גילוי שכינה
בראש פרשתנו יש דוגמה של בעיה פרשנית, לכאורה מקומית, שהפכה לסלע מחלוקת רעיונית הנוגעת לאחד היסודות החשובים – הנבואה. הפרשה פותחת: "וירא אליו ד' באלני ממרא"[1], אולם לא מצינו בהמשך מה משמעותה של אותה היראות של ד' אל אברהם, ומה נאמר לו בה. לבעיה זו התייחסו כבר בעלי המדרש, אולם ניסוח בהיר שלה מופיע בחזקוני: "שלא מצינו בשום מקום לשון וירא דלא כתיב בתריה אמירה או דבור"[2].
הרשב"ם, הרמב"ם ורבים אחרים שהלכו בעקבותיהם ביארו שאכן נאמרה אמירה באותו הגילוי, והיא למעשה זו הבאה לאחר מכן בפי המלאכים. דהיינו ה'וירא אליו ד", שבתחילת הפרשה, מהווה מעין כותרת שתפורט בהמשך. דבר זה נלמד על פי אחת ממידותיו של רבי יוסי הגלילי: "כלל שלאחריו מעשה אינו אלא פרטו של ראשון"[3]. על פי זה הפסוק הראשון – "וירא אליו ד'" – הוא כלל, והמעשה המסופר לאחריו מפרטו[4].
אפשר שמקור פירוש זה הוא במדרש הגדול:
"נגלה עליו במראה הנבואה כדי להודיעו מה שעתיד להיות בסדום, ולבשרו ביצחק, ולבקרו ולרפאו"[5].
אולם בגמרא התפרשה אותה הראיה כביקור חולים, על פי דרשת סמוכין:
"'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום' – מאי כחום היום? אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם"[6].
בעקבות דברי חז"ל אלו הלכו רש"י, הרמב"ן ועוד ראשונים. לפי פירוש זה גילוי השכינה אינו אמצעי לאמירה שתבוא בעקבותיו, כדברי הרמב"ם, אלא עומד בפני עצמו.
יסוד זה של גילוי שכינה עולה גם מדברי ר' לוי במדרש:
"ר' לוי פתח 'ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ד", מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה – 'וירא אליו ד" וגו'"[7].
הרמב"ן ביאר מדרש זה שהיה גילוי השכינה גמול למצוות מילתו:
"וזהו גילוי שכינה אליו למעלה ולכבוד לו… ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדיבור כלל, אלא גמול במצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי כבר רצה אלוקים את מעשיהם… אבל בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנאה לו בעת שעשה המילה ואמר כי נגלית עליו השכינה"[8].
וירא אליו ד' – מבשרי אחזה א-לוה
משמעויות נוספות לאותו גילוי שכינה, על אותה הדרך שהלך בה הרמב"ן, ניתנו במדרש – כגון שהיה בזה משום פיוס לאברהם על שלא באו אצלו אורחים[9], וכגון שחל באותו גילוי שינוי במעמדו של אברהם בנבואה: "שהיה יושב והשכינה עומדת"[10]. בזוהר התבאר אותו הגילוי בהקשר של הנהגת הדורות: "אמר רבי שמעון מאי 'וירא אליו'? אלא הקב"ה כגוונא דאחזי לאדם קדמאה דור דור פרנסיו הכי אחזי ליה לאברהם, ואמר בהאי דרא יהון צדיקים ובהאי דרא בינונים ובהאי דרא רשעים"[11].
שינוי נוסף במדרגת נבואתו של אברהם עולה ממקום אחר במדרש:
"'ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה א-לוה'. אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה א-לוה, אילולא שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי – 'וירא אליו ד""[12].
פשטו של פסוק זה: "מבשרי אחזה א-לוה", הלקוח מאיוב[13], קשה. יש שפרשוהו על דרך הפשט:
"'ואחר עורי' – מתחת לעורי, 'נקפו' – חתכו… וכוונתו לחבורות ולצלקות שאחר עורו… 'ומבשרי אחזה אלוק' – אני בקשתי שדברי יכתבו בסלע, והקוראם יחזה מן הסלע אותי, כלומר יבין את תכונתי על פי הדברים הכתובים, אבל הדברים כתובים על בשרי ואינם דברי אלא דברי א-לוה. וכך מבשרי חוזה אני את א-לוה, כלומר מבין את תכונתו של א-לוה"[14].
בעל 'חובות הלבבות' דרש פסוק זה לעניין הכרת הבורא מתוך העולם והאדם:
"והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראה במין האדם אשר הוא העולם הקטן, והוא הסבה הקרוב להוית העולם הגדול הזה. וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו… ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה מפני שהוא דומה אליו. וכבר אמרו קצת החכמים שהפילוסופיא הוא ידיעת האדם את עצמו, רצה לומר ידיעת מה שזכרנו מענין האדם, כדי שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו, כמה שכתוב: 'מבשרי אחזה א-לוה'"[15].
המהר"ל ב'דרך החיים' הרחיב יסוד זה, וקשרו אל צלם אלוקים שבאדם:
"'חביב אדם שנברא בצלם'… וזה שאמר איוב 'ומבשרי אחזה א-לוה' כי כאשר יתבונן האדם בציור גופו יכול האדם לעמוד לדעת את השם יתברך…"[16].
מעור לאור
ב'שפת אמת' הרחיב את היסוד המהר"לי:
"והכלל כי השי"ת נותן חיות לכל דבר כדכתיב ואתה מחי' כו' אך שיש דבר שמתגלה בו יותר ויש דבר שנסתר בחיצוניות יותר. ובהסיר הקליפה אשר סובבת הפנימיות מתגלה סוד הפנימי וזה שאמר במדרש סוד ה' ליראיו, לכן אחר המילה כתיב: 'וירא אליו' שנתגלה לו ה' בכל מקום, כדכתיב: 'מלא כל הארץ כבודו", ורק מי שאינו נימול אינו יכול לראות הפנימיות"[17].
"…והוא ההפרש בין אור לעור דכתיב: 'ויעש כו' כתנות עור'. ובתורתו של ר' מאיר אור כתיב כו'. ובני ישראל זכו לברית מילה שהוא להסיר עור הנ"ל ונתגלה להם נקודה הפנימית אשר שם שורש הכל כנ"ל"[18].
צלם האלוקים של האדם קיים ועומד בו לעולם, אלא שהוא נסתר ומכוסה בעור הקליפה החיצונית. בכוח המילה המסירה את הערלה מתגלה הפנימיות, ויכול האדם לחזות את בוראו. יסוד זה כשם שהוא שייך באדם כך הוא שייך בבריאה כולה – כבודו של הקב"ה מלא את כל הארץ, אלא שהוא נסתר ולא נראה. בכוח ברית המילה זוכים ישראל שתתגלה להם הנקודה הפנימית השורשית, כבודו של הקב"ה באדם ובעולם, והעור הופך לאור.[19]
אחדות בברית המילה
יסוד זה של 'מבשרי אחזה א-לוה' פותח גם בדברי הרב קוק, בהקשרה של האחדות:
"…מבשרו יחזה אדם א-לוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מופרד הוא גם הוא, ושאין אחדות ממציאות…. מובן הדבר שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשפקה האופטימית, של וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית. ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטוים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה א-לוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד"[20].
האחדות שברגשות, בעניין המיני, מעידה על אחדות הבורא, והמילה היא שסוללת את הדרך לאחדות זו, שעל ידה יכול האדם לחזות את אלוקיו, ד' אחד.
נמצאנו למדים:[21]
הגילוי האלוקי לאברהם, שבראש הפרשה, חריג בכך שלא מפורשת אמירה לאחריו. בביאור הדבר נחלקו המפרשים – יש שביארו שבשורות המלאכים שלאחר מכן הן האמירה של אותו הגילוי, ויש שביארו שגילוי שכינה זה עומד בפני עצמו, כתוצאה מברית המילה. מחלוקת פרשנית זו הופכת למחלוקת רעיונית ביחס לנבואה, שכן אם הגילוי עומד בפני עצמו נמצא שיש בו חידוש ושינוי במדרגת הנבואה של אברהם. אחד מהשינויים המובאים במדרש הוא דרגת 'מבשרי אחזה א-לוה', שזכה לה אברהם בעקבות המילה. יסוד זה התבאר ב'חובות הלבבות' כהכרת הקב"ה מתוך העולם והאדם, וכך הסביר המהר"ל את משמעות צלם האלוקים שבאדם. בשפת אמת הורחב יסוד זה – הנקודה הפנימית השורשית קיימת לעולם באדם ובבריאה, אלא שהיא מכוסה. המילה היא החושפת אותה, ועל ידה יכול לחזות האדם את האלקים גם מבשרו. בדברי הרב קוק נקשר הדבר ביסוד האחדות – על ידי המילה מתאחדים כל כוחות האדם למטרה הכללית, ומבשרו יחזה הוא את ד' אחד.[22]
[1] בראשית יח, א.
[2] שם.
[3] 'ברייתא דל"ב מידות'.
[4] ראה 'מורה נבוכים' ב, מב, וכן רס"ג מאמר ב סוף קטע ו, ורמוז באבן עזרא. וראה 'עיונים חדשים בספר בראשית' לנחמה ליבוביץ'.
[5] אם כי לא נזכר שם שמו של ר' חייא הגדול (וראה ב'אור החיים').
[6] בבא מציעא פו ע"ב.
[7] בראשית רבה מח, ד.
[8] בראשית יח, א. וראה עוד ב'תורה שלמה' שם.
[9] בראשית רבה שם, ט.
[10] בראשית רבה שם, א, ו. וראה 'פרי צדיק' ו'העמק דבר'.
[11] זוהר חדש, תיקונים, קכ"א.
[12] בראשית רבה מח, ב.
[13] יט, כו.
[14] 'דעת מקרא' שם.
[15] 'חובות הלבבות' שער הבחינה, ראש פרק ה'.
[16] 'דרך החיים' עמ' קמג.
[17] וירא התרל"ד.
[18] שם התרל"ה.
[19] וראה ב'שם משמואל' בראשית, עמ' קנ: "ומעתה יובנו דברי המדרש רבה אלולא שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אף שהיו לו מכבר מראות אלקים, מכל מקום כל זה היה מחמת הכנתו, אבל עתה שבלי הכנה מהיכן תתחיל התגלות האלקות. ויבוא על נכון דקדוק מהיכן, שלעולם היתה כל ההתחלה ממטה למעלה ועתה שלא הכין עצמו מהיכן יתחיל הדבר, וזהו 'מבשרי אחזה אלוק', היינו שאף הבשר שלו נזדכך וראוי למראות אלקים". וכעין זה ב'עקדת יצחק' עמ' קלט.
[20] 'מוסר הקודש עמ' ש-שא.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב.