קדושה וברכה – צמצום והתפשטות
בתפילת ליל שבת, בברכת מעין שבע אנו אומרים: "אדון השלום מקדש השבת ומברך שביעי", וכוללים יחד שלום, קדושה וברכה.
הצמד קדושה וברכה שביום השביעי מעוגן בכתוב: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו"[1]. ברכה וקדושה נראות לכאורה כשני הפכים – בעוד שהברכה מורה על ריבוי והתפשטות הרי שהקדושה מורה על צמצום ונבדלות. ולא זו בלבד אלא ששתי בחינות אלו – ההתפשטות והצמצום – קיימות גם בברכה וגם בקדושה, בכל אחת בפני עצמה.
כך הם דברי ה'שפת אמת' על הדואליות שבברכה:
"והנה אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי. כי כל המדה והשיעור הוא מצד הטבע. והברכה היא מן השורש שאין בו קצבה ושיעור. לכן השבת שבו שורה הברכה ניתן רק לבני ישראל. והשבת צריך שמירה כמו שנאמר 'ושמרתם את השבת'. והתחומים שהם להבדיל שלא יתפשט הארת השבת לחוץ מן המקום שמיוחד לאיש ישראל. שורה בו הברכה. שמטעם זה הברכה מתפשט אחר כך במדה ושיעור. כדי שלא תתפשט לחוץ"[2].
הברכה שורשה במקום שאין בו קצבה, אך היא שורה דווקא במדוד ובמנוי. כך דווקא בשבת, שישראל שומרים אותה ומציבים לה גבולות, שורה הברכה. זו משמעות הביטוי: 'כלי מחזיק ברכה' – 'כלי' מורה על צמצום, מידה וגבול, ודווקא הוא מחזיק בתוכו את ה'ברכה' המורה על הרחבה.
וכפי שבברכה – כך גם בקדושה. הוראתה פרישות וריחוק, ועם זאת היא גם מורה על ריבוי, כפי שנאמר: "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה"[3].[4]
שבת שלום
החיבור שבין שתי בחינות הופכיות אלה מתאפשר על ידי השלום, המקיים שני כתובים אלה, וכדברי רבי שמעון בן חלפתא: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"[5] – היכולת של הכלי המצומצם להחזיק את הברכה המתפשטת נובעת מהשלום. אפשר שיסוד זה רמוז בברכת מעין שבע שבה פתחנו: "אדון השלום מקדש השבת ומברך שביעי" – בגלל 'אדון השלום' אפשר 'לקדש השבת' 'ולברך השביעי'.
ביטוי נוסף לשני קטבים אלו אנו מוצאים בכפילות השבת: 'זכור ושמור'. הזכירה היא חיובית, מתפשטת, והשמירה היא שלילית, מצמצמת, אך חרף שוני זה הם נאמרו בדיבור אחד "מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע"[6].
עיר השלום
הכללתם של שני יסודות אלו כאחד, אף שעל פניו הם כסותרים זה את זה, קיימת גם במקדש שבירושלים; אף ש'מלא כל הארץ כבודו', בחינת התפשטות, הרי שישנו מקום קדוש ומצומצם המיוחד להשראת שכינתו. מקום זה נקרא בשם 'הר המוריה': "שמשם יראה יוצאת לעולם"[7], אך מצד שני עליו נאמר: "שם צוה ד' את הברכה"[8]. על העלייה למקום זה נאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[9] – הנדיבות יסודה בהתפשטות, באהבה, ואילו המנעל יסודו בצמצום, בנעילת האהבה; העלייה לרגל כלולה משני יסודות הופכיים אלו, וכדברי ה'שפת אמת':
"בפסוק 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'. מו"ז ז"ל פירש כי הנדיבות היה במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת חג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח".[10]
ירושלים היא 'עיר שלם', עיר השלמות והשלום שהם שמאפשרים ברכה הצמודה ליראה. השבת וירושלים נבראות על ידי עמידה משותפת של מרכיבים סותרים המתאחדים באין-סוף, ולכן השלום משותף לשניהם, שכן הוא המאחדם. הוא שאנו אומרים: 'שבת-שלום', ו'עיר-השלום'.
קורח ותיקונו
מכאן הסבר למופיע בזוהר בפרשתנו, שקורח חלק על השבת ועל השלום:
"'ויקח קרח'… מחלוקת פלוגתא דשלום… תא חזי לית עלמא קאים אלא על שלום. כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום, ומאי הוא? שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, וכדין אתקיים עלמא, ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא"[11].
"כל העדה כולם קדושים"[12] זו אמת, אלא שאף קדושת הכהונה היא אמת, ורק השלום הוא המאחד שתי אמיתות אלו; נמצא שהחולק על השלום – חולק על אפשרות קיומם של שני אלו כאחד, וממילא הוא חולק אף על השבת שבה מתכללים שני הפכים אלו.
תיקונו של קורח הוא בבניו: "ובני קרח לא מתו"[13], והם האומרים שיר מזמור על ירושלים: "שיר מזמור לבני קרח גדול ד' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו"[14]. שיר זה היו הלוויים אומרים בבית המקדש דווקא ביום שני, שממנו נוצרה המחלוקת, וכך הם ר' צדוק:
"ענין ויברך ויקדש דיום הז'… בכל יום מיוחד היה מין בריאה מיוחדת היינו התגלות מדרגת כבוד מיוחד כפי בריאת היום, שכנגדם קבעו חז"ל שירי היום בבית המקדש. ביום א' לד' הארץ ומלואה ע"ש שקנה והקנה ושליט בעולמו… וביום ב' גדול ד' וגו'ע"ש שחילק מעשיו ומלך עליהן… שמצד ממשלתו על ריבוי אנשים שונים שאין דעתן שוה צריך לב רחב ועצה על זה איך לאחד ריבוי דעות שונות ההפכיות. ולכך כשרצה הש"י להגדיל ולהוסיף הילולו ברא גם הבריאה דיום ב' שהוא ההבדלה בברואים דהיינו שיהיו ברואים שונים. ושורש התחלת הבדלת הנבראים היה בעשיית הרקיע ביום ב' להיות מבדיל בין עליון לתחתון ונתהוה חילוק בנבראים ומזה נמשך כל מיני הבדלות וכמו שאמרו בזוהר (ח"א יז א) דמחלוקת נמשך מיום זה.
ועל כן שירו אמרו בני קרח שהם עמדו על סוד קילוס זה דמהולל מאד בעיר וגו'… ומחלוקת שהוא לשם שמים אז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם נקראו עיר אלקינו ועצת ה' כי הלא הש"י ברא דיעות שונות ורק דמצד זה נמשך ג"כ מחלוקת קרח ועדתו, ואיתא בזוהר בראשית יז ב קורח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא כו' עיי"ש.
פי' כידוע דעולם חסד יבנה שהתחלת הבריאה הוא מצד מדת החסד לאברהם שזהו מדת חסדו ית' להמשיך שפע להיות נברא, ומצדה הוא המשכה לכל נברא בתכלית השלימות האפשרי, ואם כן אי אפשר שיהיה חלוקת נבראים שונים שהוא ע"כ מצד חסרון מעלה שיש בזה מה שאין בזה. וע"כ נברא ביום ב' מדת הצמצום ושמאל הדוחה נגד ימין המקרבת ומזה נעשה ההבדלה לומר עד פה יבוא השגת נברא זה ועד פה זה. ומזה בא השגת יצחק אע"ה שבא אחר אברהם אע"ה…
וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדל מחלוקת לשם שמים לפי שעה דנעשו כאויבים זה לזה ואת ואהב בסופה. ואז התחיל שירותא דמחלוקת להתגלות שעדיין היה נחש הקליפה דשנאה וקנאה כרוך על עקיבו. והגם דעיקרו מחלוקת לשם שמים שטען דכל העדה קדושים שאין ראוי להתנשאות וזה אמת גמור מצד השגת העתיד להיות כמו שנאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו וגו'. ולכך בני קרח שהם לא באו בזה מחמת קנאה ושנאה לא מתו. ולכן הם אמרו קילוס של יום זה שע"י ענין המחלוקת והמלחמה הנמשך מזה גדול ד' ומהולל מאד בעיר וגו'"[15].
היום הראשון בבריאה מתייחס למידת החסד, מידתו של אברהם אבינו. בניית העולם יסודה בחסד השפע של הבורא לנבראים, שפע זה הוא-הוא הכרתו של אברהם, ואין בו צמצום ופירוט; כוליות יש בו, הכלל של כל נברא. לכן אין התפרטות ביצירת היום הראשון, אלא היא יסודית – "בראשית בא אלקים את השמים ואת הארץ". לעומת זאת ביום השני באה התפרטות, באה הבדלה בין עליון לתחתון, והיא יסוד כל השוני, ההבדלים והחילוקים שבבריאה. מלחמת הדעות והמחלוקת בין בני אדם הן שרמוזות בפסוקים על המלחמה שבפרק מח, ומקורן, כאמור, בשינוי שבין הנבראים שיסודו בחלוקת המעשים של יום שני. קילוסו של היום השני הוא על כוח התבררות האמת מתוך ההנגדה, ועל ההבדלה שבאה לעולם. מכאן ה'חילוק במעשים', מכאן המחלוקת והמלחמה שבמזמור, מכאן אמירתו על ידי בני קורח ומכאן התייחסותו ליצחק ולמידת הגבורה.
אליבא דאמת יש במחלוקת צד חיובי, הוא מברר את הדעות ומלבן את הגישות השונות. הוא מה שאמרו חכמים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים"[16]. מחלוקת קורח ומשה הייתה אמתית בטענותיה: "כל העדה כלם קדשים"[17], אלא שאמת זו מתייחסת לתקופת העתיד, שהרי אז "ולא ילמדו עוד איש את רעהו"[18]. נמצא שטענת קורח פסולה לשעתה וצודקת לאחר זמן[19]. הבנים – בני קורח, הדורות הבאים – הם הטוענים בצדק לביטול המדרגות וחיסול ההבדלים, והם עושים זאת לא מחמת קנאה ושנאה, ולכן "ובני קרח לא מתו"[20]; והם השרים בפרקנו על האחדות שאחרי החילוק: "גדול ד'"[21].[22]
ההפכים החלוקים מתאחדים ביום השבת בעיר ירושלים; יום השלום בעיר השלום מאחד את הקדושה והברכה, הצמצום וההתפשטות, וכוללם יחד.
קדושה וברכה הן, על פניו, שני הפכים: הקדושה מורה על צמצום ואילו הברכה על התפשטות. שתי בחינות אלו קיימות אף בברכה ובקדושה עצמן, שכל אחת יש בה מזה ומזה. חיבורן של שתי בחינות אלו מתאפשר על ידי השלום, המאחד את ההפכים. אחדות זו מתקיימת גם בשבת, כאשר הברכה והקדושה שנאמרו בה מתאחדות על ידי השלום: 'אדון השלום מקדש השבת ומברך שביעי', כזכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד. גם בירושלים, 'עיר שלם', נכללים שני יסודות אלו – יש בה יראה וברכה, והשלום מאחד ביניהם. קורח חלק על השלום, ועל כן לא יכול היה ליישב את הסתירה שבין קדושת כל העדה המתפשטת לקדושת הכהנים המצטמצמת, וממילא חלק אף על השבת. אמנם קורח נתקן בבניו, המזמרים את שירה של ירושלים, שירו של היום השני שממנו נבראה המחלוקת. בני קורח נחלקים וטוענים לביטול ההבדלים לא מתוך קנאה ושנאה, ושרים על האחדות שלאחר החילוק. על ידי השלום מתאחדים ההפכים החלוקים – הצמצום וההתפשטות, הקדושה והברכה – ביום השלום בעיר השלום.[24]
[1] בראשית ב, ג.
[2] 'שפת אמת' וישלח תרנ"ט. וראה שם יתרו תרס"ד, וראה עוד שם בראשית תר"ס.
[3] יומא לט ע"א. וראה 'ליקוטי תורה' שלח עמ' מב.
[4] ראה 'דובר שלום' על הסידור'.
[5] עוקצין ג, יב.
[6] שבועות כ ע"ב. וראה שיחה לפרשת קדושים תשע"ט.
[7] ירושלמי ברכות לה ע"ב.
[8] תהילים קלג, ג. וראה 'שפת אמת' בראשית תר"ס.
[9] שיר השירים ז, ב.
[10] 'שפת אמת' פסח תרל"ט, ושם בעוד מקומות. וראה 'פחד יצחק' פסח תשי"ג.
[11] זוהר ח"ג, קעו ע"ב. תרגום: 'ויקח קרח'… מחלוקת פלוגתא של השלום… בא וראה אין העולם קיים אלא על שלום. כשברא הקב"א את העולם לא יכל להתקיים עד שבא ושרה עליהם שלום, ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז התקיים העולם, ומי שחולק עליו יאבד מהעולם".
[12] במדבר טז, ג.
[13] שם כו, יא.
[14] תהילים מח, א.
[15] 'רסיסי לילה' ס' מח. וראה עוד 'ישראל קדושים' עמ' נד.
[16] אבות ה, יז.
[17] במדבר טז, ג.
[18] ירמיהו לא, לג.
[19] ראה שיחה לפרשת קורח בשנים תשע"ח ותשע"ט.
[20] במדבר כו, יא.
[21] תהילים מח, ב.
[22] ראה 'שני כהנים גדולים' עמ' 64-69.
[23] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[24] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ה.