אחרית וראשית – רבי מאיר ואלישע בן אבויה
הן במקרא והן בדברי חז"ל מרובה הנסתר על הנגלה, הסתום על המפורש, אלא שיש עניינים שצריך להראות על הרמוז בהם; לפענחם ולפרשם נוסף על הצדדים הנגלים שבהם, ויש כאלה שהיסוד ניכר עליהם ממבט ראשון. כזו היא במקרא פרשת ההתגלות למשה בצור וי"ג מידות, ובדברי חז"ל כזו היא פרשת ארבעה שנכנסו לפרדס ואלישע בן אבויה, שמיד 'מריחים' את הסוד שבדברים. אם יזכנו ד' נשוב לדון בעומקם של עניינים אלה בהרחבה, ועתה נעמוד רק על נקודה אחת בעניין הנוגעת לנו כיום.
יסודות הדברים במסכת חגיגה בבלי[1] ובירושלמי[2], בקהלת רבה[3] וברות רבה[4], ונביא את הדברים כפי שהם בילקוט שמעוני:
"'טוב אחרית דבר מראשיתו'. לפי שנאמר 'החיים והמוות נתתי לפניך', שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים נלך באי זה שנרצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים. משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים, אמר: אתם רואים את השביל הזה שתחלתו קוצים בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך למישור, ואתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך לקוצים. כך אמר משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים בשלשה ימים בעוה"ז וסופן ללקות באחרונה כי לא תהיה אחרית לרע, ואתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה בשנים בשלשה ימים וסופם לשמוח באחרונה, 'שנאמר להיטבך באחריתך', ואומר 'טוב אחרית דבר מראשיתו', ואומר 'אור צדיקים כאור נוגה'.
רבי מאיר הוה קאים ודריש בבי מדרשא בטבריא והוה אלישע רביה עבר בשוקא רכב על סוסיא בשבתא, אתו ואמרי ליה אלישע רבך עבר בשוקא, פסק דרשיה נפק לאפיה, אמר ליה במאי הוית עסיק? אמר ליה בהדין קרא 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. אמר ליה ומה אמרת ביה? אמר ליה יש לך אדם שוא עושה סחורה בנערותו ובזקנתו חוזר בתשובה[5], 'טוב אחרית דבר' וגו'. אמר ליה חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב.
וכך היה מעשה, אבויה אבא היה מגדולי ירושלים ויום שבא למולני קרא לכל גדולי הדור ולרבי אליעזר ורבי יהושע, כיון דאכלין ושתי אלין אמרין אלפ"א בית"א מן הכא ואלין אמרין מזמורים מן הכא, א"ל ר' אליעזר לר' יהושע עד דאלין מתעסקין בדידהו אף אנן נעסוק בדידן, התחילו להתעסק בתורה בנביאים ובכתובים והיו הדברים ערבים כיום נתינתן מהר סיני וירדה האש והיתה מלהטת סביבותם. עלה אבא אצלם, אמר להם מה באתם לכאן לשרוף הבית הזה באש? אמרו לו ח"ו עסוקים היינו בתורה בנביאים ובכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, ועיקר נתינתה לא באש נתנה לאו הכי כתיב 'וההר בוער באש'? א"ל אבויה אבא אם כך היא כחה של תורה הבן שמלתי בזה היום אם מתקיים לי אני מגדלו לתורה. ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים לא נתקיימה בי התורה…
אמר ליה חזור (עליך) [לאחוריך] מאיר עד כאן תחום שבת, אמר ליה מנין אתה יודע? אמר ליה מטלפי סוסי שערתי, אמר ליה וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חוזר בך? אמר ליה לית אנא יכיל, אמר ליה למה? אמר ליה פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש, ושמעתי בת קול יוצאה מבית קדש הקדשים מפוצצת ואומרת שובו בנים שובבים חוץ מאחר שהיה יודע כחי ומרד בי…
לאחר ימים חלה אתון ואמרין ליה לרבי מאיר, אזל לגביה, אמר ליה חזור בך, אמר ליה עד כדו מקבלין, אמר ליה לאו הכי כתיב תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש, באותה שעה זלגו עיניו דמעות, שמח רבי מאיר אמר דומה לי שמתוך תשובה נסתלק. כיון שנקבר ירדה האש לשרוף את קברו, אתו ואמרו ליה לרבי מאיר, הלך ופרש טליתו עליו, אמר ליני הלילה בעולם הזה שדומה ללילה, אם יגאלך טוב זה הקב"ה, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי וגו'… מצילין אלישע בן אבויה בזכות תורתו"[6].
בקהלת כתוב: "טוב אחרית דבר מראשיתו"[7]. הפירוש הפשוט, ואף רש"י תפס כן[8], הוא: ראוי יותר להתבונן בסוף דבר מאשר בתחילתו. המ"ם היא מ"ם היתרון – טוב אחרית דבר יותר מאשר ראשיתו. כך פירש תנא קמא במדרש, כאדם היושב על פרשת דרכים ומורה ללכת בדרך שסופה מישור, אף שתחילתה קוצים. ופשוט שאין ההתחלה והסוף שווים, כי אם כך למה יעדיף אחד על משנהו, אלא מוכרחים להסביר שסוף השביל היא המטרה, והדיון הוא על הדרך אליה.
אולם המדרש מביא מעשה שבא כנראה להוציא מידי הפירוש הפשוט הראשוני – המעשה באלישע ור' מאיר, וראוי לעין בדברים מצדי צדדים.
ר' מאיר ואלישע מדגימים בעצם תולדות חייהם את שתי האפשרויות של ההתחלה והסוף, הראשית והאחרית. אלישע התחיל בטוב, בחכמי המשנה, אבל סיומו באפיקורסות, 'אחר'. לעומתו, ר' מאיר, תלמידו של אלישע, תחילת לימודו אצל אלישע וסופו שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה. לכן דרש ר' מאיר את הפסוק כולם על שניהם, כלפי עצמו וכלפי רבו:
"יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא משתכר בה"[9].
כלפי עצמו – עושה אדם סחורה בנערותו, אולם העיקר אם גם בזקנותו הוא משתכר, וכלפי רבו – גם אם הפסיד עדיין יש כח בזקנותו לתקן ולחזור ולהתשכר, אבל אם השתכר רק בתחילה, אין לדבר שום רושם לבסוף. דהיינו ר' מאיר פרש כדברי תנא קמא – צריך להתבונן תמיד באחרית הדבר ולא בראשיתו, כיוון שהראשית אין בה אף פעם ערובה למה שיהיה לבסוף, ויתר על כן: לעיתים יש הבדל קיצוני בין התחלה לבסוף.
לחיזוק דבריו הביא ר' מאיר ארבעה דוגמאות: בכסף, בבנים, בתורה ובתשובה[10], וברור שיש כאן ארבעה מדרגות. כסף – שלמות בקניין, בנים – שלמות בגוף, התייחסות כלשהי לאדם עצמו. תורה – שייכת לו ותשובה – משנה אותו. בכל אמת המידה של מדרגות אלו הכלל הוא – טוב אחרית דבר מראשיתו, וברור הרמז כלפי אלישע עצמו, שיכול עדיין לשנות עצמו.
על דברי רבי מאיר הללו באה תשובת אלישע:
"חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב".
דהיינו אי אפשר להסתפק באחרית הדבר גרידא, אלא צריך להתבונן בראשית[11], וראשיתו של אלישע בן אבויה הייתה פגומה, במסירת גידולו לתורה שלא לשם שמים. ואמנם אבויה אביו נתעלה במדרגתו כשהקדישו לתורה – 'עלה אבא אצלם' – ללמדך שהתעלה למדרגה שיכול לראות את האש, מה שיתר האנשים בוודאי לא ראו[12], אך אף על פי כן לא הייתה כוונתו לשם שמים, לשמה.[13]
תורה שלא לשמה – שם, עצמיות ומסירות נפש
מהו המושג 'תורה שלא לשמה'? החיבור של שם האדם – עצמיותו והוויתו, עם שם התורה, עצמיותה והוויתה. כך הסביר הרב דסלר:
"ונאמר בתפילה: 'וחיי עולם נטע בתוכנו' – היינו השאיפה לעלות ברוחניות… וכל קנייני העולם הזה אינם אלא מחוצה לנו, ולא יהיו חלק מהויתנו כלל; ואפילו הכבוד אשר יכבדונו, שהוא המופשט ביותר מכל קניני העולם הזה (ואם גם נהנה ממנו) גם הוא באחרים אשר יכבדונו מושבו, ולא בנו. וכל הקניינים הרוחניים רק בנו הם, בעצמותנו, בהוויתנו.
כל אשר נשיג בשכלנו מן הרוחניות איננו בגדר קנין בנו, גם כל אשר תשלוט בו התרגשות הנפש והתלהבותה איננו קנוי לנו, כי בשעה תתקרר ההתלהבות ואיננה. רק אשר דבר לבנו בו באמת עד שלא יעלה כלל על דעתנו אפשרות הפכו – זהו קנין רוחני בנו. וכתוב בסה"ק בברור גדר 'לשמה', דהיינו מה שהוא פשוט בעיני האדם, ולא ירגיש בעצמו שום מעלה בקיימו הענין הטוב ההוא.. וידוע כי בחינת לשמה ומדריגתה עולם הבא אחת היא… פירוש עצמיות – הויה. נמצא שבעניינים הגשמיים יש לנו רק השגה (נשאף אליהם ונשיגם) ולא יצטרפו להויתנו בשום אופן. מה שאין כן ברוחניות, יש לנו הויה והשגה. מתחילה נשיג העניינים בשכלנו ונתעורר לשאוף אליהם ברגש לבבנו, אבל עדיין העניינים מבחוץ ממנו, וזוהי הנקראת השגה, אחר כך נשיג אותם אל תוך לבבנו עד שיתאמת הענין בנו יהיה לחק בהוויתנו"[14].
כיצד דבר שהוא 'בתוכנו' הופך להיות 'שלנו' ונעשה קנייננו? כאשר אנו מוסרים נפשו עליו. דבר שהוא 'בי' – אינו נוגע בעצמיותי, ואין לו התייחסות אלי, לעומת זאת דבר שהוא 'שלי' – הרי שהוא נוסף לי, כלידה של דבר חדש, וכיצירה חדשה; נוסף ל'אני' שלי משהו חדש שמשנה אותי.
כיצד קונים דבר? על ידי שנותנים תמורתו ערך ראוי. בעבר היו מחליפים חפץ בחפץ, ולאחר מכן המציאו את הכסף, שפירושו ערך; ערך משמעו בעיקר עבודה, השקעה[15]. אם אדם קונה משהו לנפשו, רוכש ערך השווה לנפש – מה עליו לשלם תמורתו? ערך דומה. ומה גדול כנפש? רק הנפש. לכן אמרו במדרש:
"וכן אתה מוצא בכל דבר ודבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו, משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו, שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי', והלא תורת אלקים היא שנאמר 'תורת ה' תמימה'? אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה שנאמר 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום', ואומר 'ואשב בהר ארבעים יום' וגו', הא למדת לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו"[16].
מה הוא שם? הגדרת הדבר, עצמיותו. 'נקרא על שמו' – דהיינו הופך להיות עצמיותו, שלו, בבחינת הוויה כפי שהגדיר זאת הרב דסלר.
ויש להעמיק בדבר – מה פירוש שעל ידי שמוסר האדם את נפשו על התורה היא נקראת על שמו? הרי לכאורה 'אדם' משמע 'נפש', ואם האדם נותן את נפשו מה נותר לו לאחר מכן? בשלמא מוסר עצמו למען המולדת הרי שאף שהוא מת המולדת עודנה חיה, אבל אם נותן את נפשו על התורה מה נותר לו, הרי נפשו איננה, וכיצד זה היא נקראת על שמו-עצמיותו, הרי עצמיותו איננה?
אמנם אמת הדבר. האדם הקודם, זה שללא התורה – איננו קיים לאחר שמסר נפשו, אך פנים חדשות באו לכאן עם התורה שרכש בעמלו, ועשה האדם את עצמו[17]. מה קושר את האדם אל עברו? הרי היום הוא חושב כך ומחר אחרת, היום מתנהג כך ומחר אחרת, ומדוע אנו רשאים לדבר על אדם זה כאישיות בעל רציפות אחת? אלא שההשתלשלות הנורמלית של מחשבות האדם ומעשיו, כאשר האחד מוליד את חברו, הוא שעושהו לאישיות אחת, ויוצר את החיבור בין חוליות האישיות. אולם בעל תשובה – מעשיו אינם משתלשלים זה מזה, אדרבה יש בהם תפנית וניגוד לעבר, וכביכול נוצר אדם חדש, יש מאין. זוהי היצירה החדשה, השם החדש שמכנה עצמו בעל התשובה[18].
ובנידון דידן: כיצד נעלם הראשון, זה ששמו הקודם הושע? על ידי שמסר את נפשו ואיבד את עצמיותו, מה שהולידו מחדש. 'וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו'[19] – היצירה העליונה רק ד' יודע את סוף מהותה, והוא הנוקב בשמה.
מצינו את המושגים: 'תורת איינשטין', 'תורת ניוטון' – מפני שהם המציאו זאת, כיוון שהיא שלהם היא נקרא על שמם, אבל לא מצינו שאם תלמיד יפיץ את תורת איינשטיין היא תיקרא על שמו, ואילו כאן 'תורת אלוקים' – 'תורת משה', "לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו", משלו. כך היא דרשת חז"ל על הפסוק: "אף חכמתי עמדה לי"[20] – "תורה שלמדתי באף עמדה לי"[21].
אליעזר עבר אברהם היה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים[22], ואף על פי כן 'אין ארור מתדבק בברוך'[23]. התורה לא שינתה את הארור שבו, לפי שכל תורתו מתורת רבו לאחרים, הוא שימש כמעבר בלבד, 'טרנזיט', אבל עצמיותו נשארה בקללתה.
הראשונים, כל מעשה ומעשה שלהם היה משנה בעצמיותם, ומשם כך נשתנו שמותיהם: הושע – יהושע, יתר – יתרו, אברם – אברהם, וכן להיפך: עפרון – עפרן, יהונדב – יונדב, פיחת בעצמיותם[24].
בחינה זו של השגה היא בחינת 'שלא לשמה'. וכעין זה ראה ברמב"ם בפירוש המשנה:
"מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא"[25].
האדם שלא ישתף עם המצווה שום כוונה אחרת מכוונות העולם – יהיה לו חלק לעולם הבא, כי עולם הבא משמעו הנקודה העצמית של האדם. כעין זאת דברי חז"ל שאין צדיק רואה את חברו לעולם הבא[26], וכמו שאמר גדול אחד, הובא ב'מכתב מאליהו', שלא הצדיק נמצא בעולם הבא, אלא העולם הבא בתוך הצדיק, והדברים עמוקים ואין כאן מקומם.
מתוך שלא לשמה
על כל פנים הצעת הדברים חשובה להבנת המושג 'שלא לשמה'. כך אמרו במדרש:
"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו'. הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למוד תורה אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[27].
המאור שבתורה הוא המחזיר לטוב את הלומד, ובתנאי שילמד לשמה, כי המאור הוא הפנימיות, ואם התורה הנלמדת משוללת פנימיות זו הרי שאין בכוחה להחזירו למוטב. וכך מפורשים הדברים ב'צדקת הצדיק':
"תורה נקרא לשון מורה דרך, שהיא מורה ומלדת לאדם… רק כמו שאמרו רז"ל במדרש איכה המאור שבה מחזיר למוטב. ואור התורה… הוא רק על ידי מיימינים בה, שהוא סמא דחיי… אבל שלא לשמה אינו משיג האור, וממילא אינה מורה לו ומחזירתו למוטב, ואין על זה שם תורה"[28].
כל דבר חיצוני הוא בבחינת 'שלא לשמה', וכך תורתו של אלישע, שבאה מסיבות חיצוניות לא הגנה עליו וגרמה למה שגרמה, ולא החזירתו למוטב.
על פי היסודות הללו מסביר ר' צדוק אף את נוסח ברכת התורה:
"ולכך אנו מברכין לעסוק בדברי תורה ולא בתורה, דמאן ספין ומאן רקיע להיות בטוח שיעסוק בה. רק על כל פנים הוא דברי תורה ופטטיא דאורייתא, שאותם הדיבורים הם תורה במקום אחר, ודבר זה הוא גם כן מצוה, ומברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו, שמכנסי קדושה בלב ככל המצוות… ולכך אומרים אחר כך והערב נא וגו' מבקשים על עסק לשמה על ידי ההערבה ומיתוק של דברי תורתך בפינו, ויתגבר החשק עד שעל ידי זה נגיע אחר כך למדרגת לומדי תורתה [ולא דברי תורתך], וכמו שאמרו (פסחים נ:) שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
לראשונה אנו מברכים: 'לעסוק בדברי תורה' – לא בתורה, אלא בדברי תורה שהיא מדרגה פחותה, ורק לאחר התפילה והבקשה על הערבות והמתיקות אנו אומרים: 'ולומדי תורתך לשמה'. נמצא שגם אם לכתחילה אנו ניגשים ללמוד שלא לשמה – 'דברי תורתך', הרי לאחר הערבות העיסוק הוא בתורה עצמה – לשמה.
תורתו של רבי מאיר
אולם כיצד היה יכול רבי מאיר ללמוד תורה כזאת מאחר, תורה שמקורה אינו טהור?
אמרו בגמרא בעירובין:
"אמר רב אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים.
תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה.
אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב 'והיו עיניך רואות את מוריך'"[29].
עניינים ייחודיים אלו של רבי מאיר התבארו בדברי ר' צדוק הכהן[30]. מעלתו העצומה של ר' מאיר הייתה שהיה איש הפנימיות. בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: 'כתנות אור' במקום 'כתנות עור'[31]; הכותנות מעלימות את הגוף, הם הלבושים המכסים על הפנימיות, אולם רבי מאיר ראה גם דרך הלבושים את האור, הוא האור המאיר אף את הגוף. משום כך הורה על טמא – טהור, 'מראה לו פנים', פנימיות, שה'פנים – עצם הכרת הדבר'.
זו מעלת רבי מאיר על כל חכמי דורו, שהללו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו. לכל דעת סוף וגבול, לעמוד משמע סוף, מעמד; חכמים לא ראו סוף לדעתו, ולכן לא יכלו לעמוד על תחומה וגבולה, משום כך לא נפסקה הלכה כמותו.[32]
מדרגה עצומה זו של רבי מאיר – של 'אומר על טמא טהור' – היא שבגללה יכול היה ללמוד תורה מאלישע. "תוכו אכל קליפתו זרק"[33] – רבי מאיר איש התוך, הפנימיות, ולכן תוכו אכל, ואילו את קליפתו זרק, שאין לו התייחסות לקליפה, וזהו מקום שאפילו אלישע עצמו לא הגיע אליו. למדרגה זו לא הגיע רבי, והוא ראה את רבי מאיר רק מאחוריו ולא מלפניו.[34]
הכל הולך אחר הראש
עתה נבוא לשייך הדברים אלינו.
יש קושי בהתחלה, בתחילת כל דבר, וזו דרך הקוצים אשר סופה מישור, שבה פתחנו. אבל אין צורך להיבהל ולהירתע מהקוצים – שסוף הכבוד לבוא. וכעין זה הוא בא ברש"י בשם המכילתא:
"'ועתה' – אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות"[35].
הפסוק אומר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ"[36], והקושי נראה לעין: 'ועתה' – לשון הווה, 'אם שמע תשמעו' לשון עתיד? אלא שעיקר הקושי של העתיד הוא בקבלת ההווה; כדי לשמוע בעתיד צריך לקבל בהווה. הקושי הגדול הוא 'עתה', שכל ההתחלות קשות, אבל אם מתגברים על קושי זה – יערב לכם לעתיד.
מעתה מובן מאמר חכמים: "בתר רישא גופא אזיל"[37] – "הכל הולך אחר הראש"[38]. לכאורה מאמר זה סותר למאמר האומר שכל ההתחלות הקשות, שהרי אם הכל הולך אחר ההתחלה הרי שלא רק ההתחלות קשות? אלא הכל הולך אחר ההתחלה – אחר ההחלטה הנחושה, שממנה ואילך הכל יערב.
זהו הפירוש הראשון במדרש וברש"י – 'טוב אחרית דבר מראשיתו' – הסוף טוב יותר מאשר ההתחלה הקשה. אבל לפי ההסבר השני במדרש – טוב אחרית דבר רק אם הוא טוב כבר מראשיתו – הרי שכדי שהסוף יהיה טוב צריך הטוב ללוות את המפעל מראשיתו. ובמקרה שלנו התנאי הוא לימוד תורה לשמה, והגדר הוא שתקוים זהות בין לימוד התורה לבין הלומד, בין שמו ועצמיותו לבין הוויית התורה, שה'בתוכנו' יהפך ל'שלנו', ההשגה להוויה. מכאן הצורך בהחלטה בתחילת ה'זמן', בטוהר הכונה והגישה בלימוד.
הרבי מקוצק היה נוהג לומר בתחילת החורף: 'הלכו הימים הקדושים, ובאים הלילות הקדושים'. בכוח עבודת הימים הנוראים ייפתח ה'זמן' לתפילה על סיעתא דשמיא והצלחה.
נמצאנו למדים:[39]
'טוב אחרית דבר מראשיתו', נאמר בקהלת, ושני פירושים לדבר: טוב אחרית דבר יותר מאשר ראשיתו, וכך פירש רבי מאיר לאלישע בן אבויה, שישוב בתשובה באחריתו. אך אלישע בן אבויה הביא פירוש אחר – טובה האחרית רק כאשר גם הראשית טובה, ואילו אצלו הראשית נפגמה כשהקדישו אביו לתורה שלא לשמה. במושג שלא לשמה ביאר הרב דסלר שהוא חוסר חיבור בין עצמיות האדם והתורה; ה'שם' מורה על העצמיות, ולימוד שאינו מכוון לחיבור פנימי אינו משנה את עצמיותו, והתורה אינה נעשית שלו. לעומת זאת בלימוד תורה לשמה, על ידי מסירת נפשו של האדם – שמו – על התורה, הוא זוכה והיא נקראת על שמו, והוא כנולד מחדש. כך המקיים תורה לשמה זוכה לעולם הבא, הנתון בנקודת נפשו הפנימית. על כך אנו מבקשים בברכות התורה – על לימוד התורה לשמה שיבוא על ידי עריבותה. אם לומד האדם לשמה, בחיבור לפנימיות התורה – המאור שבה מחזירו למוטב, מה שלא היה אצל אחר, אך רבי מאיר, איש הפנימיות, ראה מעבר ללבושי העור ולקליפה והתחבר לתוכיותו של אלישע, ואמר אף על טמא טהור, ומשום כך לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. כל ההתחלות קשות, וטובה אחרית דבר מראשיתו, אך הקושי הוא רק בקבלת ההווה, ואילו על ידי החלטה נחושה בתחילת הדרך הכל בהמשכה יערב. בראשית ה'זמן' נטהר את הכוונה והגישה ללימוד התורה – לשמה, שתקוים זהות בין הווית הלומד ונלמד, ועל ידי כך תהא אף האחרית טובה.[40]
[1] טו ע"א-ע"ב.
[2] פ"ב ה"א.
[3] ז, ח.
[4] ו.
[5] ובקהלת רבה שם נוסף: "יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא משתכר בה. דבר אחר 'טוב אחרית דבר מראשיתו' – יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והן מתים, מוליד בזקנותו והן מתקיימין? דבר אחר 'טוב אחרית דבר מראשיתו' – יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים? דבר אחר 'טוב אחרית דבר מראשיתו' – יש לך אדם שהוא למד תורה בנערותו ומשכחה, ובזקנותו הוא חוזר עליה? הווה אומר 'טוב אחרית דבר מראשיתו'".
[6] 'ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקע"ד.
[7] קהלת ז, ח.
[8] שם.
[9] קהלת רבה שם, ראה הערה 5.
[10] ראה קהלת רבה שם, ולעיל הערה 5.
[11] כאן מקום לעיון עמוק בכל גישתו של אלישע, כאשר הוא מנסה למצוא את הסיבות בגורמים שאין לו שליטה עליהם, כדבריו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (חגיגה טו ע"א), ומפי הרב דסלר – הפרגוד של עצמו. אכן בהסברו של הגרי"ד סולבייצ'יק: 'אחר' – הסתר מאחורי דמות של מישהו שמאצלו כביכול, ואף כאן – ביום הולדתו, כשעדיין לא הצליח להשתלט על הנסיבות, כבר נקבע כביכול גורלו. אמנם – כל אלה הסבו לו קשיים, אבל לא מנעו תשובתו.
[12] שהרי לא נזכר שהיו החכמים בעליה. וזה כלל ידוע, שמי שרואה הוא עצמו שייך במדרגה זו, כגון המבחן ש'ערך' אברהם לשני נעריו.
[13] ואותם יסודות מחלוקת בין אלישע לר' מאיר חוזרים אף בדרשה על איוב ועוד, ראה חגיגה טו ע"ב.
[14] 'מכתב מאליהו' א, עמ' 284-285.
[15] לדוגמה: מדוע הזהב יקר – כי הוא נדיר, תועלתי, ובעיקר כי מושקעת בו עבודה רבה.
[16] 'ילקוט שמעוני' יהושע ב.
[17] ומכאן גם שינוי השם של בעל תשובה, כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ד): "מדרכי התשובה… ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".
[18] מה שמכונה בתורת ההתפתחות הגשמית – קטסטרופה.
[19] ישעיהו סב, ב.
[20] קהלת ב, ט.
[21] ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג, יב. וראה קהלת רבה ב, ט.
[22] יומא כח ע"ב.
[23] ראה רש"י בראשית כד, לט: "'אולי לא תלך האשה' – אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך".
[24] ועיין עוד ילקוט שמעוני, תהילים רמז תרי"ד: "ואמר רבא ליגמר אינש והדר ליסבר שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו' והדר 'ובתורתו יהגה'".
[25] פירוש המשנה, מכות ג, טז.
[26] שמות רבה נב, ג: "וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים', עולמים אין כתיב אלא עולמו".
[27] איכה רבה פתיחתא ב.
[28] 'צדקת הצדיק' ס' נט.
[29] עירובין יג ע"ב, וראה שם במהרש"א.
[30] דובר צדק, בסימנים הראשונים.
[31] ראה בראשית רבה כב.
[32] לכאורה יסודות אלה באישיותו סותרים למה שאמרו ש'מאיר עיני חכמים', ו'שמנהיר עיני חכמים', ועניין זה של ר' מאיר – נהוראי, אלעזר בן ערך, לא ברור כל צרכו, עיין בפירושו של ר' חננאל, בגרסתו ובהערות במסורת הש"ס. על כל פנים – ר' צדוק תופס שר' נהוראי הוא אחר בנגלה, בעברית, בשפה המדוברת, בגבולות השכל היה ר' מאיר מאיר עיני חכמים וכונה כך מכיון ששמו היה מיישא, אלא שחכם אחר בשם ר' נהוראי, שזה בלשון התרגום, בהעתק, בלשון ארמי שאין מלאכי השרת, השגת המלאכים הקבועים, התחומים, שאינם נתונים לשינויים מכירים בו – חכם כזה הנהיר עיניהם במה שהיה נעלם ממדרגותיהם.
[33] חגיגה שם.
[34] מכאן פשט חדש בגמ' הוריות בסופה, שרבי כנהו משום ר' מאיר, ולכן ר' מאיר אומר כי שלהשגה כזאת לא הגיע (נגד הפשט הפשוט בגמרא שהיה זה מחמת הריב). ופעם אחת השיג רבי מדרגה זו לגבי יוהכ"פ ולכן היה סבור שמכפר גם לשאינם שבים, כי אין רע (אמנם אף בבחינה זו לא יכלו לעמוד על דעתו, ואין הלכה כמותו). עי"ש בדובר צדק שהמשיך להסביר על פי זה את ענייני כתיבת ספר תורה של ר' מאיר, כגון בקנקנתום שאינו ניתן להימחק ועוד.
[35] שמות יט, ה.
[36] שם.
[37] עירובין מא ע"א.
[38] פרקי דרבי אליעזר מב. וראה עוד מסכת פרה.
[39] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[40] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ג, בראשית זמן חורף.