עולם, שנה ונפש
בספר יצירה מתוארת המציאות בבחינות משולשות – עולם, שנה ונפש.
המושג 'עולם' עצמו, בעל הוראה כפולה הוא – מלשון זמן ומלשון מקום, וכפי שכתב הרמב"ן על הביטוי 'בשם ד' א-ל עולם':
"'ויקרא שם בשם ד' אל עולם' – פירוש הכתוב שקרא בשם ד' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ עולם כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו"[1].
נמצא המושג 'עולם' עלום; בלשון המקרא פירושו זמן, ובלשון חכמים פירושו מקום.
קצה במקום ובזמן
והנה דרשו במדרש[2]:
"'כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה', אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן – 'אעשה כלה'. 'ואותך לא אעשה כלה', אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר 'לא תכלה פאת שדך' – לא אעשה כלה"[3].
המדרש קושר בין מצוות פאה, שעליה נצטווינו 'לא תכלה פאת שדך' – לאי-כיליונם של ישראל. והקושי ברור – מה בין זו לזה, מלבד היקש הלשון?
פאת השדה היא קצה השדה, ובכך מסמלת את נקודת הקצה בעולם, בבחינת המקום. בהעמקה בעניינו של חודש אדר, ובסיפור מגילת אסתר – מתגלה יחס בינה לבין נקודת הקצה שעל ציר זמן.
ניסיון לכלות את ישראל אירע בימי מרדכי ואסתר, כאשר עמד עליהם המן מזרע עמלק וביקש לכלותם. לשם כך הפיל המן פור בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, ונפל הגורל בחודש השנים עשר הוא אדר. חודש אדר, המסיים את השנה, הוא ה'קצה' שבזמן; החודש המרוחק ביותר מראשיתם של ישראל, שנולדו כעם בחודש ניסן. על כך הייתה שמחתו של המן גדולה, כפי שאמרו בגמרא:
"הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"[4].
אלא שכדברי הגמרא, המן לא ידע שאף שחודש זה הוא הקצה והסוף של ישראל – ממנו גם ההתחלה המחודשת, וכפי שהאריך מהר"ל לבאר:
"פירוש כי לכל דבר יש זמן מוגבל, וכאשר הפיל המן גורלות לדעת איזה זמן שהוא סוף ישראל ונפל באדר אז שמח כי בזה הזמן מת משה שהוא רבם של ישראל… ודעתו היה כי החודש הזה שהוא סוף ותכלית החדשים גם כן מורה ח"ו על תכלית וסוף ישראל… ולא ידע כי בז' באדר נולד גם כן, ופירוש זה כי הדבר שהוא שלם התחלתו וסופו מתחברים באחד כמו שתראה בכדור שהוא שלם שמתחבר סופו אל תחילתו והוא השלמה לגמרי…
אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה, כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה, והדבר שהוא שלם הוא שב אל השם יתברך, וכמו שההתחלה היה מן הש"י כי בחודש ניסן שהוא ההתחלה של ישראל הוציאם השם יתברך ממצרים א"כ התחלתם מן הש"י, כך סופם אל הש"י. ולפיכך הסוף שלהם ראוי שיהיה בחודש אדר שהוא סוף החדשים והוא מחובר לחודש ניסן…
וכל הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים במדרש רבה… כי בכל הגוים אעשה כלה… אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן כד"א לא תכלה פאת שדך… והדברים האלו מאוד גדולים כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה כי ישראל תכליתן וסופן אל הש"י ולפיכך צוה הש"י ישראל מצוה זאת לא תכלה פאת שדך וצוה לתת הפיאה לעניים…
כי האומות מכלים שדותיהם מורה כי התכלית שלהם הוא אצל עצמו ולכך יש להם קץ וסוף, אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן מורה כי התכלית שלהם אינו אצל עצמם רק אצל השם יתברך… דהיינו לעניים שנחשב כאלו נתנו אותו אל השם יתברך, והפיאה הוא סוף והתכלית השדה ובשביל כך תכלית שלהם אל הש"י…
ולכך אין הגורל של המן הוא גורל של שקר כי תכלית וסוף עצמן הוא באמת בחודש אדר, כמו שהיה התחלתן בחדש ניסן כך בחדש אדר הוא סוף עצמם, אבל תכליתן הוא אל הש"י אשר הוא נחשב צורה נבדלת והוא צורה אחרונה לישראל ומעמיד ומקיים את ישראל"[5].
כאשר הקצה מחובר אל הקצה, הסוף אל ההתחלה – זוהי שלימות. כך בזמן – בחיבור חודש אדר, הקצה בשנה, לחודש ניסן; וכך במקום – בחיבור הפאה, הקצה שבמקום, אל העניים והקב"ה שממנו הקיום הנצחי-האינסופי.
באותה תקופה של גלות פרס היו ישראל נתונים בקצה הגלות, וכפי התבטאו חז"ל:
"אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים"[6].
לגלות זו – גלות בית ראשון – לא היה תקדים של גאולה, ונדמה היה כי הכיליון הוא עובדה מוגמרת, מה גם שישראל כולם היו נתונים תחת מלכות פרס. אך דווקא משם באה הגאולה, והקצה חבר אל השלם.
מכאן מה שאמרו בגמרא בטעם זמן קריאת מגילה בשנה המעוברת באדר שני:
"מסמך גאולה לגאולה עדיף"[7].
דהיינו זמנה של קריאת המגילה הוא דווקא בנקודה הסופית של השנה, בקצה, שמשם מתחילים מחדש.
ויזנב בך – בקצה הנפש
את עמלק אנו מוצאים אף ביחס לקצה נוסף – זה שבנפש: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"; עמלק מזנב בנחשלים, בדרגת הזנב, באלה הנתונים בקצה.
בכך ראה ר' צדוק הכהן את עיקר עבודת הפורים – לגלות גם בקצה האחרון, בשכרות, בהעלם, את הקשר עם המרכז השלם:
"וזמנו באדר שהוא אחרית השנה לחדשים שהוא שנה דישראל שמונין ללבנה ומונין ליציאת מצרים שבו נעשו אומה מיוחדת. וידוע דעולם שנה נפש הכל אחד שכל אחד קומה שלימה וכמו שבקומת הנפש יש ראש ונזנב. ושליטת עמלק ויזנב וגו' היינו במדרגה היות תחתונה שבהם שזהו מדרגה האחרונה שנראה ח"ו כיוצא מכלל האומה שרצונם כו'… ומצד הזה הפיל המן פור על חודש זה שחש שבו יהיה ניצוחו. ונהפוך הוא דרק באותו חדש הוא מפלתו ביד זרעא דיוסף שהם נגד אותו חודש. כי באמת עמך כולם צדיקים…
ועל כן בפורים חייב לבסומי עד דלא ידע כי אז אדם ניכר בכוסו שעושה רק כפי כח הנטוע בו ואין מעצור לוחו לעשות גם מה שכנגד רצון הש"י… בעת שכרות שהגוף פועל בלא התבוננות מהנפש כשכרותו של לוט נידון כשוטה שפטור מכלום… ואז הבירור שכח דעמלק לא נמצא נטוע בגופות בני ישראל כלל. ואף דלא ידע בין ארור כו'… וכשהוא שיכור כל כך עד שאינו יודע מעלת זה וחסרון זה שאז נתגלה שורש עצמותו אז יוכלו להכיר המבינים אמיתות רצון איש הישראל שהוא רק לעשות רצונו יתברך"[8].
דור עקבתא דמשיחא הוא דור הקצה, העקב, הזנב – ועלינו לחבר את הקצה המרוחק אל המרכז.
מכאן התעוררות לסוף הזמן; להרבות בלימוד, בסיכומים אישיים ובחזרות על כל הנלמד בזמן; להעמיק בלימוד המגילה ולהתכונן לימי הפורים, ובהמשך אף לחג הפסח.
כל אחד יש לו קצה, לילה, הסתר, ועבודת הפורים מחזירה מהקצוות למרכז, להתחלה מחודשת. משנכנס אדר ואוחזים בקצה – מרבים בשמחה, והולכים ומרבים בה עד החיבור להתחלה המחודשת בניסן.
נמצאנו למדים:[9]
המציאות משולשת בבחינותיה: עולם, שנה ונפש. הקשר שבין המקום לזמן מקופל במושג 'עולם', הכולל בתוכו לשון זמן ולשון מקום. קשר זה אף בא לידי ביטוי ביחס שבין מצוות פאה להבטחה על אי-כיליונם של ישראל, כדברי המדרש. הפאה היא קצה השדה, המקום, ובחיבורה לקב"ה באה השלמות ומסתלק הכיליון המאיים על הקצה. כך גם במישור הזמן – חודש אדר הוא קצה השנה, אך בסמיכותו לחודש ניסן מושלם מעגל השנה. בימי מרדכי ואסתר, בקצה הגלות, ביקש המן לכלות את ישראל והפיל פור שנפל בחודש אדר. שמח על כך המן, שכן זהו החודש הרחוק ביותר מראשיתם של ישראל, אלא שחודש זה הוא גם הקרוב ביותר לתחילתם המחודשת בחודש ניסן, ובכך הובטח אי-כיליונם של ישראל. כוחו של עמלק אף בקצה שבנפש, והוא מזנב בנחשלים; זו המלחמה בעמלק – לחבר את הקצה שבנפש ובגוף אל המרכז שבנשמה, ולגלות שגם בשכרות 'עמך כולם צדיקים'; זו עבודת החיבור של דור עקבתא דמשיחא. כל אחד יש לו קצה, לילה, הסתר, ועבודת הפורים מחזירה מהקצוות למרכז, להתחלה המחודשת, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה.[10]
[1] בראשית כא, לג.
[2] ירמיהו מו, כח. וכן בילקוט שמעוני (ירמיהו ל, יא): "'כי אעשה כלה בכל הגוים', עובדי אלילים שהם מכלים שדותיהם עליהם הוא אומר כי אעשה כלה, אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן 'אתך לא אעשה כלה'".
[3] ויקרא רבה כט, ב.
[4] מגילה יג ע"ב.
[5] 'אור חדש' פרק ג.
[6] יומא כט ע"א. וראה מדרש תהילים כב: "'על אילת השחר' – זו אסתר".
[7] מגילה ו ע"ב.
[8] רסיסי לילה אות מט (עמ' 107).
[9] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[10] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ט.