בתפילת יום השבת בא הביטוי הייחודי: "ישמח משה במתנת חלקו". זו היא שמחה על חלקו השייך לו, זה המתגלה בנייחא של מתנת השבת.
חלקו של פנחס – כהונה ושלום
עקרון זה מופיע בפרשתנו בהדגשה מיוחדת, בשתי דוגמאות. דוגמה אחת היא חלקו של פנחס, שלו זכה בראשית פרשתנו, לאחר קנאתו. באותו המעמד שבו לקח זמרי את כזבי בת צור נמצאנו גם משה רבינו והזקנים, אך חלקו של פנחס נשמר לו, והוא שקינא לאלוקיו, כך הם דברי המדרש שבעבור כן רפו ידיו של משה: "בשביל פנחס שיבא ויטול את הראוי לו"[1]. אמנם נחלקו בגמרא אימתי נתכהן פנחס, אך לשיטה אחת אכן הוא נתכהן לאחר שהרג את זמרי: "אר"א א"ר חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'"[2]. דהיינו, פנחס קיבל את מתנת הכהונה כאשר על ידי מעשיו ברר את חלקו השייך לו.[3]
אף הגמול הנוסף – השלום, היה בבחינה זו: "לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום"[4]. ברית השלום היא השלווה הפנימית, השבתית; מציאת האדם את חלקו המיוחד לו, וכפי שמבאר ב'שפת אמת':
"בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמדרש גדול השלום שניתן לפנחס כו', פירוש השלימות הוא גמר המכוון להיות האדם בא למקום המיוחד לו, ונודע לו עיקר המכוון שעל זה נברא. וזהו השלימות האדם אינו יכול למצוא, רק בעזר עליון. והוא בחינת שבת שנקרא שלום, בכוח הנשמה יתירה שמתדבק האדם לשורשו ומקומו, לכן נקרא יום מנוחה ושמחה".[5].
החלק האישי בחלוקת הארץ
עקרון זה, של הצמדת כל אחד לחלקו הראוי לו, חוזר בחלוקת הארץ המתוארת בפרשתנו. חלוקה זו, למרות שנעשתה באופן טכני – על ידי גורל, נזקקה להסכמה שמיימית ברוח הקודש ואורים ותומים, וכפי שתיאר זאת רש"י על פי הגמרא:
"לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא: אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש: 'אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו, והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין, וי"ב גבולין בי"ב פתקין, ובללום בקלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכו ונוטל שני תפתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר: אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני שנאמר 'על פי הגורל'"[6].
עניין זה של התאמת כל אחד לחלקו האישי, נמצא הן בתורה והן בארץ ישראל. כך מבאר ב'שפת-אמת' את עניינו של המניין, הנסמך בפרשתנו לציווי על חלוקת הארץ – להעמיד כל אחד על חלקו. כך במניין שבתחילת המסע במדבר, שנועד להעמיד כל אחד על חלקו בתורה, וכך במניין שבפרשתנו, שנועד להעמיד כל אחד על חלקו בארץ:
"לבאר הענין כי כבר כתבנו במקום אחר כי המנין בתחילת במדבר היה להעמיד כל אחד על חלקו בתורה. ומנין הזה להעמיד כל אחד על חלקו בארץ ישראל כמו שנאמר 'לאלה תחלק'. וכמו שיש לכל אחד חלק ואות בתורה, כן יש לכל אחד ד' אמות בארץ ישראל. ולא לחינם חיבבו אבותינו הקדושים ומשה רבינו ע"ה ארץ ישראל רק שיש לכל ד' אמות שבארץ ישראל אות מיוחד בתורה… והנה עד עתה בדור המדבר היתה הנהגת משה רבינו ע"ה לדבק בני ישראל בשורש העליון בשמים והוריד לנו התורה משמים, ועתה התחיל בחינת ארץ ישראל ותורה שבעל פה והיא התיקונים שלמטה, כמ"ש ששם עלו שבטים. היינו שבני ישראל זכו לתקן ארץ ישראל שלמטה להיות כעיר שחוברה לה יחדיו כו'"[7].
משבר השלום
כאמור, ההתאמה שבין המקבל לחלקו המיוחד לו היא יסוד השלמות והשלום, וכשמתעורר חוסר תיאום ביניהם – באים השבר והמשבר. זה פירושו של המושג: 'שבירת הכלים' – הכלי נשבר מעוצמתו של האור הנשפע לתוכו, כיוון שאין התאמה בין הכלי לאור. כך אירע במעשה העגל בי"ז תמוז, שבעקבותיו נשתברו הלוחות[8], אשר הם הכלי שלתוכו ניצוקו האותיות, האור. בעת שירד משה עם הלוחות מהמרום פרחו האותיות, ובעקבות כך נשתברו הלוחות, כדברי הגמרא:
"תני בשם ר' נחמיה הכתב עצמו פרח ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו"[9].
איחוי השברים בשבת-שלום
מקור שמחתו של משה הוא במתנת חלקו, שהיא מילוי שליחותו להורדת לוחות אבנים בידו, בנאמנות[10]. אך מה השייכות של שמחה זו לשבת, שאנו מציינים זאת בתפילה: "ישמח משה במתנת חלקו… ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת"?
השבת היא מעין עולם הבא[11], דהיינו החלק המיוחד שלה מכוון לחלק המקביל בעולם הבא[12]. אף שנשברו הלוחות, בכל שבוע חוזרת השבת, מעין עולם הבא, ועמה שבה נתינת הלוחות. כך האריך לבאר ב'פחד יצחק':
"מגיעים אנו לפירושו של סיום הפיסקא דישמח משה שנאמר בה "וכתוב בהם שמירת שבת וכן כתוב בתורתך". דברים הללו מורים באצבע כי ישנה עדיפות קדושת שבת בזה ששבת נאמרה בלוחות… נשנן נא לעצמנו את הרבותא דקדושת שבת קדש. בלי קדושתה של השבת, החלוקה בין עולם הזה ובין עולם הבא, הרי היא גמורה ומוחלטת. או עולם הזה או עולם הבא. קדושתה של שבת היא בריאת מהות חדשה של "מעין-עולם-הבא"…
ונועצים אנו את סוף המאמר בתחילתו. ישמח משה במתנת חלקו גו'. ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. והיו הדברים מוקשים בעינינו, דאיזה עדיפות בגדולתו של משה יש כאן בזה שהשבת כתובה היא בלוחות. דכך לי שבת בלוחות כמו שאר הדברות בלוחות?
אלא שהם הם הדברים. הורדת הלוחות בידיו של משה נשתנתה פעמים. לוחות ראשונות ולוחות שניות. שניהם לא נתקיימו אצלנו בפועל ממש. הראשונות נשברו והשניות נגנזו. אלא שמכיון שעתיד הקב"ה להחזירן לנו לעולם הבא, ושבת היא "מעין עולם הבא", הרי שאפילו עכשיו יש לנו בכל שבת מעין החזרת מתן לוחות. וזו היא הרבותא הגדולה מבעלות של משה הגנוזה בעובדא ששמירת שבת כתובה בלוחות. כי זהו תקפה ועוזה דהורדת הלוחות בידיו של משה, שאפילו לאחר שבירתן ולאחר גניזתן – יש לנו 'מעין' של אותה הורדה בכל שבת ושבת. שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת"[13].
השבת מהווה חיבור בין העולם הזה לעולם הבא – היא שגרירות של העולם הבא כאן בעולם הזה, ויוצרת מציאות חדשה של 'מעין עולם הבא'. הלוחות הראשונים נשברו והשניים נגנזו, אולם עתיד הקב"ה להחזירן לנו לעולם הבא, ובשבת, שהיא מעין עולם הבא, מתקיימת מעין החזרת הלוחות. זהו חלקו של משה, ששמח במתנת חלקו, שאפילו לאחר שבירתן הן חוזרות מדי שבת: "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת".
"כי גדול כים שברך מי ירפא לך"[14], נאמר באיכה, זהו שברם של הלוחות[15], הפותח את ימי 'בין המיצרים', שהחלו ביום י"ז בתמוז אשר בו נשברו הלוחות. אך תיקונו של שבר זה הוא, כאמור, בשבת, וכך אמרו בברסלב שעיקר התיקון של ימי בין המיצרים הוא בשבתות שבג' שבועות הללו[16]; תיקון השברים בא על ידי שמירת שבת הכתובה בלוחות האבנים, המביאה עמה שלום[17].
איחויים של הלוחות השבורים מתקיים על ידי חידוש האדם בדברי תורה, המצרף ומחבר את אשר נשבר, ועל ידי כך מתגלה שגם השבר היה לטובה. כך 'בבית יעקב':
"'האני אשביר ולא אוליד יאמר ה". היינו שדבר ה' אף שנראה לעין אנושי כשובר את מעשי האדם זה הוא רק להולדה היינו להוסיף ולהרויח. וכן היה בשבירת הלוחות אף שהיה נראה לעין כנשברים, לא היה רק לטובת ישראל, שבאם לא נשברו הלוחות היו הד"ת קבועים בלב כל אדם ולא היה נצרך ליגיעה ולא היה מתן שכר רק מצד ד"ת. אכן מצד האדם… מה שאדם מחדש בד"ת הוא שמאחה לוחות הנשברים שמראה הרי הם שלימים. שהיה נראה כל ד"ת שהם בפירוד כהלוחות שנשברו. וכל מה שת"ח מחדש שהוא מצרף אחד אל אחד. אם אני אוליד ועצרתי אמר אלקיך זה נראה לעין אנושי כשהקב"ה יתחיל להושיע לאדם לא יעצור עד אשר יושיע. כי בזה נמצא טענה ומה תעשה לשמך הגדול. וכן הוא שבירה אף שלא יתראה עתה עוד לטובה מעיד הדברי תורה שהוא ג"כ לטובה"[18].
בעזרת החלק האישי השבתי שבישיבה נעשה תיקון לשברי הלוחות שבדרכי החיים.
נמצאנו למדים:[19]
בתפילת השבת אנו אומרים: "ישמח משה במתנת חלקו" – השמחה היא בהתאמת האדם לחלקו. עיקרון זה מופיע בפרשתנו פעמיים. פעם ראשונה אצל פנחס שנטל את חלקו בקנאתו, וזכה הן לכהונה, והן לשלום אשר עניינו מציאת החלק האישי, שבכך מושגת השלמות. מציאה זו מתאפשרת בשבת, שהיא יום מנוחה, שמחה ושלום. פעם שנייה מופיע עיקרון זה בחלוקת הארץ, שהותאמה לחלק האישי של כל אחד, ולכן קדם לה המניין. אי-התאמה בין המקבל לחלקו מובילה לשבר, שהוא היפך השלמות והשלום, וכך אירע בלוחות הראשונים, שנשברו כאשר פרחו אותיותיהם. אמנם בשבת, שהיא מעין עולם הבא, שב מעין מתן הלוחות, והוא שאנו אומרים בתפילת השבת: "ישמח משה במתנת חלקו… ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת". שבר הלוחות פותח את ימי בין המיצרים, בי"ז בתמוז, אך בשבתות שבימים אלו נעשה תיקון ומתאחים השברים בשלום. על ידי חידוש האדם בדברי התורה שבחלקו מתחזק איחוי זה, ומתגלה שסופו של המשבר שבדרכי החיים – לטובה.[20]
[1] במדבר רבה כ, כד.
[2] זבחים קא ע"ב.
[3] הקנאה היא חלקו של פנחס בלבד, בעוד שלמשה רבינו לא היה חלק בקנאה, וכפי שמבאר ר' צדוק ('פרי צדיק' מטות):
"וגם בבחינת הכעס היה משרע"ה נקי מכל נדנוד ושממץ מנהו לכן בפרשה זו כאשר נראה על הגוון ממנו מעט קפידא ויצא מגדרו במשהו, שנאמר 'ויקצוף משה' וגו' נתעלמה ממנו הלכה דייקא בגיעולי מדין, ובזה הראו לו שצריך להזהר בזה אפילו בדקות מאוד… ובמעשה זמרי הראו לו שלפעמים לאיזה צורך נצרך דייקא להשתמש במדת הכעס וקנאה לכן נתעלמה ממנו הלכה זו דקנאין פוגעין בו מפני שהדבר הזה לקנאות אין שייכות כלל אליו רק בא פנחס ונטל את הראוי לו".
[4] במדבר כה, יב.
[5] 'שפת אמת' במדבר תרמ"ה. וראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' פרשת פנחס.
[6] במדבר כו, נד.
[7] 'שפת אמת' שם תרמ"ז.
[8] ראה שיחה לפרשת בלק התש"פ, ולי"ז בתמוז התשע"ח.
[9] ירושלמי כג ע"א. וראה 'ילקוט שמעוני' כי תשא רמז שצג.
[10] רק על השבת נאמר למשה: "לך והודיעם" (שבת י ע"ב), משה מילא הוראה זו בדייקנות, בלי חלק אישי, בלי הערכה אישית, וזו, פרדוכסלית, מנת חלקו, ואכ"מ.
[11] ראה ברכות נז ע"ב.
[12] כך מלבישים לאדם לעוה"ב לבושי שבת שלו בעוה"ז (ראה 'שבתה של ירושלים', מלבושי שבת). הלבוש החלק העושה את האישיות ('מאני מכבדותיה' – הכבוד ביטוי לאשיות). וראה עוד 'שפת אמת' יתרו 87: לבוש – בן זוג לשבת.
[13] 'פחד יצחק' שבת מאמר ז, י-יב.
[14] איכה ב, יג.
[15] ראה 'מחשבות חרוץ' עמ' 97, 'ליקוטי מאמרים' עמ' 202.
[16] ראה 'ליקוטי הלכות' שבת, הלכה ז אות י. וראה ב'תפארת שלמה' (ח"א עמ' 226), בדרך הדרוש החסידי: "רב לך שבת בעמק הבכא, ימי בין המיצרים בין י"ז תמוז לת"ב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המיצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה".
[17] ראה 'שבת ומועד בשביעית' שם.
[18] 'בית יעקב' כי תשא.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ג.