השבת נתונה במתח שבין פעולה להימנעות, עשייה ושביתה, נגלה ונסתר; בין 'זכור' ל'שמור'. מתח זה מגיע לשיאו בכפילות הלשונית בקידוש ליל השבת, הפותח בלשון נסתר: 'ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו' – ומסיים בלשון נוכח: 'ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו'.[1]
שמירת שבת
יסודה של השבת בשביתה, בשמירה; שבת ניתנה בצנעא[2] ומצטיינת ב'שב ואל תעשה'. על כן מסירתה בצינעא, על ידי משה רבינו הצנוע, העניו, המבטל עצמו והנמנע מלעשות:
"אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'"[3].
מכאן מה שאנו אומרים בתפילה:
"ישמח משה במתנת חלקו… וכתוב בהם שמירת שבת".
בחינת שמור דייקא, כפי שנאמר בלוחות שניות, שבאו במדרגת התשובה, בבחינת לא תעשה[4]; ומכאן אף ההמשך בלשון נסתר:
"ושמרו בני ישראל את השבת"[5].
ויקרא
לאחר העשייה הגדולה של הקמת המשכן, בסיום ספר שמות: "ויעש משה ככל אשר צוה ד' אותו"[6] – נמנע משה ונשמר מלהיכנס למשכן, עד שקראו הקב"ה בראש ספרנו:
"'לעיני כל בית ישראל… ויקרא אל משה'. זה שאמר הכתוב 'נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדניו יכבד', נאמר הפסוק הזה כנגד משה רבינו שהיה זהיר ונזהר בצותיו של הקב"ה, וכן אתה מוצא בשעה שצוה הקב"ה בעשיית המשכן לא עיכב דבר ולא נתרשל אלא 'ויעש משה ככל אשר צוה ה' אותו', וכן היה עתיד לעשות, וכיון שהשלימו ושרתה בו שכינה הקטין עצמו ולא נכנס לתוכו עד שקרא לו הקב"ה ונכנס. הה"ד 'נצר תאנה יאכל פריה', שזכה להסתופף בצל השכינה, 'ושמר אדניו יכבד', שקרא לו הקב"ה במעמד כל ישראל'[7].
דהיינו, 'ויקרא' ב-א' זעירא, לפי שצנף משה עצמו והפך ליקר, "אוקי"ר אנוש מפז"[8]. הענווה היא שיצרה מקום לשכינה, מיסוד ההימנעות של בחינת שבת שבתלמיד חכם[9].
זכור – הכרת הנוכח
אמנם על אף זעירותה של האל"ף היא ניצבת על מקומה ומלמדתנו להיזהר מן המקריות, מה'ויקר' חסר א', דרך מקרה. יש מי שקורא את קריאת השבת – "קוראי עונג", ויש מי שקורה, ועל כך ניטשת המלחמה בעמלק, על המקריות של היעדר הכרת הנוכח:
"ענין פורים על שם הפור… אותו יום זכה בגורל על ידי המן שנבחר למחיית עמלק כי מיניה וביה אבא כו' (סנהדרין לט:) ועל פי עצמו נבחר על פי הגורל נפל על יום זה שיהיה מוכן למחיית עמלק ולנוח ביום שאחריו ועשה וגו'. ולכאורה הגורל נראה מקרה רק הכתוב מעיד (משלי טז) ומה' כל משפטו דהמקרה גם כן מהשם יתברך על ידי זה הוא עיקר ניצוח עמלק שנאמר בו אשר קרך וכן בהמן אשר קרהו שנתלים במקרה… וכן כל ענין עמלק מקרה בעולם כי השם יתברך ברא גם כן ענין מקרה דאין דבר חוץ מהשם יתברך ודבר זה גם כן מהשם יתברך שיהיה מקרה מה שאינו מסודר כפי הסדר שיסד. וזהו עמלק ולפי שהוא מקרה כמו שכתוב אשר קרך הוא תולה הכל במקרה. וא' אשר קרהו וזהו היה בעת הסוף שלו שהלך לאבדון אז אמר אשר קרהו שתלה הכל במקרה דכל דבר מתברר בסופו…
וזה כל כח עמלק שנקרא ראשית גוים ונאמר והיה בהניח וגו' תמחה וגו'… ובו צריך תמחה… וכמו שבישראל מה שנראה כולו רע הוא באמת כולו טוב כי הם מהפכין חשוכא לנהורא, כך באומות הוא להיפך מי שנראה כולו טוב הוא באמת כולו רע ואין בו השארה לטוב כל שהוא. ושורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח כמ"ש (מדרש תנחומא סוף פרשת תצא) אין השם שלם ואין הכסא שלם עד כו' ושלימות השם הוא כמ"ש (פסחים נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא בעולם הזה אין בליטה זו לעין לגמרי איך השם יתברך היה הוה ויהיה ומהוה הכל שזהו הוראת שם הוי"ה והכסא הוא ההשגחה שיושב כמלך על כסא ומלכותו בכל משלה. והיה בהניח וגו' דמתחלה יש דברים אחרים תאות וכעס וכדומה המסתירים זה אבל כאשר לבבו נקי ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול ומורגש לעין בכל דבר איך השם יתברך מנהיג ובורא ואין בלתו זהו משורש עמלק שצריך למחות בעבודה שבלב, והיה כאשר ירים משה ידו וגו'"[10].
עמלק מסתיר את הכרת הנוכח במעטה המקריות, 'אשר קרך בדרך', ועל כן מחייתו מן הלב היא בכוח הזיכרון: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', להכיר את ה-א', את הקריאה האלוקית גם בתוך הפור והמקרה[11].
דיבור אחד
הדרך מהנסתר לנוכח – היא היא המעבר מ'שמור' ל'זכור', שכן על אף המתח שבין ההימנעות ליצירה – "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[12]. דיאלקטיקה זו מקופלת בוויזואליות שבראש ספרנו: 'ויקרא' באל"ף זעירא. יש מקום לעשייה, לזכירה, אמנם כשהיא זעירא ולא באה על חשבון השביתה.
בדרך זו אנו צועדים בקידוש השבת, מהנסתר: "ושבת קדשו… הנחילנו" – אל הכרת הנוכח: "ושבת קדשך… הנחלתנו". ההימנעות כוללת בתוכה סכנה; אי-העשייה, השביתה – מונעת הכרה חיובית בנוכח, ולכן על כוס מלאה אנו מקדשים וזוכרים את השבת, שלא לזכור עמלק על כוס ריקה:
"תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין"[13].
זהו עומק משמעה של הגזירה השווה: 'זכור=זכור'; "זכור את יום השבת לקדשו"[14] ו"זכור את אשר עשה לך עמלק"[15].
כפילות זו אנו מוצאים אף בהפטרת היום:
"פקדתי את אשר עשה עמלק"[16].
מושג הפקידה משמש הן לעשייה והן להימנעות, הן להתפקד לקרב והן להימנע, להיות חסר, לצמצם את נוכחותו של עמלק.
עמלק פשט ידו בירושלים[17]; ירושלים – מושג נוכח. כך נקט שלמה בתפילתו לשון נכוח, ואף דניאל ממקומו בבבל – מכוון בתפילתו כנגד ירושלים. בשבת זכור נעמיק בזיכרון שבתנו ונזכה למחות זכרו של עמלק.[18]
נמצאנו למדים:[19]
השבת נתונה במתח שבין 'שמור' ל'זכור', שביתה ויצירה, הימנעות ועשייה. יסודה של השבת בשביתה, בשמירה, ועל כן היא ניתנה בצינעא, על ידי משה רבינו העניו והצנוע: 'ישמח משה… שמירת שבת… ושמרו בני ישראל'. כך לאחר מעשה המשכן בספר הקודם באה ההימנעות בפרשתנו, כאשר נמנע משה מלהיכנס למשכן עד שקוראו הקב"ה. על כך מורה זעירותה של האל"ף, כדברי המדרש, על הענווה המפנה מקום להשראת שכינה. אמנם האל"ף ישנה, ומלמדתנו להישמר מן המקריות, מ'ויקר', דרך מקרה. על כך ניטשת המלחמה בעמלק – על הכרת הנוכח, על זכירת אלופו של עולם המסתתר מבעד למעטה המקריות; 'זכור את אשר עשה לך עמלק' – שבכוח הזיכרון נמחה זכרו. הדרך לכך היא המעבר מ'שמור' ל'זכור', ששניהם בדיבור אחד נאמרו, והוא המקופל בוויזואליות של המילה הראשונה בספרנו. בדרך זו אנו צועדים בקידוש ליל שבת, מלשון נסתר ללשון נוכח; זוכרים ומקדשים את השבת על היין, על מנת להישמר מהסכנה שבהימנעות, זהו העומק המסתתר בגזירה השווה שבין זכירת השבת לזכירת מעשה עמלק. כפילות זו אנו מוצאים אף בהפטרה, בדו-המשמעות של המושג 'פקידה'. בשבת-זכור בירושלים נעמיק בזיכרון ונזכה למחות זכר עמלק.[20]
[1] ראה 'שפת אמת' בראשית עמ' 15, 152, 135; ויקרא עמ' 160, 164. 'אש דת' ח עמ' שצ. 'תפארת השבת' עמ' פח.
[2] שבת י' ביצה טז)
[3] ביצה טז ע"א, וראה עוד שבת י ע"ב.
[4] ראה סטרליץ, ההתבטאות שבחטא.
[5] ראה 'כלי יקר'.
[6] שמות מ, טז.
[7] 'תורה שלמה' ויקרא אות ג. ושם אות יא: "ובסגנון אחר במדרש הגדול כאן: ר' שמואל בר נחמני אומר ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה לו שכינה ואלו הן שיבור לוחות וכו' ופרישתו מן האש הוכו' ובהקמת המשכן שכיון שהקימו ונתמלא הבית כולו כבוד השפיל עצמו ולא נכנס עד שקרא לו הקב"ה לעיני כל ישראל, מנין ממה שקרינו בענין ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. ובזהר לח"ג ד: כיון דאיתתקם משכנא קארים משה לבר אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשולתא מי 'ויקרא אל משה'". וראה שם עוד.
[8] ישעיהו יג, יב. וראה זוהר בפרשתנו ג ע"א.
[9] ראה זוהר צו כט ע"א.
[10] 'רסיסי לילה' ס' יח. וראה עוד שיחה לפרשת ויקרא-זכור שנערכה בשנת התשע"ט, וכן שיחה לפרשת תצווה כנ"ל, וראה עוד 'נבואה שעריך' במאמר 'פורים במשנת ר' צדוק'.
[11] ראה שיחה לפרשת 'ויקרא-זכור' שם.
[12] שבועות כ ע"ב.
[13] פסחים קו ע"א.
[14] שמות כ, ז.
[15] דברים כה, יז.
[16] שמואל א טו, ב.
[17] ראה תנחומא כי תצא: יא: "רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק' וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה', כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא? אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה", לפיכך מחה אמחה. ונאמר 'כי יד על כס יה מלחמה לה"".
[18] ראה עוד 'בית ישראל' שמות עמ' 232.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"א.