בפרשתנו בא סיום הקמת המשכן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו… זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו"[1].
אמרו בפסיקתא[2]: "שבע חנוכות הם – חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים ואין ויכולו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת. חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים…". המדרש ממשיך ומונה עוד חנוכות – חנוכת המקדש, חנוכת חומת ירושלים ועוד. עניין החנוכה ביחס למשכן מובן, אך ביחס לשבת ולירושלים הוא טעון בירור.
יתר על כן, המדרש משווה בין שתי לשונות ודורשם כמושגים זהים – 'כלה' ו'חנוכה', בעוד שלאחר ההתבוננות מושגים אלו נדמים כהפכים. המושג 'כלה' משמעו גמר וחוסר המשכיות[3], לעומתו 'חנוכה' משמעה התחלה חדשה, ואף דבר זה טעון בירור.
חינוך – המשכיות והתחדשות
המושג 'חינוך' בפני עצמו כולל בתוכו שניות פרדוכסלית. מחד משמעו הרגל, ומאידך חידוש[4]. בחינוך כניסיון לקנות הרגלים כ'חנוך לנער על פי דרכו', ישנה סתירה למשמעותו האחרת שהיא החידוש. החינוך כהרגל גורם למעשים להיעשות כ'מצוות אנשים מלומדה', מה שמרחיק מהם את רעננות החידוש. אמנם בחינוך טמונים ההמשכיות וההתחדשות כאחד. החינוך הוא להתרגל לחדש, כך מצווים אנו על התורה ש"כל יום יהיו בעיניו כחדשים"[5]. המשך וחידוש כאחד.
שבת – מוצא ויעד
אף בשבת ישנה שניות זו של החינוך.
נחלקו האמוראים בדבר ההולך במדבר ונשכח ממנו זמנה של השבת. אחד אומר מונה שישה ימים ועושה שבת, וטעמו עמו – 'כברייתו של עולם' אז השבת הגיע לאחר ששת ימי המעשה. ואחד אומר עושה שבת ולאחריה מונה שישה ימים, וטעמו עמו – 'כברייתו של אדם' שמיד לאחר שנברא נכנסה השבת. על פי דרכנו למדנו ששתי שבתות הן – שבתו של עולם ושבתו של אדם, שבת כיעד ושבת כמוצא. השבת כברייתו של עולם, היא שבת כנקודת יעד, סיום. העולם נברא בשישה ימים שבסיומם באה השבת וכלתה המלאכה. לעומת זאת האדם נברא בערב שבת והיממה הראשונה שעברה עליו הייתה שבת. היא נקודת מוצאו, מכוחה הוא יוצא לפועלו, לשבוע היצירה האנושי. זהו היסוד שיסד האור החיים[6] ביחס לשבת – היא אינה המשך רציף של השבוע אלא היא מקור ברכתו. הקב"ה ברא את העולם לשישה ימים בלבד, ואילו השבת הבאה ביום השביעי מעניקה לו חיים חדשים לשבוע הבא, נותנת נפש לששת ימי המעשה הבאים.
נמצא ששתי בחינות בשבת – כיליון וגמר המלאכה מחד, וחנוכת העולם מאידך. מכאן הוראה נוספת לכפילותה של ברכת השבת, כפי שהכול כפול בה בשבת[7]. כפילות זו שישנה בשבת, מקבילה לשניות שישנה בחינוך. בשניהם ישנה בחינה אחת שבאה להוות המשך למה שהיה בעבר, אך גם בחינה נוספת של התחלה מחודשת עם הפנים לעתיד.
ירושלים והמקדש – כיליון וחידוש
חנוכת המזבח וחנוכת המקדש וירושלים, אף היא משמעה המשך מחד והתחדשות מאידך[8]. כך בפרשתנו: עבודת המשכן אמנם כלתה כעת, אבל אז רק החלה העבודה – החנוכה. אף חנוכת ירושלים כך היא, בניין חומות ירושלים נגמר, אבל רק אז התחיל הכול – יישוב העיר, התפתחותה וכו'.
ביחס למקדש בפרט, יש לחינוך משמעות מיוחדת. אנו נמצאים בימי ההשלמה לעצרת, בו באה המצווה "יראה כל זכורך". מצווה זו יש לה יחס לחינוך – "יראה כל זכורך לרבות קטן שהגיע לחינוך"[9]. יותר מכך, למעשה ראשיתה של קדושת המקדש אף היא נעוצה בנקודת החינוך – בעקדה. אל הר המוריה בעקידה הלכו יחד, אברהם המחנך ויצחק המתחנך. אברהם הוא המתחיל ויצחק הממשיך. שם על הר המוריה התברר המשכו של יצחק לתחילתו של אברהם, כשהמלאך קורא אליו 'אל תשלח ידך אל הנער' ואז התאפשר קיומה של ההבטחה – 'כי ביצחק יקרא לך זרע'.
נמצאנו למדים, שבעלייה להיראות במקום המקדש, פוגשים אנו את שני המושגים של חינוך – המשכיות והתחלה חדשה. זוהי ירושלים שהיא עיר ש'חוברה לה יחדיו', מהתחלה ומהמשך.
"ויכולו" – היא גם לשון כתר, עטרה. הוא שאמרו בגמרא[10]: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרין לו 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'".
"צאינה וראינה במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[11], ואמרו במדרש[12]: "בעטרה זה אוהל מועד". ועוד אמרו: "ביום חתונתו – זה אוהל מועד, וביום בשמחת לבו – בית עולמים". העטרה והכתר מקומם למעלה מן הראש, מעל גבולות הזמן והמקום, ומשם החידוש. הכתר הזה שמלשון 'ויכולו' זוהי עטרת ה'חנוכה' והחינוך, התחדשות העולם מאוהל מועד ובית המקדש.
ניתן לראות בחוש את הכפילות הזו – השבת קיימת ובכוחה מתחדשים. הר המוריה קיים ובכוחו מתחדשים.
נמצאנו למדים:[13]
'כלות' הדבר ו'חניכתו', אלו למעשה שני מושגים הסותרים זה את זה. כליון הוא סיום, וחניכה היא התחלה. יתר על כן, שניות פרדוכסלית הזו קיימת אף בתוך המושג 'חינוך' עצמו – קניית הרגל או התחלת דבר חדש.
שניות זו אנו מוצאים אף בשבת, ירושלים והמקדש. בשבת כלית המלאכה ובא השבוע לנקודת סיומו, אך גם היא חנוכתו שכן ממנה הוא מתחיל מחדש. אף ירושלים והמקדש כן – בכלות מלאכתם חוגגים את חנוכתם ומתחילים בעבודתם החדשה.
יסוד זה הוא ככתר הנמצא על ראש אוהל מועד, המתעטרים בו ישראל בשבת. מקומו למעלה מן הגבולות ששם כלה הכול, אך גם משם ההתחלה החדשה. השבת והר המוריה אלו הם שני דברים שקיימים לעולם, אך בכוחם גם מתחדשים לעולם.
זהו עומק כלות עבודת המשכן וחנוכתו בפרשתנו, שמשווה אותם המדרש לשבת וירושלים.
[1] במדבר ז, א, פד.
[2] פסיקתא רבתי פרשה ב
[3] וראה בתורה שלמה 'ויכולו' שהביא שיטות רבות.
[4] ראה שם משמואל מקץ עמ' קלו.
[5] רש"י, דברים כו, טז.
[6] בראשית ב, ג.
[7] ראה ילקוט שמעוני בשלח רמז, רסא.
[8] ראה שפת אמת לחנוכה.
[9] ראה פחד יצחק פסח, מאמר יב.
[10] שבת קיט:.
[11] שיר השירים ג, יא.
[12] במדבר רבה יב, ב.
[13] תוספת זו הינה הוספת העורך.