקטרגה – שעיר-אדום, שכוחו מותש בראש חודש. כנסת ישראל, המשולה ללבנה, פעמים מושלת אף בעולם הזה, כלבנה שקטנה בסוף החודש אך גדלה בראשיתו.
בדרך זו הלך גם הרמ"א ב'תורת העולה', ופירש שהלבנה רומזת למלכות בית דוד המתמעטת בממשלת העולם הזה, כנגד מלכות בית יוסף. התשובה למיעוט זה היא הקרבת הקרבנות, המתקיימת במקדש שבנחלת בית דוד. עבודת הקרבנות היא מעלת מלכות בית דוד, ועל ידה פייס הקב"ה לדוד על מיעוט מלכותו. זה עניין קרבן שעיר של ראש חודש, הרומז למלכות בית דוד שתתחדש כלבנה, וזהו פירוש הביטוי 'הביאו עלי קרבן שמיעטתי הירח':
"'ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה'. הנה דוד הוא הקטן, ונאמר במלכותו 'כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה'. וכבר ידוע שמלכות בית דוד נמשל ללבנה והוא מושל בלילה וביום, כי ימשלו בעולם הזה ובעולם הבא כעניין הלבנה מושלת ביום ולילה… אמנם המאור הגדול הוא השמש הנמשל למלכות בית יוסף…
ואפשר כי על ענין זה כיוונו בענין קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כי בוודאי זהו תחילת דברו של דוד המלך ע"ה בשמעו שיחלוק המלכות… שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד של ישראל בידוע שזה גורם להן חורבן הארץ והבית והגלות… ובא לו המענה: לכי ומעטי את עצמך…
ובהיות כי כל זה לא היה מפייסו ואמר שאמר לו הקב"ה הביאו עלי קרבן שמעטתי הירח. רוצה לומר שיספיק לו שהיה לירושלים מקום המקדש והקרבנות שלא היה למלכי ישראל וזהו העיקר. וזה העניין הקרבן שמקריבין בראש חודש, צוה השם יתעלה להקריב קרבן בכל ראש חודש שהוא רומז למלכות בית דוד שיתחדש כמו הלבנה".[7]
הלבנה ומלכות בית דוד
למדרש זה נדרשו אף סיעת המקובלים מבין הראשונים. כך פירשו הרמב"ן בפרשת וישב, על פי מדרש רבי נחוניא בן הקנה:
"'מה פרצת עליך פרץ'… ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב 'ויתן יד' וכתיב 'ואחר יצא אחיו'. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכוח עליון, כמו שאמר 'אף אני בכור אתנהו'. וזהו מאמרם בקידוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין"[8].
פרץ, אבי בית דוד, נקרא על שם הלבנה שעיתים נפרצת ועיתים נבנית. כך מלכות בית דוד, והוא שאומרים בקידוש החודש: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
יסוד זה התבאר בהרחבה בדברי רבינו בחיי:
"ויקרא שמו זרח. זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה.. נמצאת למד מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן דוד עולה י"ד. ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המילוי מהלבנה, וכן צדקיהו היה ט"ו לשלמה, אלא ששלמה כנגד מילוי הלבנה וצדקיה כנגד שקיעתה…
ועל דרך הקבלה יש בכתוב הזה בב' הילודים האלה סוד גדול בסוד מלכות בית דוד, אגלה ממנו לך קצת ממסתריו והט אזניך ושמע… ומעתה התבונן בענין יהודה ותמר ושני הילדים האלה פרץ וזרח… כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, על כן יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים ופעם בטל… ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה הזכירו חכמי האמת בחידוש הלבנה ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים. והמאמר הזה על דרך פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן. וכתיב בדוד ודוד הוא הקטן. ובאמרו חי וקים כוונתו לומר נראית הלבנה. ועל דרך הסוד שאנו בו, ירמוז המאמר הזה לכוח הלבנה שקראו בו דדוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל…"[9].
המהר"ל העניק לדבר הסבר הגיוני, אך פרט לכך רמז אף לצד הפנימי, מה שתואם את סגנונו, כפי שהתנסח אודותיו הרב קוק – "מקובל בעל סגנון פילוסופי":
"ומדרש אגדה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, רבים הם מן המתמיהים על דברי חכמים בזה, עד שהרב הגדול רב אלפס ז"ל מפרש שרצה לומר הביאו לפני כפרה לכפר עליכם… ונכון הוא פירוש זה להשיב לשואלים, ועדיין יש לדקדק… אמנם המאמר הזה הוא מכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים… אין ספק כי לשון כפרה הוא לשון סילוק וקנוח וכפרה…. ואם כן כשאמרו שעיר זה כפרה עלי פירושו שהוא סילוק וקנוח התרעומות שהתרעם הירח, וזה היה על ידי שעיר זה…
ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא הפך ההעדר ומעוט, ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחידוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחידוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם לסלק פחיתות הירח ומעוטו… ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה, וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה ונקרא זה לחטאת לד' כי החסרון הזה נמצא במעשה ידיו…
ואע"ג שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד… כך עתה סילוק החטא בסילוק חסרון הירח, וזה במה שהם דבקים על ידי הקרבן במדת טובו במעלה העליונה במה שהוא מחדש ומהווה האור ובזה יסולק מיעוט הירח. והתבאר לך אמיתת פירוש זה אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו…"[10].
דהיינו, אין הכפרה פירושה מחילה על עוון אלא ניקוי מטענות ותרעומות; בהקרבת קרבן ראש חודש מתכפר ומתנקה הקב"ה, כביכול, מן התרעומת שהתרעמה עליו הלבנה. יתר על כן, בעומק הדבר – על ידי השעיר שמקריבים ישראל בזמן התחדשות האור, בראש חודש, מתוקן מיעוט אור הלבנה, וישראל מתקרבים לקב"ה ונדבקים בו. אף בזמן הזה, לאחר חורבן הבית, עומד סדר אמירת הקרבן במקום הקרבתו, ומתחדש האור.
קידוש לבנה ותיקון האדם
דברים אלו משמשים רקע להבנת עניין קידוש הלבנה.
בעל 'ערוך השולחן' הצביע על הקשר שבין קידוש הלבנה ומיעוט הירח, לבין תיקון חטא אדם הראשון:
"גרסינן בסנהדרין כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה… ותנא דבי ר' ישמעאל אלמלי לא זכו בני ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחדש דיים… הרי מבואר דקידוש הלבנה הוא ענין גדול ונורא בקבלת פני השכינה ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות כאשר האריכו חכמי הקבלה שענין מיעוט הירח וענין חטא אדם הראשון נוגעים זה לזה ולעתיד לבא שיתוקן חטא אדם הראשון אז יתוקן גם מיעוט הירח ועל אותה העת נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה"[11].
לאמור: חידוש הלבנה מהווה כפרה על האדם וחטאו הקדמוני, ומכאן גדולתו של קידוש הלבנה המלמד על חלקו של האדם בתיקון הבריאה.
קידוש לבנה ותיקון ירושלים
תיקון חטא אדם הראשון, הקשור עם קידוש הלבנה, נמצא אחוז בחורבן ירושלים. כך מילת המפתח במגילת איכה: 'איכה' – מקבילה ל'איךַ' שבסיפור גן עדן; שאלת ירמיהו על ירושלים: "איכה", מקבילה לשאלת הקב"ה לאדם בגן עדן: "איךַ". כך גם בפסוק נוסף באיכה: "ויחמס כגן שכו"[12], כגן עדן מקדם.
מכאן אנו שבים למנהג שפתחנו בו – קידוש את הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב. בטעם הדבר הביא ה'באר היטב' בשם האר"י:
"ונוהגין שלא לקדש החדש עד אחר תשעה באב… דהאר"י ז"ל כתב דיש לקדש במוצאי ט' באב, כי במוצאי ט' באב נולד בן דוד ומבשרים ללבנה ולישראל שעתידים להתחדש".
בספר 'עולת החודש' השליך עיקרון זה על קידוש לבנה שבכל מוצאי שבת:
"במסכת סופרים (פ"כ ה"א): 'אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובכלים נאים'… משום דברכת הלבנה היא תפילה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהחורבן היה במוצאי שבת (תענית כ"ט א') כן תבא אז הגאולה העתידה. וזה שמברכין אז אליהו הנביא וכו' במהרה יבא אלינו עם משיח בן דוד, ומתפללין במוצאי שבת שתהיה שעת רחמים לביאת גואל צדק, ואז יבא תיקון גם ללבנה"[13].
במוצאי ט' באב נולדה הבשורה המנחמת על חידוש אורם של ישראל, והיא המתחדשת, בזעיר אנפין, בכל מוצאי שבת. בזמנים אלו אנו מתפלים ומברכים שתהא שעה זו שעת תיקון ורחמים, ובמהרה יבוא אלינו אליהו הנביא עם משיח בן דוד.
נמצאנו למדים:[14]
נהגו ישראל להמתין עם קידוש הלבנה עד אחר תשעה באב. כדי להסביר שורש מנהג זה יש להעמיק בעניין מיעוט הלבנה, אשר עליו נדרש: 'אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח' – על ידי קרבן שעיר של ראש חודש. בביאור מדרש מופלא זה עסקו הראשונים והאחרונים. יש שנגעו בדבר על דרך הפשט, כרי"ף אשר פירש שהכפרה היא על ישראל, לכבוד הלבנה שהתמעטה. גם המהרש"א הלך בדרך זו וביאר שהכוונה למיעוט כנסת ישראל בעולם הזה, ולפיוסה על ידי ההתחדשות שבראש חודש והתשת כוח אדום שבקרבן השעיר. הרמ"א הוסיף ופירש שהכוונה למיעוט מלכות דוד, שפיוסה הוא על ידי הקרבת הקרבנות שבנחלתה. אף המקובלים, החל מהראשונים, עסקו בדבר. הרמב"ן ורבינו בחיי העמיקו לבאר את ההקבלה שבין פרץ וזרח, חמה ולבנה, מלכות בית דוד ומלכות בית יוסף, ומכאן אמירת 'דוד מלך ישראל חי וקיים' בקידוש לבנה. המהר"ל ביאר על פי פשט, שהכוונה ב'כפרה' היא לניקוי הקב"ה מתרעומת הלבנה, ורמז לרובד הדרש המלמד על הקירבה לקב"ה שבקרבן ראש חודש, לחידוש האור ולסילוק מיעוט הלבנה שבו. מכאן אנו שבים לקידוש הלבנה, אשר יחד עם תיקון מיעוט הלבנה רומז לתיקון חטא אדם הראשון, אשר אחוז הוא עם תיקון חורבן ירושלים. מכאן מדוייק זמן קידוש לבנה במוצאי תשעה באב ובמוצאי שבת, שאז מתבשרים, הלבנה וישראל, על החידוש, הגאולה והתיקון השלם, בביאת אליהו הנביא עם משיח בן דוד. [15]
[1] 'דרכי משה' או"ח סימן תכו, ב.
[2] חולין ס ע"ב, וכן בשבועות ט ע"א.
[3] 'אגרות ראיה' ח"ב עמ' קח.
[4] רי"ף שבועות א ע"ב.
[5] ראשונים נוספים שעסקו בדבר הם: התוספות שהביאו את דברי הערוך, הרשב"א בתשובה שהובא ב'עיון יעקב' פרק הכותב, והרשב"א ב'חידושי אגדות', ירושלים, עמ' קיב.
[6] מהרש"א חידושי אגדות חולין שם, ד"ה 'א"ל לכי ומעטי את עצמך'.
[7] 'תורת העולה' ח"ג, פרק שבעה וארבעים. ועיין עוד שם שציין לפירושים נוספים.
[8] רמב"ן בראשית לח, כט.
[9] רבינו בחיי בראשית לח, ל. דברים אלו הובאו ב'דרכי משה' (או"ח תכו, ב-ג): "כתב הבחיי פרשת וישב שנוהגין לומר אחר קידוש לבנה דוד מלך ישראל חי וקיים משום שמלכות בית דוד נמשל לירח ועוד יש לו טעם ע"פ הקבלה כמו שהאריך שם ודע כי כל ענינים אלו שצריכין להיות בשמחה בקידוש החודש וענין הרקודים יש לו סוד גדול בדבר הקבלה וכבר הארכתי כו ת"ל בפירוש הגדול שלי במסכת סנהדרין וכתבתי שכולם הם עניינים שמחת נישואין שהאשה חוזרת ומתקדשת לבעלה כמ"ש לעיל סי' תי"ז בשם א"ז והיא סוד קידוש החודש והמשכיל יבין".
[10] 'גור אריה' פנחס, ד"ה 'ומדרש אגדה'. ובדומה לזה ב'חידושי אגדות', שבועות שם: "רבים תמהים על המאמר הזה מה שאמר הביאו עלי כפרה. וכל זה מפני הרגל הלשון שהלשון הוא מורגל על מי שחטא ומביא כפרה על חטאו, ואין זה שייך אצל הש"י. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה… רק מה שאמר הביאו קרבן כפרה עלי הוא סילוק תרעומות ותלונת הירח, שהיה לה תרעומות במעשה ד', שאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה נתמעט הירח בכל חדש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח… ולפיכך קבע הש"י לירח נגד זה מעלה… וזה מה שנתן לה קרבן בראש חודש… והנה בזה שאמר 'הביאו כפרה עלי' רוצה לומר שקרבן ראש חודש הוא קנוח והסרה מן הש"י, עד שהוסר התלונה מהירח ועתה לא נשאר שום תלונה על ידי קרבן זה…
ואמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח… הקרבן הוא הקרבתם אל הש"י אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם קרבן. וכאר יש קירוב והשבה אל הש"י אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו שהוא החטא. וזו סוד הקרבן… וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח… כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל הש"י, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות ע"י קטנות זה וזה מסלק החסרון… וזהו בתחילת החודש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סילוק החטא אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח. וכאשר אמרה תורה להביא בר"ח שעיר לחטאת וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן הש"י, ובשביל זה יש קירוב גמור אל הש"י והקירוב הזה עצמו הוא סילוק ההעדר".
[11] 'ערוך השולחן' או"ח תכו, א.
[12] איכה ב, ו.
[13] 'עולת החודש', פרנקל, עמ' 72.
[14] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[15] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.